מדוע אנחנו לא מתנגדים?
דנה לובינסקי | 2/2/2025 | הרשמו כמנויים
מדוע אנחנו לא מתנגדים?
דנה לובינסקי
אי אז בשנות העשרים לחיי נפלה בחלקי הזכות להניח עצמות ישיבה רעננות על כיסאות העץ הרעועים של האולם הגדול בגילמן. על הבמה הופיע פרופ׳ מנחם פרי, לחייו מעלות סומק וגופו משולהב, בעוד הוא מוכיח בתנועות ידיים גדולות את התואם המופלא בין סיפורו של המינגווי ״חתול בגשם״ לעקרונות של תורתו הספרותית. אחר כך כמו נעכרו פניו והוא הפליט בהערת אגב: ״שימו לב שאצל המינגווי הדמויות כמעט לא מדברות. הן מבינות שכל מה שיש בחיים זה להמשיך לשאת אותם בעוד שמץ כבוד ומעבר לזה אין שום טעם. מה עוד יש להגיד״.
מה לאחוריים מוצקים ולהרואיות שבתבוסה? שום כלום. סטודנטית טרייה לפסיכולוגיה קלינית בבניין הסמוך עם הכיסאות המרופדים יותר, רציתי לחגוג את הנפש על כל פיתוליה. קסם לי הרוחב האינסופי של מי שנעו יבשות וימים בלי לזוז מהכיסא, על אף שהבנתי כי גם וירג׳יניה וולף, בדיוק כמו המינגווי, לא מצאה כנראה את המתכון לחיים הטובים. כך או אחרת סלדתי מהחומרים ואהבתי את התנועה, ובהינתן שני אלו, לא מצאתי פעילות מתאימה יותר לחיי מלבד הסעת המילים ממקום למקום, על הדף או בקליניקה.
השנים חלפו ושכחתי מפרי, מהחוג לספרות ומהמינגווי שבע המעללים. לא רציתי או שלא יכולתי להבין את מי שהסתחרר באינסוף תנועות רק על מנת להצהיר על הריק במרכז האטום. שכחתי גם מוולף ששקעה בסוף בין הגלים, אחרי שנאבקה לתעד במדויק כל צל של אדווה, מקום בו מתפרקים גם המים. אבל פעם אחת, במורדות ההימליה, שם ישבתי הפעם בלי כיסא סמוך לאדמה, היכן שניתן להבחין על נקלה באינספור תנועות סתמיות איטיות של נמלים, רמשים ואבק, למדתי בשקיקה את דברי הבודהא, ועל שולי תודעתי הידפקה שוב השאלה מה ראוי לתיעוד ומה נדרש לשמוט.
מה באמת יש להגיד? מה הטעם לספר? ומהו הדבר שאותו ראוי לבחור מבין ריבוא אפשרויות? כשמישהו דורש בשלומנו ההכרעה הזאת עומדת תמיד בעינה. ידועה הבדיחה על האיש שהתבקש לספר לשלומו במילה וענה: ״בסדר״, וכשנתבקש להרחיב את התשובה לשתי מילים ענה: ״לא בסדר״. הגיחוך העולה מן הפער בין שתי התשובות נובע מחשיפת האמת המובלעת לגבי הריבוי והדינמיות של התשובות האפשריות, כמו גם בהיותה של התשובה תלויה בנמען ובאורך המשרעת שהוא מאפשר. ומה יאמר אותו האיש כשיתבקש לענות לשלומו בארבע מילים? ומה בעשר? ומה במשך חמישים דקות פעם בשבוע?
בסיכומו של דבר רבות מן השאלות של נפשנו הן שאלות של מידה; שפירושן עד כמה מקרוב אנו בוחרים להביט, ומהו משך יכולתנו להמתין. האישה המטה קשב עודף לכל רחש של גופה כמו היה עדות לחולי; הגבר המבקש לפענח כל מחווה והבעה של אהובתו כסימן לבוגדנותה; הנער המקרצף ידיו בסבון חמישים פעם ביום מאימת החיידקים; הנערה המצלצלת עשר פעמים ברצף לחברתה בציפייה למענה – סובלים כולם מרזולוציה עודפת של מבט, מפיקסלים צפופים מדי בלא הפריים הרחב.
גדולתה של הפסיכואנליזה, בדומה לספרות, הוא בדיוק בכך שהיא מתווה לנו דרך להתבונן מקרוב על הרגעים המרכיבים את חיינו, ומאפשרת לנו להעניק להם קדימות על פני העלילות הגדולות עליהן אנו משעינים את קיומנו. מבט התקריב על עצמנו ועל חיינו, וההזרה המתמדת שהוא מייצר, תובע ערעור הוודאויות הכוזבות העומדות לעיתים קרובות בבסיס העלילות הגדולות – ערכינו, שאיפותינו, החלטותינו. במקום המוצקות המדומה, מפלסת הפסיכואנליזה מקום אל עבר המרחבים הנזילים של חיינו – מצבי רוחנו, רגשותינו, דמיונותינו – כל מה שקורה בין אדם לבין עצמו, ושניתן להכירו רק כאשר מתאמצים להביט מקרוב. אולם נראה כי מתוך ההתמסרות העמוקה להבדלים הקטנים המגוונים את חיינו, הולכת ונכחדת התמונה הרחבה – המחזוריות הכללית המעניקה פשר לחיינו, ומאפשרת לנו להתמיד בהם בדרך עקבית, על אף אינספור הזרמים והתנודות של חילוף החומרים הנפשיים.
הריטואל הנוקשה של הפרקטיקה הטיפולית, במסגרתה משך זמן קבוע (של חמישים דקות פעם בשבוע) מוקדש למיפוי אינטנסיבי של המרחב הנפשי, הוא שאחראי כנראה במידה בלתי מבוטלת למרדף אחוז התזזית אחר ייצוגה של הנפש שמאפיין רבים כל כך בדורנו. כשם שבמוחו של הפסנתרן מוקצה מרחב סינפטי גדול יותר לייצוג האצבעות לעומת המקום המוקצה לו במוחו של האדם הרגיל, כך בשיח הרווח של ימינו, מרחב הייצוג המוקצה ל״נפשי״ רחב בהרבה מקטגוריות אחרות של קיום, ובהן הגופני, הפוליטי, הגיאוגרפי והכלכלי. הבעיה, אם כן, אינה נובעת רק מן האימפריאליזם שקנתה הנפש על חיינו, אלא גם מן ההיררכיות המאפיינות את השיח הטיפולי, ובהן מתן קדימות לפנימי על פני החיצוני, לפרטי על פני הציבורי, למשפחתי על פני הפוליטי, ולזמן עבר על פני זמן הווה ועתיד.
כפי שלמדנו לדעת בעקבות פילוסופים וסוציולוגים בני המאה ה־20 (אסכולת פרנקפורט, באומן, אילוז ואחרים), כל כמה שהיררכיות אלה על פי רוב שקופות לנו, לא ניתן להגזים באשר לאופן שבו הן משפיעות על חיינו ועל הבחירות שאנו עושים; אם הזעם הפוליטי על עוולות המלחמה והשלטון ייתפס ככזה שיש לבטא באופן מדוד בהפגנות שבת מבלי לערער על השלמה דפרסיבית עם מגבלות המציאות, אם הקונפליקטים עם הבוס ותחושות המרמור על יוקר המחיה ותנאי העבודה יפורשו כנובעים מקשיים בקבלת סמכות שמקורם בתסביך אדיפלי לא פתור, אם אי הקבלה של תכתיבי המגדר והמחאה על מעמדן של נשים תפורשנה כנוגעות בקושי בקבלת ההבדל בין המינים ובקונפליקטים פסיכוסקסואליים, ואם הפתרון לדיכאון יהיה כרוך לא בשמירה על בריאות גופי, תנאי חיי וסביבתי, הרגליי וזיקותיי לקהילתי ולמשפחתי, אלא יערב בראש ובראשונה שיבה אל עברי בכדי לאתר את הדפוסים הנפשיים המנהלים את חיי – האופן בו אבחר להתמודד עם המציאות ולמצוא פתרון לבעיותיי יהיה שונה בתכלית.
היררכיות אלה אינן מקריות. הן תולדה ברורה של הקונטקסט ההיסטורי, הכלכלי והחברתי שבתוכו צמחה הפסיכואנליזה. הבורגנות השבעה של וינה היהודית הצדיקה במידה רבה את הצבת הפעולה הטיפולית של שחרור הדחף המיני במרכז הכובד, ואת קידוש ערכי העבודה והאהבה – שתי מטרות טיפוליות מרכזיות אליבא דפרויד – כערכים הנחוצים להמשך כינונה של החברה שבה חי ופעל. אולם, שכחת הטריטוריה שבתוכה נולדה מפת הנפש ששרטט לנו פרויד, וניתוק הפרקטיקה הטיפולית וערכי הפסיכואנליזה מן התנאים החברתיים והכלכליים שבהם נוצרה, אינם מאפשרים עדכון ראוי של הפעולה הטיפולית ושל הערכים העומדים בבסיסה.
הפסיכואנליזה אינה אחראית כמובן להיווצרות כוחות כלכליים וחברתיים אלו, אולם נראה כי עד שלא תכיר בהיותה חלק בלתי נפרד מן המערכת הקפיטליסטית – בין אם כמשקפת את ערכיה ובין אם כמשרתת את צרכיה – לא תוכל להתבצע בחינה ראויה של הלקונות המתקיימות בפרקטיקה ובאידיאולוגיה שלה, תוך בחירה מחודשת בפעולה טיפולית אלטרנטיבית. לשם כך, אין מנוס מהכרה באופן שבו רוכב הקפיטליזם על הכחשת החסר האינהרנטי לקיום, דרך יצירת אשליה מתמדת של סיפוק מושלם, שמתאפשר לכאורה דרך רכישת האובייקט המושלם. באופן פרדוקסלי נראה כי אף על פי שהפסיכואנליזה (בעיקר דרך לקאן ופרויד) ביקשה להביא להתפכחות מהאשליה הזאת ולהכרה בחסר, העיקרון הקפיטליסטי של הנעת הכלכלה דרך ליבוי מתמיד של התשוקה ל״עוד״ – עוד צורות בילוי, עוד נסיעות לחו״ל, עוד מוצרי מזון, עוד גיוון מיני – לא יכול היה לפסוח גם על הפסיכואנליזה עצמה; אשר מצטרפת לא אחת לאשליה כרונית של התקדמות ושיפור עצמי, תוך פרובלמטיזציה מתמדת של ההווה, וחתירה לעוד ועוד ייצוג נפשי שבקצהו מחכה ההתרה הנפשית.
אם אצל פרויד ניכר הציווי לעודפות של ייצוג נפשי בחוסר היכולת להותיר את החלום על כנו, בפירוש אובססיבי שתכליתו לתור אחר המסומן האדיפלי שבסופו, נראה כי בימינו ניכרת העודפות הזאת בסוג חדש של FOMO – פחד כרוני לפספס חוויות במציאות החיצונית, שהשתכפל במלואו גם ביחס למציאות הפנימית, אשר בה מצווה לכבוש כל הר וגיא, מבלי להותיר אף טריטוריה בלתי מסומנת בחותם ה״מודעות״. כל בדל מחשבה, תחושה ורגש זוכים בימינו לייצוג ולתמלול, והאפשרות לשמוט את המיותר מסתמנת כבלתי אפשרית.
גם בתחום ההורות, ניכר כי הציווי ״להתחבר לרגשות״ ולהתבונן בתקריב על צרכיו הנפשיים של הילד דחק באופן מוחלט את החינוך ככוח מאזן ליצרי הנפש, ואת אתוס ההתגברות על הרגשות והנשיאה בעול החיים כערך חשוב לקידום חוסן ויציבות. התרבות המקיפה אותנו מתחזקת ומשמרת את עודף הייצוג הנפשי – הרובריקות של פייסבוק, קוביות הטקסטים של הווטסאפ, תמונות האינסטגרם – כל אלו נועדו לייצר עוד ועוד רעב לייצוג, לעדות ולדיווח, תוך שמיטת כל אבחנה בין עיקר וטפל, תוך פירוק המבט לתוך הפִּקסוּל. תפיסת העונג כאינסופי – כולנו "רוצים "לחיות עוד קצת" (כמו שמצווה קפיטליזם), ותפיסת הזמן כאינסופי – כולנו רוצים "לדבר עוד קצת עם הפסיכולוג" (כמו שמצווה הפסיכואנליזה) – שומטות את מיידיות הפעולה המוסרית, ואת האפשרות להגיב ברגע ההווה רק למה שהנו העיקר (את כולם עכשיו).
יש מי שהמגמה הזו משרתת אותו היטב. הנפש המפוקסלת המפורקת לאלפי נתיביה היא ללא ספק מצב התודעה המועדף עבור אלו הפועלים לשימור המערכת הקפיטליסטית על כנה. זאת, משום שהיא משמרת את היותנו שקועים בעצמנו עד צוואר, תוך שכחה של העולם. יתרה מזו, הייצור המתמיד של תוכן נפשי (ונראה שכולנו הפכנו ליצרני תוכן בשירות גוגל) מייצר מבט מתמיד, הפונה החוצה תוך עמדה ממתינה, אל עבר אחר גדול שיאשרר אותו, או יחבר את הקו בין הנקודות. בוואקום הנוצר בהיעדר מערכות ערכיות, המעניקות פשר ומשמעות, ומעניקות כלים לשיפוט מוסרי, הולך וקורס המבט פנימה, בעוד המבט החוצה מתמצה בהמתנה לאשרור (לעיתים קרובות שטחי וכמותי) כמו מספר הלייקים והצפיות להם זכיתי בפייסבוק ובאינסטגרם. מעורבותה המרשימה של הקהילה הטיפולית בישראל בלחימה בהתפשטות הפשיזם, תוך סימון ההכרה בתלות הבלתי נפרדת בין בריאות נפשית לדמוקרטיה, היא צעד גדול ומשמעותי בכיוון הנכון לעבר עדכון הפעולה הטיפולית בהתאם לצו השעה. במקביל, התגייסותה מעוררת ההשתאות של הקהילה הטיפולית לטיפול בנפגעי ה־7.10 היא רגע קריטי בהיסטוריה של בריאות הנפש בישראל, שבו לא ניתן עוד להכחיש את היותם של שירותי בריאות נפשיים זכות בסיסית שחובה על המדינה לממן לאזרחיה, ולא תחביב לעשירים בלבד. אולם, עד שלא יתרחש עדכון לתיאוריה הטיפולית עצמה בהתאם לקונטקסט ההיסטורי, תמשיך הפסיכואנליזה (על זרמיה השונים והמגוונים) לשתף פעולה מבלי משים עם כוחות כלכליים וחברתיים חזקים ממנה.
מטוטלת ההיסטוריה שזימנה לפתחנו מגפות ומלחמות מורה כי הימים הנם ימי איחוי והתגברות, ולא ימי פירוק, וכי הכיוון אליו עלינו לשאת את פנינו הוא ההווה והעתיד ולא העבר. השתלטות הלוגיקה הקפיטליסטית של הצבירה בכל אפיק של חיינו צריכה להורות לנו כי במידה רבה מה שאנו זקוקים לו כיום אינו לזכור כי אם לשכוח; לא לשחרר את הדחף, כי אם ללמוד כיצד להמתין. הלא מודע של ימינו אינו המיניות, כי אם הבטלה, החופש לא לצרוך, לא לעשות, לא לנוע אחרי כל גחמה נפשית, על מנת שנוכל לכוון את כוחותינו מעבר לעצמנו, ולפנות מקום מחודש לעולם. הסופרת קלאריס ליספקטור אמרה כי שני כליה של הסופרת הם זיכרון ודמיון; נראה כי תם עידן המונופול של הזיכרון אצל הפסיכואנליזה, והגיעה השעה לשיקום כושר הדמיון. פרויד שחרר את הדחף; עלינו מוטל לשחרר את הריק, הבטלה והחלום. רק כך יישמר לנו הכוח להתנגד.
המסה התפרסמה לראשונה בגילין דצמבר של כתב העת "מאזניים"
