כמעט נורמאלי(ת) – ומסור מדי(?): על העקשנות של הנפש האנושית במחזה 'כמעט נורמלי' בהבימה
ארנון רולניק | 16/4/2012 | הרשמו כמנויים
מצפים ממי שכותב על המחזה "כמעט נורמאלי" (מאת בריאן יורקי ) שיעסוק בגיבורה הראשית: האישה החולה במאניה-דפרסיה. אולי גם רבים יעסקו באבל הטראומטי של אישה זו, ואולי גם בכשלון הטיפולים השונים שהיא מקבלת.
אני בוחר להתמקד בדמותו של דן - בעלה של הגיבורה. דרך דמותו – החיוורת משהו לכאורה - ארצה לגעת במנגנון הטראגי המחבר אותו ואת אשתו: מנגנון העקשנות של הנפש האנושית. למרות הבסיס הטראגי – יש למחזה ייחוד שהוא גם מחזמר – חלק מהציטוטים שיובאו להלן הם בעצם קטעי שירים (בתרגומו של דניאל אפרת) שלמרות היותם שירים פשוטים לכאורה –הם מאפשרים לצופה חוויה עמוקה
רוב הכותבים על המחזה מתחילים בהתייחסות להפרעה הדו קטבית. אינני בטוח כי תאור כזה עושה צדק לגיבורה כמו גם לדמויות סביבה. דומני שיהיה יותר נכון לתאר את דיאנה כמי שמסרבת לקבל את מות בנה. זהו המוטו המלווה אותה לאורך ההצגה, ואכן הנוכחות של בנה המת אינה נותנת מנוח, וגורמת לסובבים אותה לחשוב עליה במונחים פסיכיאטרים. דן בעלה, אכן מסרב להתעניין בחוויה פנימית זו שלה אף כי הוא מתגלה כבעל מאוד מסור ודואג.
אתאר בקצרה את התפתחות המחזה – שבעצם נקבע על ידי השינויים במצבה הנפשי של הגבורה תוך שאשים את הזרקור ואת הפוקוס על הפוזיציה של הבעל בתוך התהליך.
בתחילת המחזה מוצג לנו דן כ"בוק למדי" הוא אומנם מתעורר בלילה כשהוא שומע רעשים ושואל מרחוק את אשתו הנמצאת למטה אם הכל בסדר, אבל בעצם אינו באמת מתעניין בה ודי לו בתשובה "תכף אבוא לעשות איתך סקס". לעיתים קרובות הוא לוחש לנו – הקהל הצופה בו "אין לי מושג על מה היא מדברת". ובהמשך נראה שהוא מחפש אושר שטחי: "יהיה לנו טוב!, יהיה לי מושלם. יהיה לי סקס הלילה, ונלך לישון מוקדם."
המפגש שלנו עם המחלה קורה שהוא מוצא את אשתו מכינה סנדביצים על הרצפה. ואז הוא פותר זאת בקלות (בלתי נסבלת) "נלך לדוקטור פיין. זאת רק מעידה קטנה. בסדר? אין מה לדאוג."
אלא שד"ר פיין is not that fine. הוא מתרכז בטיפול תרופתי שלא עולה יפה. במקביל אנו שומעים את דן אומר:
"היתה לי פנטזיה תמימה,
אהבתי אישה מדהימה,
עכשיו אסתפק באישה
שתשלוט בעצמה"
ואכן דן מפסיק לראות את הייחוד של אישתו והוא מתרכז במשימה שתהיה נורמלית או "כמעט נורמלית".
גם המפגש עם הרופא מדגים עד כמה האנשים סביב דיאנה אינם מקשיבים לתכנים המעסיקים אותה. העובדה שהיא רואה אדם מת ומשוחחת עימו - זה ודאי ביטוי למחלה. אבל אם היה מישהו מקשיב לצורך שלה לשמור על הבן, אם מישהו היה נותן הד לאי היכולת שלה להשלים עם מותו – אולי היינו מסייעים לה יותר. להערכתי הברית בין הבעל לאישתו היתה מתחזקת. במחזה, אנו מתוודעים למחלה כשהאם חוגגת יום הולדת לבנה המת. ואז אנו שומעים את דן כאילו מנסה להוציא לה את הבן מהראש:
"הוא לא כאן/כבר מזמן /זה לא יעזור לדמיין/מה שאין/הוא כבר לא יחזור." דן מנסה כאילו לשכנע אותה שאובייקטיבית הבן כבר מת."
המחבר (ואולי גם הבמאי חנן שניר) נותנים ביטוי בולט לרגעים בהם הבעל מנסה להשכיח את הבן מאישתו, ובמקביל באותו רגע הבן מנכיח את עצמו על ידי השיר העוצמתי של הראל סקעת "אני חי".
מאוד מפתה לדבר על התחרות בין האב לבן על הקשר עם דיאנה. מה עוד שהיוצרים טרחו להעמיד סיטואציות בהן האב והבן אומרים מילים זהות בהלחמם על האם. מאוד מפתה להכנס לדיונים על משולש אדיפאלי. אני חושב שזה יהיה פספוס. אני חושב שהעובדה שהבן "קופץ שם" כל פעם שהבעל מנסה להציע לאשתו לחזור לחיים ולקשר בינהם, מייצגת את מקור הקושי של הגיבורה – היא מסרבת לקבל את מותו של בנה, ולהיות נורמלית פרושו מבחינתה להתגמש ולקבל את האובדן. או במילים המייצגות את ההבנה הנוכחית שלי על קשיים פסיכולוגים: הנפש שלה אומרת "לזה אני לא מסוגלת". לכן, לדעתי כל פעם שהבעל כמעט מצליח להחזיר את אשתו לתפקוד – עולה דמות הבן כמייצגת את העקשנות של הנפש של דיאנה וכאילו אומרת : "לא מוכנה".
גם דן מתגלה כעקשן לא קטן. כשאישתו מאשימה אותו בחוסר אמפטיה בקטע הבא: "מי אתה שתדע?/ כי כל האמפתיה כל-כך רדודה. /איך תדע?/ אני אבודה, אני לכודה,"הוא אומר:
"תני לאיש אוהב
להיכנס לך ללב.
מי מחבק כל לילה?
מי כבר שנים נשאר?
אני האיש שלא מוותר"
על אי ויתור זה של הבעל אני כותב. אני כותב על כך בהערכה, אני כותב על כך בתוכחה. אני כותב על כך בכאב. נושאים אלו יתבהרו עם המשך המחזה.
המחזה איננו קצר, והוא מוביל אותנו מהטיפול התרופתי שנכשל לטיפול אצל פסיכולוג שמחד נראה אקסצנטרי (כוכב רוק) מצד שני נראה בנאלי לחלוטין בסגנון הדיבור שלו. ואחרי ש"הטיפול בדיבור" אינו מצליח הוא עובר לנסות היפנוזה.
כאן מאכזב אותי דן – אני הייתי מצפה ממי שאכפת לו – גם להתערב יותר בטיפול. למרות שיש מוסכמה כי בן זוג אינו צריך להתערב בטיפול של אישתו,– אני אמפטי מאוד עם בני זוג של מטופלים שמבקשים להיות מעורבים, ולפעמים אני מוטרד שאין נסיון כזה של בני הזוג להגיד את מילתם לפסיכולוג. הייתי מצפה מדן ליצור קשר עם המטפל ולהגיד את דבריו – המטפל הנבון צריך לדעת האם למנוע שיחה עם בן הזוג או שמא למצוא דרך לשמוע ממנו את זוית הראייה שלו . כמובן רק אחרי הסכמת המטופלת ועיבוד הנושא עימה.
אם עוסקים בשאלת תפקיד הגבר ותפקיד האישה במחזה – כדאי לא להתעלם משתי דמויות צעירות נוספות: נטלי, ביתם של דיאנה ודן, והנרי, בחור צעיר שאוהב אותה. גם כאן ניתן לראות דפוס דומה: בתחילה הנרי נראה כדמות שטחית מסוממת, ועם הזמן הוא מתגלה כדמות אחראית, אוהבת ומטפלת. אף שנטלי, במשברה היא, מסלקת אותו ומנסה להתנתק, הוא לא נבהל ושומר עליה, שומר על הקשר שלהם.
ובנתיים, בחזית העיקרית מציעים טיפול בנזעי חשמל ECT) ) לדיאנה. שוב התלבטות לא פשוטה לבן הזוג:
שוב עומד בחושך,
מתלבט ומסתבך
נשבעתי לעזור לה –
השד יודע איך.
הסבירו לי הכל, אמרו ל
"אל תהיה מודאג"
לאף אחד בעצם אין מושג.
לא אכנס כאן לדיון עקרוני בטיפול בנזעי חשמל – אציין רק שלעיתים קרובות נדרש בן זוג של אדם במצוקה נפשית לקחת עמדה הורית ולא להיות רק צייתן לחרדות ולהימנעויות של החולה.
הטיפול בוצע ודיאנה "מבריאה" – כלומר שוכחת. שוכחת את בנה המת ויחד עם זאת שוכחת חלקים גדולים מההיסטוריה שלה – שלהם. שוב ניצב דן בפני דילמה האם הוא "מזכיר לאשתו" את הקשיים שלהם או יוצר לה תמונה חדשה מתוקנת ו"אופטימית" של הקשר שלהם. שוב בולטת הנטייה שלו – אולי הפחדנות שלו לגעת בקשיים ולקוות שיהיה טוב.
וכפי שקורה לעיתים קרובות, גם המוסתר והמודחק עולה לבסוף ואשתו שוב נזכרת בטראומת אבדן בנם. ושוב עולה וצף הכאב כפי שמבטא זאת קולו של הבן המת:
"גירשו את השדים שלך, חנקו את הדמעות:/השתקת את הכאב...נותר חלל בלב...אבל בלי הזיכרון שלי, כבר אין על מי לבכות."
כעת המצב קשה עוד יותר. באופן מעניין ומקביל שתי הנשים: האם וביתה שמצבן הנפשי מתדרדר אומרות ביחד – במקהלה לבני זוגם: לך כבר!/תפסיק לנסות כבר,/תתחיל קצת לחיות כבר,/ניסית, זה לא הלך – /תפסיק כבר, אל תטרח/די, נשבר./תלך כבר, זה נגמר.
ודן יחד עם חברה של נטלי עונים:
"נשבעתי לתמוך בך בטוב וברע.
כבר אין מה לומר,
וכל שנשאר
לעשות,
הוא רק לקיים הבטחות."
ודן ממשיך:
"הבטחתי,
נשבעתי לנצח.
נשבעתי שלא אוותר לעולם,
נשבעתי להיות נאמן,
אני עוד כאן...
אולי יום אחד שוב יהיה לנו טוב".
הכותרת של המאמר: כמעט נורמאלית מסור מידי(?) עוסקת בדיוק בשאלה זו של המסירות ניתן לשמוע בדברי את ההערכה למסירות, אך גם ביטוי לאפשרות הכאובה שמסירות זו קשורה בטשטוש של אמת. אמת הנפרדות.
מציעים לדיאנה שוב טיפול בחשמל והיא מנסה להתאבד. ובשלב זה היא כבר עושה מעשים: בכל מקרה, עוזבת./עכשיו זה ממשי./נמאס לי לפחד./רוצה להתמודד,/הלב יהיה בודד,אבל חופשי."
נשמע דווקא בריא לא. זהו שלא. דיאנה עצמה אומרת לבעלה: "חיינו עם הסבל./כי חשבנו שאפשר,/טירוף ואהבה./תמיד נראים אותו דבר – לפני שהגורל יבחר בי,אני אבחר...
בחרתי את הדרך./בחרתי בטירוף./אהבנו, ונאהב,/אהבתי, ועכשיו/רוצה סוף-סוף לעוף...
אישה שמאוד הערכתי אמרה לי פעם על בני זוג שנפרדו בעת מחלה של אחד מהם: במצבים כאלו בן הזוג הבריא "צריך להשכב על מפתן הבית ולא לאפשר פרידה" .
דן עושה כך רוב ההצגה אך בכל זאת זה לא עוזר ואנו רואים את דיאנה לוקחת את המזוודות ועוזבת.
כאן אנו רואים את דן בדכאונו. לא ברור לדעתי האם הדכאון קשור באהבה ובדאגה לבת זוגו, ואולי בקושי שלו להיות לבד. ואני מוסיף שדן – הגבר ה"בוק" המרוכז בעצמו בתחילת המחזה- הפך את העיסוק בבת זוגו לטעם חייו. אף שלא ידע להתמסר כמוה לזכרון הטראומטי של מות הבן – היא הפכה לחלק ממנו . מצב רוחה – היה מצב רוחו. עתה בלכתה הוא מתאבל שחלק ממנו נלקח. לכתה של דיאנה לוקח ממנו את משימתו הבלתי נלאית: לקוות שיהיה טוב.
האמת היא שיש סימנים שיהיה טוב: חלה התקרבות משמעותית בקשר שלו עם ילדיו: ביתו שהיתה מנוכרת כל השנים שרה לו: " קודם כל נדליק קצת אור./אל תשב כל כך לבד./ בחושך כאן./אל תהיה גיבור./כי אבא ובת,./זה לא מעט."
ובאופן סמלי גם דן מתחיל לראות – דווקא עכשיו את בנו (המת) וחלה התקרבות מאוחרת בין שניהם.
קשה לי להעריך האם אפשר לסמוך על ה Happy End של השיר המסיים של ההצגה: "נִיפָּתַח אל החיים, אמהות, אבות, בנים –/מדור אל דור...יזרח האור./אור עוד יזרח./אור עוד יזרח.יזרח האור!". אינני משוכנע שכך הייתי מסכם את המסע הארוך של בני הזוג. הייתי נוטה דווקא לדבר על חטא העקשנות: על העקשנות של דיאנה לדבוק בכאב שלה, מבלי לראות את בעלה. ועל העקשנות של דן להיות מסור לדיאנה, מבלי לראות אותה ואולי לוותר בכך על ראייה אחרת של אשתו ושל חייו הוא.
הייתי מסיים דווקא עם הנרי, הגבר הצעיר המסור לנטלי. הנרי מציע מודל טוב יותר של גבריות – כאמור גם הוא נתקל בעמדה מתסכלת של בת הזוג הסובלת. אבל אי הוותור שלו, בעיני הוא בריא יותר, קשוב יותר, נבהל פחות. הנרי מציע לנו סוג סיום אופטימי באמת: בכך שידע לראות את נטלי על כל קשייה ומורכבותה ולקחת על הקשר שלהם למקום של תקווה.