לפגוש מלים שנמלטו ממני

ד"ר ליאור גרנות | 6/1/2018 | הרשמו כמנויים

"השכם בבוקר אשה יוצאת מביתה, נוסעת ברכבת. מסתכלת מבעד חלון הרכבת. חולמת את חלון הרכבת. חיה דרך חלון הרכבת, יום יום, הלוך ושוב. הרכבת מתקדמת והעין הפנימית מתבוננת אחור, על אנשים, אירועים, מצבי נפש ומקומות. אט אט הופך הקרון לביתה.

והמסע (שלא ברור אם מוביל לאֵי אָן) להווייתה."

השורות הללו הפותחות את ספרה של חגית חוף "ברכבת לנהריה" (הקיבוץ המאוחד, 2017) יכולות להיקרא כמטאפורה למעשה הטיפולי, שבתוכו עוצרים בתחנות חיים ומבקרים בהן, מתבוננים לאחור ולעכשיו באמצעות העין הפנימית – על אנשים, אירועים, מצבי נפש ומקומות – מתוך תקווה לתנועה קדימה.

פעמים רבות עולה בטיפול הדחיפות להגיע (מתי מגיעים כבר), לעתים הטיפול נרקם כהוויה של היות, וברגעים יקרי ערך הופך הקרון הטיפולי לבית.

את הפואמה הפותחת את חלקו הראשון של הספר מתחילה חגית חוף בפרגמנט הזה:

"הרחקתי לנהריה לפגוש מלים

שנמלטו ממני שבקשו חופש

זו בזרועות זו

ראיתי אותן במזח

מתחננות שאניח להן

מצטופפות בתחביר כמותו לא נראָה.

אני נחנקת מהצורך

לחפון אותן, ללוש

לתפור להן תכריכים

אך משהו בראשוניות שלהן

גורם לי לעצום את עינֵי

להניח להן לחמוק".

גם על השורות האלה אני חושבת בהקשר הטיפולי: אנחנו מרחיקים למחוזות נפשיים – חלקם רחוקים, חלקם נסתרים, כדי לפגוש את עצמנו וכדי לתת לנו מלים, מלים שידברו אותנו, מלים ייחודיות, חד-פעמיות, שימשיגו לנו את תנועת היותנו, את הסיפור שלנו – זה שהיה וזה שמתהווה. תהליך המרדף אחר המלים הנמלטות הוא לעתים מעייף, מתסכל, מאכזב: איך נחפון אותן, איך יחפנו הן אותנו. לפעמים מתחשק לעצום עיניים, להניח להן לחמוק, להיות בלי מלים, להתכרבל בתוך הכורסא, לשמוע צלילי נעימה של ליטוף.

גם המלים מתעייפות – מבקשות חופש זו בזרועות זו, מתחננות שנניח להן, שנניח למלאכת ההתאמה בין הרוחש, המעורבל שבנפש וביניהן. ובכל זאת, לאחר זמן מה של שתיקה, גם אם נטועה בתחושת קרבה, אנחנו נזקקים להן שוב.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

אנחנו יורדים אל החוף, רוח וגשם, גלי הים גבוהים. אנחנו מגבירים את קולנו, קוראים: "האם יש איפשהו מילה גואלת שיש לה יחסי קרבה עם החומרים הלא-מילוליים?"* מרחוק אנחנו רואים אותה, את המילה הגואלת, ניצבת על המזח, חבוקה בזרועות מלים גואלות אחרות. אנחנו מתקרבים – רגלינו שוקעות בחול, שערנו רטוב מן הגשם, מושיטים אליהן את ידינו, אוחזים, מחבקים. "במה נותר להאחז בעזובה הזאת/ אם לא בקיר הבית שקָּלַט קולות/ להטילם כְּצֵל"?** , אנחנו ממלמלים, מאמצים את המלים אל חיקנו.

אנחנו בונים קירות. קירות, לא חומות. קירות לבית הנפשי שלנו. את הקולות שספג הבית אנחנו הופכים למלים. אנחנו לומדים שפה. השפה עצמה הופכת לקיר תמך. היא שרה באוזננו שיר ערש, גם ברגעים המפחידים ביותר, ברגעי החושך. מחליקה יד רכה על ראשנו, לוחשת לנו את דבר בואו של השחר.

השחר עולה. אנחנו מקיצים. השכם השכם בבוקר יוצאים מביתנו. מטפלת, מטופלת, חדר. נוסעים. מביטים מן החלון, שואפים לקרבנו את ניחוח הגשם. הרכבת מתקדמת והעין הפנימית מתבוננת, אנחנו פוגשים את המלים שנמלטו מאיתנו, מאמצים אותן אל חיקנו. משהו בראשוניות שלהן גורם לנו לעצום עיניים, להיזכר בריח תבשיל אהוב, להרגיש בית.

*פרפרזה על שורה של ישראל אלירז מתוך השיר "האם יש, אפוא, איפשהו" – מן הספר "דברים דחופים", הוצאת הקיבוץ המאוחד , עמ' 231 .

** שם, שם.

מפגש טקסט ונפש – סדנת כתיבה חדשה – שבה נפגוש מלים שנמלטו מאיתנו.

הסדנא מוכרת על-ידי סמינר הקיבוצים לסטודנטיות לביבליותרפיה לצורך השלמת שעות בספרות. לפרטים:

http://bibliotherapy.co...ext-ans-soul/