על ננסי מק'ווליאמס, פיהוקים , הומור, ולהיות באמת כלב
אדם לאוב | 10/9/2024 | הרשמו כמנויים
ננסי מק'וויליאמס
מק'ווילימאס מנחה אותנו, המטפלים בחולים בעלי ארגון אישיות פסיכוטי, להיות כנים לגבי הרגשות שלנו כאשר אנחנו נשאלים על כך. לדוגמא היא מציעה לשאלה "אתה כועס עלי ?" את התשובה "אתה מאוד חד הבחנה, אני מעוצבן על עצמי לא פחות מאשר עליך, על כך שאיני עוזר לך מספיק מהר". מק'וויליאמס מראה את ההבדל המשמעותי לעומת חולים נוירוטיים, שם ננסה להרחיב או להעמיק בפנטזיה "אני תוהה איזה מחשבות או רגשות יש לך על כך שייתכן שאני כועס אליך?". תשובה כמו שמק'וויליאמס מציעה משרתת מספר מטרות: היא מחזקת את בוחן המציאות של החולה הפסיכוטי, שרגיל לתהות האם רגשותיו מייצגים את המציאות נכונה; המטפל מהווה מודל לכיצד ניתן להתמודד עם רגשות, לתקשר אותן עם האחר ולהפוך אותן למחשבות קוהרנטיות; היא מחזקת את הקשר הטיפולי שנבנה על בסיס של כנות רגשית; היא מלמדת על שיוך של רגשות לאירועים יומיומיים בקשר הטיפולי או במציאות; אבל יותר מהכול היא מרגיעה. מק'וויליאמס פותחת את הפרק באזהרה שלא נשכח, או באיזכור לכך שחולים פסיכוטיים הם קודם כל אנשים מאוד מפוחדים, ושעמימות או צביעות לגבי הרגשות של המטפל, או פרוש לגבי ההשלכות שלהם על המטפל, עשויים להיות מפחידים והרסניים עבורם, מכיוון שעבור מטופלים אלה ההשלכה אינה בעלת איכות של פנטזיה אלא בעלת איכויות של מציאות, וככזו הם אינם יכולים להשתעשע בראש עם מספר אפשרויות "נדמה לי שהמטפל כועס אליי אבל ייתכן שהיה לו יום רע והוא עצבני או שקיבל דו"ח תנועה״ וכו'. לא רק זאת שההשלכה הופכת למציאות וודאית אלא שהמנגנונים הפסיכוטיים נכנסים לפעול במהרה, ויכולה להתפתח מחשבה מהסוג של ״הוא שונא אותי. הוא וודאי הצטרף למזימה לפגוע בי״, או ״הוא שונא אותי. הוא כנראה הצליח לראות לתוך המחשבות הסוטות שלי״ וכו' וכו'
להיות באמת כלב
ההבחנה של מק'וויליאמס הזכירה לי מטופלת מתחילת ההכשרה שלי, עת הייתי פרקטיקנט, שהיינו עסוקים בהערכה לגבי בוחן ושיפוט המציאות שלה. בעוד המבחנים הפסיכולוגים לא הראו חריגה גדולה בבוחן המציאות והפרעות רבות בחשיבה, הדיווחים על התנהגותה התאימו לתמונה של פסיכוזה, ונתבקשתי לתת את דעתי. מנהל התחנה שהיה מעורב במקרה אמר לי אז לגבי הצורה שילדים משחקים שאם אנחנו משחקים יחד והיא משחק בלהיות כלב זה משחק, אבל אם כשאנחנו משחקים היא באמת כלב זה פסיכוזה.
המשחק באותה תקופה היה אלים וסוער ולקטעים הרגיש לא משחקי בעליל, ושהיא הופכת באמת למתעלל. לדוגמא, הייתה יכול לצייר ילד או ילדה על דף ואז לקרוע את הדף לגזרים תוך כדי צעקות וצחוק לא מותאם: "אני אראה לך מה זה, אני אשבור אותך, אתה מת, לא הייתי צריך להתעסק איתי״, ואז נדמה היה שאין מרחב משחקי כלל, ואני רק עמדתי קפוא מול העוצמות בזמן שילד הנייר היה באמת ילד, והילדה בטיפול הייתה באמת אב מתעלל ואלים.
just mostly dead
אבל אם המטופל באמת כלב ולא באמת מטופל מה זה עושה אותי ? איך מתמקמים מול המטופל בארגון האישיות הפסיכוטי ?
האזהרה של מק'וויליאמס שמטופלים אלה הם קודם כל אנשים מאוד מפוחדים, נובעת מהתפיסה שמטופל בארגון זה, מצוי בעולם של חרדות כיליון, כך שקירבה יכולה ליצור תלות ופחד מהיבלעות, ואילו התרחקות תשאיר אותו ללא ההזנה הנפשית או חשוף לנקמנות של המטפל/הורה ממנו התרחק. פעם, באחד הרגעים הכי מעוררי אימה שהיו לי, הצעתי למטופל שדי סרב לפגוש אותי בחדר שנצא לטייל. קצת כמו סיינפלד, זה הרגיש מפגש די על כלום, ופתאום הוא השתתק. עד אותו רגע הוא עישן, אבל מאותו רגע פשוט החזיק את שפתיו סגורות בעוצמה. כך היה למספר דקות. המאמץ ניכר בשרירי הפנים. הסיגריה שדלקה התכלתה בקצב, עד שלבסוף הגיעה לשפתיו, מה שלא גרם לו לפתוח את הפה. בכתיבה (ובצער שזה לא היה זמין לי בזמן הפגישה) חשבתי שהקירבה (שהורגשה יותר בהליכה מאשר עד כה בתוך החדר) היא זו שהבהילה אותו. כמה חודשים אח"כ שיתף שבאותו רגע אחד השדים יצא מבין העצים ונעמד סמוך לפניו. הוא רצה להמשיך בשיחה אך השד איים שיהרוג אותו אם ידבר שוב, והוא פחד לפתוח את פיו שמא יצליח השד להיכנס לתוכו, לכן עמד קפוא (רוצה להתקרב ולדבר ולא מסוגל, וגם לא מסוגל להסתובב ולהתרחק). חשבתי אז על התיאור הרפואי של בלוילר את אמביוולנטיות הסכיזופרן כמי שעומד תחת הדלת ולא מסוגל להיכנס או לצאת. ההסבר היה שפוחד להיבלע על ידי המטפל אם יכנס וישתף פעולה או שייהרג על ידו אם יפגין עצמאות ויתרחק. שנים לאחר מכן, מטופל אחד בקבוצה הצליח להסביר לי בהזדהות השלכתית את הדבר הזה טוב מכולם. מעולם לא פגשתי אותו קודם לכן, אבל באותו היום הרגשתי שהפך אותי לטרף שלו. במשך 40 דק' נדמה היה שכל פעולה גררה מתקפה אלימה. אמרתי את שמי והוא הגיב : "אתה חושב שאתה האדם הראשון", השבתי שלא, "אז למה אתה מדבר ראשון?", אמרתי את התאריך של היום והוא כעס "אתה חושב שאנחנו ילדים". כשניסיתי לומר לקבוצה משהו על הדברים ששמעתי הוא התפרץ לי בדברים. למעשה, כמעט כל פעם שניסיתי לדבר היה לו משהו דחוף לצעוק לחלל החדר. השיא היה כשפתאום, משום מקום, העיר על השיער הארוך מדי שלי "לא נראה לי שאתה באמת פסיכולוג, הלכתי לפסיכולוגים, אין דבר כזה פסיכולוג שלא מסתפר". בלי לדעת הוא חש שהשיער הארוך והמפוזר עבורי הוא סמל של חיות ונפרדות, הדרך שלי להיות מעט בקשר עם ילד מתבגר מרדן, ולשמור על עצמי שונה במקצוע שבו כל המטפלים נראים אותו דבר, לכל המטפלות יש שאל על הכתפיים, וכולם מדברים לאט ובשקט. אבל גם ביטויים של מוות שלי זכו למתקפות. כשבשלב מסוים, מיואש ופוחד, בחרתי לשתוק או לא להגיב בקבוצה, אז פעמיים או שלוש העיר "בוא נשמע מה יש לפסיכולוג להגיד ?" או "בשביל מה הביאו פסיכולוג, תדבר". נזכרתי בסצנה בנסיכה הקסומה בה מחיים את ווסלי. המכשף מסביר שהוא יכול להחיות אותו כי הוא לא completely dead אלא just mostly dead וכך הרגשתי שעליי לנסות ולהיות עבורו ובגללו בקבוצה באותו יום.
לפי בולאס המטופל הסכיזורפני מרוקן את העצמי והופך את העולם האנושי לדומם (והחלקים שמושלכים מהעצמי לעולם הדומם מכניסים בו חיים) והוא גם יוצר קשר רק עם אנשים אחרים שפרשו מעולם האנוש ונכנסו לעולם הדומם האוביקטיבי, כך שמצד אחד השתדלתי או נכפה אליי כמו לרוקן מעצמי את החיים אבל גם בו זמנית לר למות כי עם אאבד את כל החיות שלי איך אוכל להזמין אותו חזרה לעולם החיים.
חשבתי שהניסיון הזה להיות מת ברובי ורק ברגע שזה מתאים, שאני חש פוטנציאל קלוש להתחבר (על החיבור לאותו מטופל כתבתי ברשומה אחרת), אז להראות ממש סימן חיים קטנטן ועדין שלא יפחיד, הרגיש דומה להנחייה של ביון "ללא זכרון וללא תשוקה" או למטאפורה מהסימינרים שלו שעל המטפל להחשיך את החדר אם רוצה לזהות אור קטנטן של אמת במטופל. המחשבות שלי, התיאוריה שלי הן אובייקטים של חיות בתוך נפשי ועליי להשתיקן עד שמזהה רגע קטן של אמת ואז כשנוצר הפרוש הנכון יש חיבור (פירוש זה אצל ביון. אצלי, יש לומר, זה לרוב בדמותה של בדיחה). חשבתי שהדוגמאות הבאות יוכלו להמחיש כיצד רגע כזה נראה.
לפעמים פיהוק הוא רק פיהוק
בפגישה מול פרופסור X, מטופל שלעיתים קרובות התקשיתי לעקוב אחרי הסיפורים שסיפר על מסעותיו בתוך המוח של עצמו, איבדתי לכמה רגעים קשב ופיהקתי. "אני רואה שאתה מסכים איתי" הוא אמר "פיהקת זה אומר שהסכמת איתי". בשלב הזה של הטיפול לא ידעתי אם הוא רציני או מתבדח, אבל חשתי קרוב לאפשרויות של השהות שלו בתוך המוח שלי ושלי בתוך שלו, והסכנה או ההנאה שאפשר להפיק מהשליטה במחשבות וההתנהגויות של האחר. בהמשך הפגישה, כמעט בסוף כל משפט, הוא התעקש "תפהק, תפהק". אני הייתי מאוד עייף ולעיתים באמת פיהקתי (למרות שניסיתי בכל כוחי לא לפהק, ובחלק מהפעמים הצלחתי), וכשזה קרה הוא התפקע בצחוק מבושם עונג. בסוף הפגישה אמרתי ששוב אנחנו עוסקים ביכולת שלנו להשפיע זה על זה, הפעם שלו עליי. ובהתאם לגישה של מק׳וויליאמס הוספתי שהוא אכן זיהה נכון שהעייפות שלי והפיהוק הושפעו ממנו, ושלפעמים כשהוא מפליג בתיאורים ארוכים שאינני מצליח להבין, אני מתעייף. שאני מודע לזה שזה לא בסדר, שמגיע לו שאהיה ערני, ושאעשה כמיטב יכולתי כל הזמן. ״שטויות״ הוא ענה ״גם (!) אתה בן אדם. מותר לך להיות עייף״. תקופה אח"כ, פרופסורX ישב בקבוצה שהעברתי עם פסיכולוג נוסף, והיה ניכר שהוא מאוד עייף. בשלב מסוים, כשהפסיכולוג השני סיים לדבר איקס פיהק ואני הגבתי בקול ״אני רואה שאתה מסכים איתו״. איקס חייך וענה ״כן אהה״, שנינו צחקנו, והוא הוסיף ״לא ישנתי טוב הלילה״ (כעת גם הוא היה בן אדם). בחודשים שלאחר מכאן לא פעם היה אחד מאתנו עייף, לעיתים עייפנו זה את זה, ומפעם לפעם חייכנו יחד ואמרנו "הנה אנחנו מסכימים״ או ״אתה מסכים איתי".
אם אתה לא באמת כלב לפחות תשתה תה של חיות מתות
במפגש שיחקנו, אני והילדה שתוארה קודם, במשחק דמיון בו היא הייתה אימא (או אבא), אני הייתי ילד, והיא האכילה אותי בכוח. "קח תאכל המבורגר לא מבושל, וזו רגל של ילדה מהשכונה, תאכל מוח, תאכל מהרצפה". אני ישבתי קפוא (mostly dead), לא הצלחתי להשתתף במשחק ולעשות תנועות של אוכל רק ישבתי איפה שהושיבה אותי, וממילא זה לא היה נראה ששינה לה אם אני משתתף או לא, במה שלא היה נראה שברור לה שמשחק. היא המשיכה : " הנה, תאכל גם קצת ציפורניים, תאכל את החתול, תאכל דג" ואז (אולי כי אני באמת לא מסוגל לסבול דגים) השבתי: "לא! דגים אני לא אוהב!". "מה זה ?" היא אמרה, עדיין בתוך הדמות, שהרגישה פתאום כאילו מתחילה להיות קצת דמות. חייכתי "אני לא אוהב דגים אני לא אוכל את זה". היא התפקעה מצחוק, ואז צחקנו יחד, ופתאום היה נראה שהיא קצת מתבוננת על המשחק שלה. טון הדיבור שלה השתנה למין טון אימהי מרגיע "אתה לא צריך לאכול. בוא, במקום תשתה תה של חיות מתות". האלימות הייתה עדיין עוצמתית ומפחידה, אבל באיכות הייתה תנועה ומשחק.
