קשרים מנותקים – חלק א'
אדם לאוב | 29/12/2024 | הרשמו כמנויים
כבר כמה שנים שאני עסוק בקשרים מנותקים, תחילה כמו דברים רבים הייתי עסוק בהם דרך מטופלי, ליוותי מטופלים בתהליכי פרידה לא פשוטים מבני זוגם ומספר פעמים ראיתי שהדבר היה כרוך בניתוק או איום אמיתי בניתוק קשרים לא רק עם בן/בת הזוג הפגוע אלא גם עם ילדיהם (גם לאבות וגם לילדים), ראיתי מטופלים מבוגרים מנותקים או מבקשים להתנתק מהוריהם (גם גברים וגם נשים) וכאבתי במיוחד מקרה של מטופלת שהגיעה באימה שבתה המתבגרת אמרה לה בקור רוח קשה להכלה "כמו שאת לא מדברת עם סבא וסבתא שנתיים מהיום את לא קיימת עבורי". למרות שצפיתי בכאב ובהרס שקשרים מנותקים השאירו בנפשם של מטופלי היו גם מפגשים קשים בהם תהיתי מדוע מטופלים אינם מסוגלים לנתק קשרים פוגעים וקשים ולפעמים אפילו אינם מסוגלים לפנטז על האופציה של לנתק קשרים, ובסוף כמו שקורה תמיד מצאתי את הקשרים המנותקים גם בתוכי. לרבים מהמקרים האלה והמחשבות שליוו אותי אנסה להתייחס בטקסטים האלה, בעיקר בחלק השני. החלק הראשון שאני מצרף היום מבוסס על מכתב שכתבתי עבור אחת ממטופלותי לבני משפחתה (ולבסוף בחרתי מסיבות כאלה ואחרות שלא להביאו בטיפול למרות שמחשבות או חלקים מתוכו בוודאי הופיעו במפגש) במובן הזה הטקסט נכתב כך שיהיה מובן לאדם מן הישוב והוא גם לא מאוד מקורי ומבוסס באופן די ברור על פודקאסט ששמעתי עם הפסיכולוג הקנדי ארתור לינוף[1].
כמה עצות לפרידה
תחילה אתאר שתי נקודות מוצא: הראשונה היא שסופיות היא תכונה אינהרנטית של קשרים ודברים. הכרה בכך שלכל דבר יש סוף נחשבת קשורה לבריאות ומורכבות נפשית. והכחשה של סופיות הדברים היא בעייתית, נחשבת למכשול בהתפתחות ובעיקר בייצרת קשרים אותנטיים ואוהבים (הכחשה של פרידות, או הכאב שכרוך בהן, של מוות וכמה הוא מפחיד). אנחנו מתאמנים על ההכרה הזו מהיותנו תינוקות. לדוגמא, כילדים, כשאכלנו שוקולד והוא נגמר, מייד רצינו עוד כי היה לנו טעים, וברור לכל שלא ניתן לאכול שוקולד עד אינסוף. הלמידה שלשוקולד יש סוף היא אימון בכך שלחיים עצמם ולכל דבר טוב בהם יש סוף.
בזוגיות בריאה ישנה הכרה בידיעה שהיא תגמר (לפעמים בפרידה ולפעמים במוות בשיבה טובה). רוב הזוגות מאמינים כשהם מתחתנים שהם יחיו יחד לנצח, אך עדיין מכירים פסיכולוגית באפשרות לסוף. אבל לפעמים אחד מבני הזוג, או שניהם, אינו מסוגל להכיר בכך. לדוגמא, זוג שהכיר בתוך אובדן גדול של אחד מבני הזוג ובן הזוג השני האמין שאסור לו לפרק את הקשר לעולם, שאסור לו להשאיר את בן זוגו לבד פן יחווה שוב כאב של אובדן. בהתחלה זה היה מיטיב עבור הזוג ונתפס כאצילי ודואג. אבל עם הזמן זה החל להכביד על הזוגיות. דווקא ההכרה באפשרות שאולי יפרדו חזקה את הזוגיות והפכה אותה שוב לזוגיות מבחירה, מרצון מאהבה. במהלך הטיפול השתנה המבט כלפי בן הזוג שחווה את האובדן שכעת נתפס כאדם חזק שיוכל להסתדר בעולם עם הזוגיות תגמר ואפילו יש לו ידע מבפנים כיצד לשוב ולחיות חיים בעלי משמעות גם אחרי אובדן קשה. ובן הזוג השני יצא מעמדה של מי שכלוא או מקריב קורבן לטובת הזוגיות.
נקודת המוצא השנייה היא שבמשפחה כאשר זוג בוחר להיפרד, או אחד מבני הזוג בוחר באופן חד צדדי לסיים את הזוגיות, המצב האידאלי והמוסרי היא שהזוגיות תסתיים אך המשפחה תישמר. אני כותב ״המוסרי״ לא באופן ששופט בני זוג או ילדים שלא מצליחים בכך, אלא כדי לומר שכך ראוי שיהיה. יש לי המון כבוד והערכה למשפחות שבאומץ רב מצליחים להתגבר על הכוחות ההרסניים שמשתחררים בפרידה ולייצר מצב עניינים זה. בהמשך אתאר את הכוחות הנפשיים העוצמתיים שמכשילים זאת. ברור שמצב שזוג נפרד ומצליח לשמור על המשפחה עדיף לילדים כי הם אינם צריכים להכריע בין הוריהם ולא מאבדים את המסגרת המשפחתית שתומכת בהם. אבל מצב זה גם עדיף לכל אחד מבני הזוג ומיד אסביר.
מבחינה פסיכולוגית אנשים קרובים אלינו הופכים להיות חלק מנפשנו בתהליך שנקרא הפנמה והם הופכים למה שקרוי אובייקטים מופנמים. אובייקט מופנם הוא ייצוג נפשי של דבר מה במציאות אבל החלק החשוב הוא שהוא משתנה ומשנה את האופן שבו נחווה את המציאות, והוא משנה ומשתנה עם האובייקטים הפנימיים האחרים. בפרידות אלימות, רגשות הרסניים כמו כעס, שנאה, נקמנות, מחיקה וכו' מופנים כלפי בן הזוג (או ההורה). אולם מכיוון שבן הזוג קיים גם בעולם הנפשי כאובייקט מופנם בתוך נפשנו יהיה כעת חלק שאליו יופנו הרס, כעס ושנאה (כי כך אובייקטים מופנמים פועלים). את החלק הזה אנחנו נושאים איתנו בעולם, הוא משפיע על האופן שנחווה את חיינו (הוא משפיע על האופן שאנו תופסים את המציאות), על הקשרים העתידיים, על תפיסת העצמי שלי ולמעשה על כל חלק מחיי. בפרידות מיטיבות עושים מקום לרגשות הקשים שעולים (כעס, רצון לנקום וכו') אבל נותנים גם הרבה מקום לעצב, שהוא הרגש שעוזר לנו לשחרר. זוכרים לטובה את השנים הארוכות שבילנו יחד כזוג, את המתנה שהיא ההורות שחלקנו יחד ואת השינויים הטובים שעשינו אחד בנפשו של השני. פרידה כזאת מאפשרת לכל אחד להיפרד באופן שמצלק פחות את נפשו ועולמו הפנימי.
ובנתיים בעולם האמתי...
לא פעם פרידה מביאה איתה רגשות שליליים נוראים. אנחנו מגייסים כעס ומשנים את האופן בו תופסים את האחר כדי להצליח לצלוח את הפעולה הכל כך כואבת הזאת של התרחקות. בגיל ההתבגרות נערים ונערות תופסים את הוריהם באופן סטראוטיפי כמציקים, מביכים ולפעמים בלתי נסבלים וזה משרת התרחקות ויצירת זהות אישית. כשאנחנו מפוטרים, או אפילו מתפטרים ממקום עבודה, פתאום היבטים שלילים כמו היחס, השכר, אפשרויות הקידום, תופסים את מרכז הבמה, גם אם המקום היווה מרכיב חשוב בזהות שלנו זמן מועט קודם לכן.
הדבר עוצמתי בעיקר כאשר הפרידה אינה הדדית. במצב כזה על בן הזוג שעוזב לגייס כוחות נפשיים רבים ולפעמים בן הזוג שנשאר נצבע בצבעים שחורים. לא פעם בן הזוג שנשאר רואה מיד אח"כ את בן הזוג שעזב מושחר באותו אופן, שכן הוא נותר ללא סיפור לפרידה שזה עתה התרחשה, ומייצר סיפור שלילי במיוחד על מי שהיה רק לפני רגע אהבת חייו. לעיתים השינוי באופן בו האחר נתפס יכול להיות ממש קיצוני, ממלאך לשטן. נוסיף לזה שפרידה חושפת אותנו לעלבון גדול, למשבר זהות (שכן הזוגיות או המשפחה מהווים חלק מאוד גדול בהגדרה העצמית של אנשים), לפחדים אדירים, שנישאר לבד לנצח. פרידה אם כן היא בליל של כעס, פחד, תיעוב, עלבון ונקמנות שדורש אומץ גדול לחוות אותם ועדיין לעשות את הדבר הנכון (קרי לשמור על המשפחה, להיפרד טוב) וקל מאוד להיתקע במעין כדור שלג שלילי כזה שתופס תאוצה.
כשבני הזוג אינם עושים עבודה טובה בלחוות את התחושות האלה ולעבור לעצב, להכרת הטוב ולבנייה מחדש הילדים נשארים לא פעם באמצע. הם ייקחו תפקיד של שופט בין ההורים, או תפקיד אחראי על הוריהם. הם יתקעו באמצע המלחמה העקובה מדם בין ההורים ועשויים להכריע לכיוון של הורה אחד, או במקרה הרע לאבד את שני ההורים.
לא רק התחושות הקשות יוצרות מורכבות. גם התהליכים שהביאו זוג להיפרד הם תהליכים מורכבים שלרוב ארכו שנים, או חודשים ארוכים. גם במקרים שנראים כלפי חוץ חד-צדדים מאוד כמו נטישה, בגידה ואפילו אלימות יש דינמיקה מאוד מורכבת עד שהגיע רגע הפרידה. השילוב של רגשות קשים עוצמתיים ומציאות סבוכה ומורכבת מביא אותנו לא פעם לחפש הסברים פשוטים. לכאורה זה נראה סותר אבל המורכבות עצמה מאיימת על יכולות התפיסה שלנו ובמצבים כאלה אנחנו מטפשים את עצמנו dumb ourselves down ומגיעים לפתרונות פשוטים שכמו בסדרות ילדים יש בהם לרוב רע מוחלט וטוב מוחלט. בני הזוג יכולים להאשים לגמרי את בן הזוג השני שכעת הוא הרע, או להזדהות בעצמם עם תפקיד הרשע ולחוש אשמה גדולה. ילדים גם יגררו לפעמים לדפוס החשיבה הזה. ילדים צעירים יותר נוטים לפעמים להאשים את עצמם בפרידה, בעוד ילדים מבוגרים נמצאים בסיכון להיכנס לדינמיקה שיש הורה אחד טוב והורה אחד רע (אבל כמובן ששני הדפוסים יכולים להתקיים בכל הגילאים ולפעמים שניהם יחד).
קשים במיוחד המקרים בהם יש ניתוק חד בקשר בין אחד ההורים לילד. אז לרוב ההורה שניתק או נותק ממנו הקשר יתפס כהורה הרע והפוגע, זה שהרס. אבל לפעמים ההיפך הוא הנכון. ההורה שהקשר אתו נותק יכול להיתפס כמי ש"הציל את עצמו" וברח כאנוכי ואז ההורה שנשאר יכול להפוך להורה הרע ועם הזמן יופנה אליו כעס והילד יראה בו את מי שהבריח (ובכך לקח ממנו) את "ההורה הטוב". לא פעם כשקשר בין הורה לילד, או לילדים, מנותק תהליכים לא מודעים של ההורה השני עומדים בבסיס התהליך. במישור הגלוי והמודע ההורה הזה דווקא ידבר על חשיבות הקשר עם ההורה השני וישדר מסר שנכון לילד ליצור קשר עם ההורה השני, אולם המסר הזה יהיה מבלבל כי יעמוד בסתירה למסר לא מודע. מסר כזה עלול אף להימחק כשהכוחות הלא מודעים חזקים במיוחד. כוחות לא מודעים כאלה יכולים להיות רצון להתנקם בהורה השני ("עזבת אותי אז לא יהיה לך קשר עם הילדים"), או אמונה לא מודעת שההורה השני, שכעת נתפס באופן שלילי לחלוטין, מזיק לילדים (אם הכאיב לי כל כך וודאי יפגע גם בילדים ולכן עדיף שלא יהיה אתו בקשר). במציאות זה יכול להתבטא דרך מסכנות או עמדה קורבנית, דרך שיתוף מוגזם של הילדים בתהליך הפרידה, או דרך מסרים סותרים.
המקרים שבהם יש ניתוק קשים גם מכיוון שכמו שאנשים מופנמים בנפשנו כך גם דפוסי קשר מופנמים בנפשנו. כשאנחנו מנתקים קשר אנחנו לא רק פוגעים מאוד באדם שניתקנו את הקשר איתו, אלא פוגעים בעצמנו. שכן קשרים מנותקים המופנמים בנפשנו הם כמו חור שחור של כעס, או עלבון בתוך עולמנו הפנימי. לפעמים הפגיעה מחלחלת הלאה גם לאנשים שנשארים קרובים אלינו כמו לדוגמא ילדים שמפנימים דפוסי קשר מנותקים מהוריהם. קשרים מנותקים הם מדבקים כמו נקע בקרסול. אחרי שזה קרה פעם אחת הסיכון שזה יקרה שוב גדול. הם מקשים עלינו לעמוד באתגרים, או להתמודד עם קשיים בתוך קשר בהמשך חיינו. בעיקר הם עוברים מהורה לילד כמו מחלה תורשתית. לא פעם נראה שקשרים מנותקים קורים במשפחות עם היסטוריה של ניתוקים לאורך הדורות.
כמובן שבמקרי קיצון של התעללות או סיכון לפעמים אין ברירה וצריך להפסיק קשר במציאות. גם אז הייתי ממליץ בחום לעשות את העבודה הפנימית שהקשר לא יופנם באופן מנותק.
לסיום קשרים מנותקים בין בני זוג לאחר פרידה ובעיקר בין הורה לילד מסוכנים כי לרוב הם מחריפים ומשמרים את המצב. מה שעשוי להתחיל בתחושה של כוח לצד שניתק את הקשר ואמונה (כמו בהתמכרות) שהוא יכול לתקן את המצב ברגע שירצה, משתנה ומתדרדר. כשקשרים מנותקים אין מפגש במציאות, וכמו שאמרנו אובייקטים מופנמים משתנים על ידי המציאות (ומשנים אותה). כשאין מפגש במציאות אז אין הזדמנויות לאינטראקציות מיטיבות חדשות. מבנים נפשיים חדשים לא נוצרים, והאובייקט המופנם הולך ונהייה מושפע יותר ויותר מהפנטזיה השלילית על בן הזוג, או על ההורה ש"עזב". שינויים לטובה שהיינו יכולים לעשות בתוך נפשנו (לו היו אינטראקציות חיוביות חדשות במציאות) לא נעשים, הקשר מאבד חיות וההפנמה השלילית הופכת סטטית, מגובשת, קפואה בתוך נפשו של המנתק (ולא פעם אף של המנותק). ככל שהזמן עובר קשה יותר למצוא את הדרך חזרה.
פרידות הן סיטואציות מורכבות, שלא מתרחשות ביום אחד ויש להם היסטוריה. הן מושפעות מהדינמיקה הנפשית של כל אחד מבני הזוג, מהדינמיקה הקבוצתית ומהדינמיקה המשפחתית. בנוסף הן מעלות רגשות קשים כמו פחד, כעס ועלבון.
פרידות "מיטיבות" מחזיקות במורכבות הזו ונותנות מקום לתחושות הקשות שעם הזמן חולפות ומפנות מקום לעצב. העצב עוזר לנו לשחרר את התחושות הקשות ולשחרר את הזוגיות שהתפרקה. בעצב יש לפעמים געגוע וזיכרון של הטוב אשר היה ויש הכרת תודה על הטוב המשותף שנחלק, המשפחה שהוקמה והחלק שבן הזוג לקח בשינויים והתפתחויות שקרו בחיי. פרידה כזאת מאפשרת לקשר להימשך שכן הצד השני אינו מופנם כשטן, ואז נוצר המצב שהזוגיות התפרקה אך המשפחה ממשיכה (באופן שונה) להתקיים. במצב כזה יכולות להתקיים אינטראקציות חיוביות בין בני הזוג לשעבר ובין בני הזוג לילדיהם. במצב כזה עשויים להיבנות קשרים של חברות, מבנים נפשיים חדשים נוצרים וההורות נשמרת כמשימה משותפת.
[1] מחבר הספר When Divorces Fail: Disillusionment, Destructivity, and High Conflict Divorce (2021).
