על כשלון , אשמה וההתמודדות: על הרצי הלוי ועל היכולת להתעשת
ארנון רולניק | 25/1/2025 | הרשמו כמנויים
טורי העיתונות מלאים בכתיבה על הרצי הלוי, בהתפטרותו מתפקיד הרמטכ"ל, בחלקו באחריות לטבח השביעי באוקטובר מחד וביכולתו להוביל להצלחות מאידך. אני ארצה בטור זה לחשוב על היכולת להתעשת: יכולתו להרגיש את האשמה יחד עם הובלתו את הצבא בשבע חזיתות חיצוניות וגם התמודדותו בחזית הפנים.
אני מסתכל נפעם כיצד הצליח הרמטכ"ל להחזיק את האשמה בכשלון ויחד עם זאת להוביל את הצבא לניצחון. אני מתבונן בעוינות הדרג המדיני כלפיו, בניסיון לזרוק הכל עליו – ולמרות זאת לראות אותו מתעלם מהטחת הבוץ ומתמקד בעיקר. והכל בתוך זמן ממושך מאוד בהרבה חזיתות, עם אפס תמיכה. לדעתי זו התעשתות מופלאה שעלינו ללמוד אותה ולחקור אותה כחלק ממקצוענו.
על אשמה
על חווית אשמה יש תילי תילים של ספרות פסיכולוגית. ארצה דווקא להביא זאת דרך מילותיו של שיר של פורטיס:
יש בתוך ליבי כל כך הרבה אשמה
מן כח שמציף אותי חולשה וכעס
שעובד על אש קטנה
כמו גירוי שלא נותן לי מנוחה
אי שם בתוך תוכי יוקדת האשמה
כמו הר געש בתוך הנשמה
ולא מצאתי עוד את התרופה
שתנקה אותי מהאשמה
באם אני צריך להסתתר לשקוע באשמה
או לוותר
אם את חושבת שזה לא אתי
אל תשפטי אותי כל כך מהר
עמוק בתוך ליבי יושבת האשמה
מן רגש שאיבד את התחושה
שוטף אותי בעצב ודמעה
ולא מוחק את האשמה
כפי שניתן לראות בשיר זה, קשה מאוד להתמודד עם האשמה.
סקרנותי לגבי הרצי הלוי
הייתי מאוד רוצה ללמוד כיצד נפשו של הרצי וכוחו של הרצי מאפשרים את ההתמודדות עם תחושות האשמה. מהו התהליך העובר על הרמטכ"ל שלנו: איך מתאוששים ממצב בו התנהגותך אתה גרמה לכשלון, איך מתמודדים עם האשמה, ועם זאת ממשיכים לתפקד בלי להתגונן ובלי לייפות את המציאות.
המילה "להתעשת" אינה שכיחה בלקסיקון שלנו, ואני ארצה לטעון שהיא מכילה יכולת פסיכולוגית חשובה שלא נכתב עליה מספיק.
על הרלוונטיות של הנושא גם לעבודה בקליניקה הפרטית שלנו
גם היום בקליניקה שאני מנהל אני עוסק בפסיכולוגיה של אשמה והתאוששות ממנה – בעיקר אצל אנשים שמרגישים אחראים ליצירת מצב קשה ומסוכן. כך למשל אני פוגש זאת אצל אישה שדרסה בשוגג ילד שכעת נלחם על חייו והיא צריכה להתמודד עם הכעס על עצמה והכאב על התוצאה. דוגמה אחרת היא של בחור צעיר ששיחק עם חברו ב"מי שולף אקדח יותר מהר" וירה בשוגג בחברו. מטופל אחר נגרר למשיכת כספים שאין לה צידוק מגוף גדול בו עבד וכתוצאה מכך פוטר וכמעט איבד את מעמדו. וגם דוגמאות יותר שכיחות כמו אישה שבבגידתה בבעלה פרקה שלא ברצונה את נישואיה והיא חוזרת ומלקה את עצמה מדוע נהגה כך תוך שהיא מסתגרת בביתה ומזניחה את עצמה. (הדוגמאות שונו במעט על מנת לא לחשוף את המטופלים).
מטופלים כאלו שוקעים לעיתים בדכאון קשה, הם נוטים לחזור ולשחזר את הרגעים בהם נכשלו ולחשוב איך יכלו להתנהל אחרת. הם לעיתים נוטים להאשים את התנאים או את הדמויות שהיו לידם בסיטואציה. או לחילופין לנהל מאבק בעולם מסביבם שלהרגשתם מאשים אותם בכשלון.
בכל אחד מהמקרים הללו אני מוצא שההתעשתות או ההתאוששות דורשת יכולת מיוחדת שתפקידנו לסייע ליילד אותה. יש כאן משימה טיפולית מיוחדת הקשורה ביכולת לקחת אחריות מחד – אך בלי לצלול לשנאה עצמית מאידך. לכן כל כך חשוב לי להכיר את המתחולל בנפשו של רב אלוף הלוי כדי שנלמד על יכולת התעשתות או יכולת להתמודד עם כשלון ואשמה ובעת ובעונה אחת לתפקד בצורה מרשימה ולנהל את הקרבות הקשים.
מה ניתן ללמוד מדבריו של הרמטכ"ל?
רמז למתחולל בנפשו של הרצי יכול להימצא בנאום בו הכריז על התפטרותו: הבה נתבונן בחלקים מנאומו של הרצי הלוי:
"הייתה לי החובה והזכות לעמוד מול הכישלון ולהפוך אותו למנוף ולא למשקולת".
"את תוצאות היום הנורא הזה אני נושא מאז ואשא עמי לשארית חיי."
"יש לי אחריות לכישלון של צה"ל, יש לי אחריות גם להישגים. אומר מראש, הלוואי ולא היינו נדרשים להישגים אלה ואין הישג שישיב לאחור את הכאב, הצער והאובדן העצומים, שנגרמו מיום פתיחת המלחמה".
"המעבר בין הכישלון הצורב אל ההישגים, היה רצוף בקשיים והוא דרש כוח רב וכישרון. אני גאה בצה"ל על ההתעשתות".
דבר אחד ברור: יש יכולת לעמוד מול הכישלון בעיניים פקוחות, יש יכולת להודות באחריות, ויש יכולת גם לראות את ההצלחות.
בשלב זה הרצי ממעט לתאר את המתרחש בנפשו. הוא אמנם אומר: "את תוצאות היום הנורא הזה אני נושא מאז ואשא עמי לשארית חיי", אבל אינו מאפשר הצצה לתהליך הנפשי של ההתמודדות.
אולי נלמד מרמטכ"לים אחרים?
דווקא רמטכ"ל אחר יכול לספק לנו מגע קצר עם רגעי משבר: רבין התאושש ממשבר נפשי ערב מלחמת ששת הימים. הקטע הבא הוא ציטוט של עזר ויצמן שמספר על הרגע שרבין התמוטט והזמין אותו לדירתו לבקש שיחליף אותו:
"אשתו פתחה לי את הדלת. מצאתי את הרמטכ"ל יושב לבדו בחדר הגדול של דירתו. הכל היה שוקט, דומם. הוא נראה שבור ומדוכדך מאוד. נשארנו לבדנו. הוא ישב על קצה הספה ואני לידו. יצחק דיבר בקול חלש: 'אני סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סדרת טעויות שעשיתי, לפני המלחמה הגדולה והקשה ביותר שישראל ידעה מעודה'".
לכאורה, דוד אלעזר, רמטכ"ל מלחמת יום כיפור, שבהרבה מובנים תחילתה דומה למלחמת "חרבות ברזל" – יכול היה לשפוך אור על המתרחש בנפש של מצביא שגם הוא מופתע מכשלון מודיעיני ונדרש היה להתאושש ממכת פתיחה בה נסוג הצבא שלנו. יתרה מזו, שר הביטחון שלו, משה דיין, כנראה איבד את עשתונותיו לגמרי ודיבר על "אובדן הבית השלישי" והציע להכין לשימוש את "נשק יום הדין".
בשיחה עם פרופ' אורי בר יוסף, שחקר רבות את מלחמת יום כיפור וכתב גם על דמותו של דדו – לדברי בר יוסף, ההשוואה אינה תקפה. דדו לא הרגיש – ולא הייתה לו סיבה להרגיש – אשם. בספרו "התאוששות", כותב בר יוסף כי דדו הכין את הצבא ודדו דרש לגייס מילואים, ולכן – לדעתו חווית האשמה נעדרת מכתפיו של רב אלוף דוד אלעזר.
ללמוד מצ'רצ'יל
אולי נוכל גם ללמוד על הקורה בנפשו של מצביא שנכשל דרך הידע שנצבר על ווינסטון צ'רצ'יל, שהיה גם אדריכל הניצחון במלחמת העולם השנייה ומאידך ספג כשלונות משמעותיים:
צ'רצ'יל היה דמות מורכבת עם נטייה לדיכאון, אותה כינה "הכלב השחור". למרות חזותו הבוטחת וחוסנו הפנימי, כישלונות צבאיים השפיעו עליו עמוקות.
- אחרי כשלון מערכת גליפולי במלחמת העולם הראשונה: צ'רצ'יל, כשר הימייה הבריטי, היה אחראי על התכנון והביצוע של המערכה. הכישלון המחריד גרם לו לדיכאון עמוק, והתפטר מתפקידו.
- במהלך מלחמת העולם השנייה: למרות הצלחתו בהנהגת בריטניה במלחמה, צ'רצ'יל חווה תקופות קשות של דיכאון וחרדה, במיוחד לאחר תבוסות צבאיות כמו נפילת צרפת ואובדן יוון וכרתים. עם זאת, הוא הצליח להתגבר על המשברים האישיים ולהמשיך להנהיג את בריטניה לניצחון.
בארועים אלו, היה צ'רצ'יל שוקע במצבי רוח ירודים, איבד עניין בפעילויות שאהב, ותחושת חוסר אונים השתלטה עליו. הוא היה מתבודד, מתקשה לישון, ומאבד תיאבון. זאת ביחד עם תחושת אשמה ואחריות. צ'רצ'יל לקח אחריות אישית על כישלונות, גם אם לא היה אשם ישירות. הוא הרגיש אשם על אובדן חיי אדם ועל הפגיעה במורל הלאומי.
חוזקותיו של צ'רצ'יל והקשרם לאלו של הרצי הלוי
בספרים הרבים הכתובים על צ'רצ'יל בולטות כמה תכונות הקשורות לתגובותיו לכישלון:
- חוסן ועקשנות: צ'רצ'יל מעולם לא ויתר, אפילו מול מכשולים שנראו בלתי עבירים. הוא אמר פעם את המשפט המפורסם, "הצלחה אינה סופית, כישלון אינו קטלני: האומץ להמשיך הוא זה שקובע." הוא ראה במכשולים הזדמנויות זמניות ולמידה, לא סיבות לפרוש. זה היה ניכר במרדף הבלתי נלאה שלו אחר ניצחון במהלך מלחמת העולם השנייה, למרות הפסדים ומכשולים מוקדמים. לוחמים שהיו במסלול של הרצי מדווחים על תכונות דומות אצלו.
- אמונה עצמית וביטחון: צ'רצ'יל היה בעל אמונה בלתי מעורערת ביכולותיו ובשיקול דעתו. אמונה עצמית זו אפשרה לו להתאושש מכישלונות ולשמור על מנהיגותו גם כאשר אחרים פקפקו בו.
- למידה מטעויות: צ'רצ'יל היה מוכן להכיר בטעויותיו וללמוד מהן. הוא הרהר בכישלונותיו, ניתח את הגורמים והתאים את האסטרטגיות שלו בהתאם. יכולת זו ללמוד ולהסתגל תרמה להצלחתו בסופו של דבר.
- קבלת אחריות: צ'רצ'יל לקח אחריות על מעשיו והחלטותיו, גם כשהם הביאו לכישלון. הוא לא התחמק מאשמה או ניסה להסיט אותה לאחרים. אחריות זו חיזקה את מנהיגותו וזיכתה אותו בכבוד עמיתיו והציבור.
- התמקדות בעתיד: צ'רצ'יל לא התעכב על כישלונות העבר. הוא נותר ממוקד בהווה ובעתיד, תמיד מחפש דרכים להתגבר על אתגרים ולהשיג את מטרותיו. גישה צופה פני עתיד זו עזרה לו לשמור על אופטימיות ועל נחישות.
איני מכיר אישית את הרמטכ"ל, אך אני נוטה לשער שתגובותיו של רב אלוף הלוי מזכירה את תגובותיו של צ'רצ'יל. אני מאמין שהיכולת להודות באחריותו לכישלון הינה מרכיב מכריע בהצלחתו. על פי דברי בכירים שהיו עימו בחמ"ל ב ימים הראשונים לפרוץ הקרבות, הרצי שמר על קור רוח מרשים. קצינים שהיו עימו במסלול הצבאי שלו מדברים על אמונתו העצמית, על נכונותו ללמוד והתמקדותו בעתיד. נראה שמאפיינים אלו, הדומים למאפייניו של צ'רצ'יל, אפשרו לו להתגבר על מצוקה ולהשיג גדולה. לדעתי הוא משמש דוגמה מעוררת השראה כיצד להפוך מכשולים להזדמנויות לצמיחה וניצחון.
מה נוכל כמטפלים ללמוד?
- עידוד לקיחת אחריות: כאמור, זוהי תכונת מפתח אצל הרצי, וגם אנחנו נעזור למטופל להבין את תפקידו בכישלון, מבלי להאשים אותו או ליצור תחושת בושה. זוהי מרכיב מרכזי בגישתי הטיפולית: לא להתמקד באחרים ותסכול מהם, אלא לעזור למטופל לראות מה הוא יכול לשנות.
- זיהוי דפוסי חשיבה שליליים: כאן אני נשען על הקלאסיקה של ה-CBT: לעזור למטופל לזהות ולשנות מחשבות מעוותות או לא רציונליות התורמות לתחושת אשמה וכשלון.
- מחשבות של אשמה ודאגה: יש להם אופי חודרני ורפטטיבי. תפקידי כמטפל הוא לעזור בפיתוח אסטרטגיות התמודדות; חלקם מתחום הדור השלישי וחלקם מבוססי הניסיון שלנו במחשבות אובססיביות.
- עידוד חמלה עצמית: בעקבות עבודתה של ד"ר קריסטין נף, נכון יהיה לעזור למטופל לפתח יחס סלחני ומבין כלפי עצמו.
- הגדרת מטרות ריאליות: אני מניח שכמו שהרמטכ"ל הגדיר מטרות, כך אנחנו נעזור למטופל להגדיר מטרות ברות השגה ולפתח תוכנית פעולה להשגתן.
- חיזוק תחושת המסוגלות העצמית: לעזור למטופל להאמין ביכולתו להתגבר על קשיים ולהשיג הצלחה.
- למידה מהכישלונות: תפקידנו כמטפלים לעודד את המטופל להתבונן וללמוד מכישלונות שלו ושל אחרים, כדי להרחיב את הפרספקטיבה שלו ולפתח אסטרטגיות התמודדות חדשות.
לסיכום
נראה לי שמעבר לתרומתו המרשימה של הרצי הלוי לשיקומו של עם ישראל מאחד האסונות הקשים שעברנו – הוא יוכל לשמש לנו, הפסיכולוגים, דוגמה בעבודתנו עם מטופלים שמתמודדים עם כשלונות, אשמה, ודכאון. היכולת להישיר מבט לכישלון ולקחת אחריות עליו ובו זמנית לתכנן את ההמשך ואת העתיד, היכולת להניח בצד את הביקורות וזריקת האשמה עליו והתרכזות במשימה - מהווה בעיני מופת להתמודדות שלנו ושל מטופלינו עם רגעים קשים בחיינו.
