בגידה כנאמנות לעצמי- ראיון עם המשורר רון דהן עם צאת ספרו 'מגול'
דנה לובינסקי | 2/7/2023 | הרשמו כמנויים
בגידה כנאמנות לעצמי
ספר שיריו של רון דהן 'מגול' מתאר אנטומיה של פרידה, פירוק חיי נישואין בעקבות משבר על רקע נישואים פתוחים. הוא מתחקה אחר השבר, הפרימה והאובדנים, אולם מצדו האחר נפרש יופי, יפעה, היפתחות אל הממשות הגולמית של הדברים, ובפרט אל מרחבי הים והגלים. "האקלים", "בראשית", "הדברים" - אלה רק חלק משמות השירים שמגלמים את המאמץ המתקיים בספר לשרטוט סיפור אפי של פרימה וחיבור, אשר חורג מעבר לפרטים הביוגרפיים של הדובר.
עם זכייתו בפרס חיים גורי לשירה, נפגשתי עם רון דהן לשיחה על גירושים, מונוגמיה, ים, ובעיקר אהבה.
"אִם כֵּן, זֶה הָיָה כִּשָּׁלוֹן"
דליה פלח
מוּטָב לְהוֹדוֹת בְּכָךְ: הֵם הָיוּ כִּשָּׁלוֹן, הַנִּשּׂוּאִים
כְּבוֹד הַשּׁוֹפֶטֶת, אָהַבְתִּי אֶת הָאִשָּׁה
וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים, נִכְשַׁלְתִּי בְּכָל אֹפֶן, הַמּוֹנוֹגַמְיָה
הִתְעַלְּלָה בִּי, אֲרוּחוֹת שִׁשִּׁי בָּעֶרֶב, בַּת
הַמִּצְוָה שֶׁל בַּת הַדּוֹדָה, הַשִּׂיחוֹת עִם הַבַּנְק.
חָוִיתִי אֶת זֶה כְּאַלִּימוּת, אֲבָל אָהַבְתִּי אֶת הָאִשָּׁה
וְאֶת הַיְלָדִים, אַהֲבַת אָב חָרֵד, אֲנִי נִשְׁבָּע. כְּבוֹדָהּ,
אָנָּא, מִבֵּין סוּגֵי תְּהוֹמוֹת, זוֹ הָיְתָה
עֲמֻקָּה וּמְסַחְרֶרֶת, מְשַׁחֶרֶת אֶל הַמְּעִידָה, אֶל
הַנְּפִילָה. לֹא הֵבַנְתִּי אֵיךְ הֵם עוֹשִׂים זֹאת, הָאֲחֵרִים,
בְּאֵיזֶה עֹנֶג. כְּצוֹפִים בְּהַצָּגָה מְשֻׁבַּחַת, אוֹר הַבָּמָה עַל פְּנֵיהֶם
הַשְּׁלֵוִים, הֵם הֶאֱמִינוּ בְּכָל לִבָּם בַּקֶּשֶׁר הַזּוֹהֵר הַזֶּה
כְּאִלּוּ זוֹ זְכוּתָם הַמּוּלֶדֶת, לִהְיוֹת מְאֻשָּׁרִים בְּמַקְהֵלָה.
כְּבוֹדָהּ, אָהַבְתִּי אֶת הָאִשָּׁה, נִדְמֶה לִי שֶׁגַּם הִיא
אָהֲבָה אוֹתִי, עַד הַסּוֹף אָהֲבָה, וּלְאַחֲרָיו שְׁמִיטָה
כִּשָּׁלוֹן, בְּרֵרָה וְאַשְׁמָה, זִכָּרוֹן וְשִׁיבָה.
"כְּבוֹד הַשּׁוֹפֶטֶת, אָהַבְתִּי אֶת הָאִשָּׁה וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים"- נראה שבשיר הזה הצלחת לבטא סנטימנט של דור; המערכת המשפחתית הנורמטיבית ממשיכה להיות משכופלת בישראל באופן כמעט בלתי ניתן לערעור, אך במקביל נראה כי במרחבים רבים נפוץ שיח שבמרכזו הטלת ספק בצורת החיים המונוגמית בפרט, ובמבנה המשפחתי הקונבציונלי בכלל. לא ברור באיזו מידה המערכות האלה אכן מותאמות לנפש של האנושית של המאה ה-21
אני רוצה לומר ראשית, לא שנאתי את החיים כמובן, זו הקצנה. במובנים רבים אלה היו השנים הכי פוריות וטובות שלי, שנים של הורות וכתיבה, ועשייה. היו לי חיים טובים, אישה נהדרת, ובכל זאת אני כותב ששנאתי את החיים. שנאתי את ההימצאות בתוך מערכת שהרגשתי שלא בחרתי בה. לא בחרתי במונוגמיה, לא בכלכלה, לא בתמונה הגלויה הזאת של משפחה וילדים. זו מלכדות דבש, והשאלה היא כמה אתה יכול להמשיך בה, או להפרד ממנה כשכל המבטים מחייבים את הדבר הזה- מזהים את הנורמה כדבר טוב. באיזשהו שלב הרגשתי שאני משחק את המשחק לא טוב, שרואים עליי שאני לא מותאם למערכת הזאת. ניסיתי לכתוב על התנועה הזאת. לסמן את העובדה שיש דין, יש מבט של החברה, או מבט פנימי, שופטת פנימית. אני מגיע ממשפחה שבה ההורים גרושים, שתי אחיותיי אינן נשואות וחיות בתאילנד, לא הופעל עליי לחץ ללכת בתלם, ובכל זאת היה אצלי רצון כזה ללכת בתלם, לזכות באישור.
בשיר המופיע על חזית הספר כתבת: "אֲנִי אֲדַבֵּר כָּאן בִּזְכוּת הַכְּאֵב, בִּשְׂפַת הַפְּרִימָה, בְּנִגּוּן הַבָּשָׂר הַנִּתְלָשׁ. אֲדַבֵּר בְּתִפְאֶרֶת הַבְּגִידָה, בְּשֶׁבַח הָאֶגְרוֹף". מהי התפארת הזו?
אחת המילים הפחות אהובות עלי בעברית היא נאמנות, בעיקר בגלל הזיהוי בין נאמנות למדינה, לנאמנות במערכת יחסים רומנטית. באקלים התרבותי בישראל, אחד הדברים המוקצים ביותר הוא בגידה במדינה. זוהי קללה המופנית לכל מי שאינו מיישר קו עם הלאומנות הישראלית המושרשת כל כך בדברי הימים של המקום הזה. באותו אופן, גם בגידה בבן או בת זוג נחשבת לדבר הגרוע ביותר שניתן לעשות. הבוגד או הבוגדת עושים את הפעולה ההרסנית ובעלת המטען השלילי ביותר במערכת יחסים. מהי תפארת הבגידה? היא היכולת לומר לא למבנים לאומיים ומבנים רומנטיים שמהדהדים את אותה לאומנות. "הבגידה", שאינה בגידה כלל בעיניי היא קריאה לחופש של האדם הרגיל, חופש מסט הערכים המובנה והקשיח שניתן לו בתוך התרבות.
ובכל זאת, החוזה בין הנתין למדינה אינו חוזה שנבחר אלא חוזה שמושת עליו מלידה. הוא שונה מחוזה הנישואין שרוב האנשים מקבלים על עצמם את עולו מבחירה, ולעתים קרובות אח"כ מפרים אותו. מדוע עדיין אנשים בוחרים עדין במודל הזה לדעתך, על אף שבמידה רבה נראה שהוא כשל?
זו שאלה שאין לי עליה כל כך תשובה, אני לא בטוח שאפשר לעשות משהו אחר. האם יכולה להיווצר משמעות בלי מבנים? נראה שכרגע בני אדם אינם יכולים לדמיין עולם בלי מבנים. אנשים מייצרים מבנים כאלה ואחרים כדי לשרוד. אני הייתי זקוק למבנה על מנת לייצר משמעות, כדי להיות אבא. אהבתי את האישה, אבל היום אני חושב שלא הייתי מתחתן. הייתי מעלה בדעתי את האופציה של להקים משפחה, אבל לא בהכרח מתוך המבנה של משפחה רגילה. על כל פנים, החברה הישראלית מאוד שמרנית, משפחתית ומסורתית. אני לא חושב שהאפשרויות מונחות על השולחן, על אף שאנשים רוצים לחשוב ככה. אני אגב קובל על ההנחה ש"בחרת" בחוזה הנישואים, אני חש שהמערכות וההסללה הן לחוזה מאוד ספציפי שכלליו קשוחים.
הפוליאמורה בשנים האחרונות תופסת תאוצה ומתפתחת; יש כאלה שרואים בה תוצאה ישירה של הגיון קפיטליסטי שבבסיסו צריכה, חמדנות וחוסר סיפוק, ויש מי שרואים בה שחרור ממבנים בורגניים שנכפו עלינו ברגע מסוים בהיסטוריה ואין להם דבר עם הטבע האנושי. מה עמדתך?
פוליאמורה היא רעיון יפה בעיניי וכמו כל רעיון יפה, יש כאלה שמשתמשים בו לטובת צריכה וחמדנות, ויש כאלה שמשתמשים בו לטובת שחרור. עבורי, הגילוי של פוליאמורה היה לא פחות מהצלה. הרגשתי שיש רעיון שיכול להביע את מה שאני מרגיש באמת - היכולת לאהוב אהבה רומנטית כמה אנשים בו-זמנית. אני חושב שפוליאמורה היא פתרון טוב, שאינו מפותח עדיין ברמה התודעתית של אנשים. נכון להיום, הפוליאמורה נראית לי דווקא כמו פתרון לשמירת המבנה הבורגני. האהבה מתה? נמצא אותה במקום אחר, אבל נשמור על המבנה. באופן אירוני, גם הפוליאמורה מתגייסת לשמירה על הקיים.
אגב שמירה על הקיים, בחשיבה הפסיכואנליטית מרחב היצירה נתפס לעתים כמרחב ביניים, מרחב שמאפשר מימוש סובלימטיבי של הפנטזיה מתוך מגבלות המציאות. איפה אתה ממקם את הכתיבה במרחב הזה שבין המציאות לפנטזיה, שבין תסכול התשוקה למימוש שלה?
הכתיבה לא משמשת מבחינתי כלי סובלימטיבי לתשוקות, יצרים ופנטזיות, אלא למרחב שבו אני בודק איך כל אלה חיים יחד בלשון, בסיפור ובכתיבה. כל ספר שלי עד כה נכתב בעקבות תמורה מאוד חזקה בחיים שלי. 'עקרונות הגן' למשל נכתב אחרי לידת הבת שלי, לידה היא תמורה לא פחות דרמטית מתמורת הגירושין. הכתיבה מגיעה מתוך רצון לנסח את השינוי הזה בשפה, לבחון את האופן שבו הוא מתגלם בשפה. 'מגול' הגיע מתוך רצון לניסוח של השבר, הרצון לרשום את התמורה שהתרחשה בעקבות משבר הגירושים שעברתי: החיבור לים, החיבור לטבע. אלה דברים שקבלו ניסוח שונה.
מָגוֹל
רוֹן דָּהָן רוֹצֶה לַחְזֹר לַיָּם
הַגָּדוֹל. לִפְנוֹת בֹּקֶר, שְׁעַת מָגוֹל,
שְׁעַת בְּהִירוּת הַנֶּפֶשׁ, שְׁעַת אֲפֵלַת
הַחוֹל. אֲפֵלָה הַנְּבוּאָה הַנִּתֶּנֶת
בַּיַּבָּשָׁה, מוּאָר הַלִּוְיָתָן הַמֵּגִיחַ
בַּחֲשֵׁכָה. רוֹן דָּהָן הוּא דָּג בִּלְבוּשׁ
אָדָם, הוּא תּוֹדַעַת מֶלַח בִּזְרִימַת
הַדָּם. הוּא זוֹחֵל אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל,
יָבוֹא וְיִקַּח הַמָּגוֹל, כִּי הָאֱנוֹשִׁי הוּא
קֶרֶס וּמְצוּלוֹת הַיַּבָּשָׁה חֶרֶס, וְטוֹבָה
הַנְּשִׁימָה וְיָפִים הַיָּמִים, וְהַנֶּפֶשׁ אַלְמֹג
מַעֲמַקִּים.
במרכז הניסוח הזה עומד הים, ומכאן שם הספר "מגול"- מילה שהמצאת בעברית לתיאור סדרת גלים המגיעה מלב ים ונשברת אל ריף או על החוף - מה המקום המיוחד שתופס הים ביצירה ובחיים שלך כרגע?
בין התמורות שעברתי, נמצא יחס אחר אל הים. אף פעם לא תפסתי את משמעות הקרבה לים. תפסתי את הגל כדבר שצריך לכבוש אותו, להתעלות מעליו. בתוך הגירושין והשבר הגדול הייתי הולך הרבה לים, הליכות של שעות. מעבר לנחמה שסיפק הים, הבנתי בהדרגה כי הרצון שלי לכבוש ולהשתלט הוא שגוי, שיש צורך למצוא חיבור אחר לממשות. הים שיקף את זה. אם בעבר התפיסה שלי את הקיום הייתה תפיסה של מאבק- העמדת הדברים בצורת קרב שבו יש מי שמנצח ומפסיד ומי שכובש ונכבש - היום אני כבר לא חושב בצורה הבינארית הזאת, ולא מתמקם במקום המנצחים. אני לא מתיימר לדעת מהם החיים, אבל הם לא מאבק, לא שליטה, לא ניסוח עמדות, אידיאולוגיות אפילו לא של מוסר. גם את הדרך לטבעונות ששנים תפסתי כמאבק, אני כבר לא תופס באופן הזה. אני לא בעד שכל אחד יאכל מה שבא לו, אבל אני מבין שהדרך אינה להיאבק, לא להגיד לאנשים נו-נו- מה אתם אוכלים ואיך אתם פוגעים בבעלי חיים. כל המהלך הוא מהלך של הפחתת חיכוך. ברמת הכתיבה, הייצוג של הים השתנה. בעבר החיבור שלי אל הים היה אמנותי יותר. עם כתיבת הספר, ניסיתי לנסח את הים כפי שהוא, מתוך התמסרות אליו, בלי לכפות עליו ייצוג אמנותי. בעבר הים ביטא עבורי מטאפורה למסתורין, למרחבים, לחוסר גבולות, לאפשרות לתפוס את העצמי כנפרד ונבדל משאר האנושות. היום הים הוא פשוט אלטרנטיבה פרוזאית יותר, אלטרנטיבה לחיי היבשה.
נראה שהמהלך של הפחתת החיכוך נמצא במרכז התהליך התרפויטי שהעמדת בספר; הספר מתחיל בשבר ונגמר בטיפול- בדוח ריפוי- פואמה על טיפול בפטריות הזיה- אתה יכול לשתף אותנו קצת במהלך הטיפולי הזה?
המשבר שחוויתי בחיי הנישואין, הוביל אותי לראשונה ללכת לטיפול. מעולם לא הייתי בטיפול לא פסיכולוגי ולא אחר. בתקופת הגירושין עשיתי rebirthing – טיפול בנשימה- ששחרר המון לחצים מהגוף, בכי ותנועה. בהמשך, הוא אפשר לתודעה לנוע אחרת באופן חופשי יותר ולהשתחרר מכאבים ומחסומים שהנפש תקועה בהם. המסע שלי עם פסיכדליים הוא ארוך ומעניין, בשנים האחרונות אני מתעניין יותר באפקט המרפא של החומרים האלה, במהירות שבה הפסיכדליה מעבירה אותך מתודעה יבשה אל תודעת ים, שם אני מרגיש מאוד בנוח, בתודעה הנוזלית שבה המבנים מתמוססים ויש אפשרות לחקירה אחרת.
במקביל לכתיבה הספרותית, ערכת לפני מספר שנים את הקובץ מתעוררים- על מיניות גברית- נראה שגם שם ערכת מסע של ריפוי והחלמה, מה גילית?
מתעוררים הוא פרויקט שהוזמן על-ידי ההוצאה לאור, הוצאת פן. באותם ימים הייתי בתהליך הפרידה מאשתי ובמצב די רעוע מכל הבחינות. יחד עם זאת, חשבתי שאוכל לעשות את הפרויקט הזה וללמוד ממנו על הדרך. הגילוי לא היה מרעיש במיוחד, אבל חשוב ונותן תוקף. גיליתי שבכל מה שקשור למיניות, אנחנו עדיין במרתף, מפוחדים ומבוישים, מבולבלים ולא מחונכים כלל. זה עזר לי להבין שאני לא רוצה לחיות כך יותר, ומשם הלכתי אל המסע הפרטי שלי; נגמלתי מפורנו, עברתי תהליך של פתיחות ולמידה, שינוי מערכתי ומקיף באופן שבו מתייחסים למין. כיום אני רואה במין כח מאחה, במקום כח הורס. אנחנו חיים בעולם פצוע מינית, מתוסכלים, אלימים, והכוח של המין אצל גברים רבים הוא המשך לכוח המלחמה, כוח הכיבוש. זה דבר שניתן לדעתי לתיקון.
***
