בלוגים | לכתוב מלים; בלילה הזה בעולם הזה

הָשִׁיבוּ לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי כְּמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ חוֹזֶרֶת לַגּוּף עִם פְּקִיחַת עֵינַיִם.

ד"ר ליאור גרנות | 5/1/2025 | הרשמו כמנויים

את כבר יומיים מרגישה את התחושות המוזרות האלו בגוף; את ממש רוצה ללכת לבדוק. אבל גם בפעם שעברה הרגשת אותן, חכי, אל תמהרי לקוות. אולי זה לא סימן. את מחכה עוד יום.

נושמת עמוק, בודקת, מסתכלת מהר. שני פסים. לבך צוהל בקרבך. את מחכה בכל זאת לבדיקת הדם לפני שאת מספרת לו, שלא יהיו פדיחות. את עושה את בדיקת הדם, יש!

כעבור חודש וחצי שניכם בהתרגשות שומעים את הדופק שלה. אז אתם עדיין לא יודעים שזאת בת.

מבדיקה לבדיקה – הציפייה מתחילה לקנן בכם, והפחדים, שתמיד. רק שהכל יהיה בסדר.

בשבוע 39 + חמש זה קורה. אין חדר לידה פנוי, משאירים אותך במסדרון זמן שמרגיש כמו נצח.

אין דבר כזה שלאשתי לא יהיה חדר לידה, את שומעת אותו מדבר בתקיפות אל אחד הרופאים שם. אחרי שלוש שעות את יולדת אותה, איזו מושלמת היא. ואבא שלה – איזה גבר בחרת לך. מההתחלה ידעת שזה הוא. ביחד איתו את תעשי הכל כדי שהעולם שלה יהיה הכי טוב שאפשר, הכי מוגן.

היא גדלה, המהממת שלך. אחרי כל הלילות ההם ללא שינה – צעדות במסדרון איתה על הידיים, פעם שיניים, פעם הבטן. אתם עושים תורנויות, אבל תמיד שניכם קמים. בואי, אני אחליף אותך, ממי, הוא אומר לךְ, לא, לא, תמשיך לישון, יש לךָ מחר יום ארוך. איך עבר הזמן הזה כל-כך מהר, היא כבר בת 4. ויש את הילד הזה, ההוא עם התלתלים, שמציק בגן; פעם ועוד פעם. את תופסת את אמא שלו לשיחה. ומדברת גם עם הגננת. 'איך היה היום בגן' את שואלת אותה כעבור כמה ימים מאז; 'מה שלום א'?' הוא כבר לא מציק לי יותר, אמא. היא עונה. אנחת הקלה בתוכך.

את לא מאמינה איך גם כל זה עובר, היא כבר בת 10, איזו ילדה. ילדה למופת, אומרת המורה ביום ההורים. את מחייכת: אני יודעת, את עונה לה, אבל תמיד נעים לשמוע. חברה טובה, איזה לב יש לה, זה לא רק בלימודים, מוסיפה המורה. כן, אנחנו משתדלים לעשות טוב, את עונה.

ועוד כמה שנים; הנה כבר תחילת גיל ההתבגרות. בשבתות אתם מטיילים, עם חברים, עם משפחה. שישי בערב כולם באים לארוחת שישי, כמה נעים הזמן המשפחתי הזה שכולם בבית, בטוב. החיבוק המשפחתי הזה. אחר-כך היא מתארגנת, יוצאת עם חברות. מתי את חוזרת? את שואלת אותה. אני אבוא לאסוף אתכן, הוא אומר לה. לא, אבא, לא צריך, היא כאילו מוחה, אבל שניכם יודעים שהיא שמחה על כך שאבא שלה תמיד מגיע, תמיד שם. איכשהו זה לא מביך אותה מול החברות שלה, אולי כי הוא כזה קוּל, לא מתערב מידי, אבל נוכח.

- פרסומת -

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

והנה, המעבר לתיכון. את לא מאמינה, וואי, איזו גדולה היא. ואיך היא מסתדרת עם הכל – הלימודים, החברות, הבילויים, ההתנדבות. אתם רק רוצים להמשיך לרפד לה את כל העולם בטוב, את נזכרת איך הוא אמר אז לרופא: "אין מצב שאשתי תלד במסדרון", ובעצם: קבלת הפנים של הילדה שלי אל העולם צריכה להיות הכי ראויה לה.

ותכף צבא, את חושבת. אני רוצה תפקיד משמעותי, אמא, היא אומרת. בטח, איך אפשר אחרת, את חושבת. ככה גידלנו אותה. לתת את הטוב שבה לסביבה, לחברה, למדינה שלה, שהיא כל-כך אוהבת, שאנחנו כל-כך אוהבים.

היא הולכת להיות תצפיתנית. כל הזמן אתם שמרתם עלי, עכשיו תורי לשמור עליכם, היא אומרת בחיוך. את מחכה לה כל השבוע שתחזור מהקורס, מכינה לה לשבת את כל המטעמים שהיא אוהבת.

ואז, השבת השחורה משחור הנוראית הזאת, שבה כל החיים שלכם, כל מה שידעתם על העולם התהפך - - - אני בסדר, אמא, היא אומרת לך בטלפון, זה רק אזעקות, ככה הם חיים פה, זה רק אזעקות. וזהו, השיחה מתנתקת.

ומאז את לא ראית אותה – 457 ימים את לא ראית אותה. הילדה שלך בגיהינום, ואתם – בגיהינום שלכם. הילדה שלך, שאפית לה את כל העולם בעוגות מתוקות.

אתם דופקים על כל השולחנות, כמו שאתם יודעים, אתם מרימים את הקול, אתם צועקים בהפגנות, אתם מתראיינים לכל כלי תקשורת אפשרי. אתם נאבקים על הילדה שלכם.

איזו מדינה היא זאת שחוטפים את הילדה שלך ממנה, ואת צריכה להיאבק על החזרתה מהגיהינום.

הוא מתעקש כמו שהוא יודע להתעקש ויותר, את ממשיכה להבטיח לה – היא יודעת שאת תמיד מקיימת. תהיי חזקה, את מתחננת בפניה, מקווה שהיא שומעת אותך. את חזקה, את חזקה.

בתחינה את פונה לכל מי שאת יכולה לפנות אליו, כל מי שמקבל פה החלטות – תשיב אלי את הילדה שלי, תשיב אלי את הילדה שלי.

תשיבו את כולם, את כולם, את כולם. עכשיו.

"שֶׁלֶג בֶּהָרִים

מֵעַל לַמְּקוֹמוֹת הַגְּבוֹהִים

וּמֵעַל יְרוּשָׁלַיִם.

רְדִי יְרוּשָׁלַיִם

וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.

בּוֹאִי בֵּית לֶחֶם

וְהָשִׁיבִי לִי אֶת הַיֶּלֶד שֶׁלִּי.

בּוֹאוּ הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים

וּבוֹאוּ הָרוּחוֹת

וְשִׁטְפוֹנוֹת בַּנְחָלִים