אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶלֹּא אֶכְתֹּב עוֹד – על לב החרדה ועל אהבה
ד"ר ליאור גרנות | 26/11/2013 | הרשמו כמנויים
במלים "אני פוחדת שֶ" נפתח שירה של ענת לוין "תה"; מלים החוזרות שוב ושוב לאורך השיר, שמנקז לתוכו את הפחדים הראשוניים ביותר; שיר שהוא אולי פניו של הפחד עצמו.
אביא כאן את השיר במלואו:
תה / ענת לוין
אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁתֵּרָדֵם לְפָנַי,
שֶׁאֶשָּׁאֵר תְּלוּיָה לְבַד בָּעֲלָטָה,
בַּדִּמְדּוּמִים וַאֲפִלּוּ לֹא כּוֹכָב
אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁתַּעֲזֹב אוֹתִי,
שֶׁאִשָּׁה עתירַת יֶדַע אוֹ חָזֶה תְּפַתֶּה
אוֹתְךָ לִמְחוֹזוֹתֶיהָ וְלֹא אֵדַע אֵיךְ לְחַלֵּץ
אוֹ אִשָּׁה יְפַת יַשְׁבָן (אַתָּה אִישׁ
מַעֲשִׂי, מְעֻדָּן, מַאֲמִין בְּיַּשְׁבָן)
תִּרְצֶה לָשֶׁבֶת אִתְּךָ, אֶצְלְךָ אוֹ עָלֶיךָ
אוֹ
שֶׁאֶעֱזֹב אוֹתְךָ, שֶׁשּׁוֹמֵר הַיּעָרוֹת
יִמְצָא אוֹתִי, שֶׁיִּלְחַשׁ לִי הִקַסְמוּיוֹת,
שֶׁאֶהְיֶה צְרִיכָה לָלֶכֶת
אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁאַחֲרֵי כָּל הַזְּמַן הַזֶּה,
אַחֲרֵי הַסֶּבֶל הַמַּר (הַזְּמַן הָעָקָר),
יִוָּלֵד לָנוּ בַּסּוֹף יֶלֶד מְכֹעָר
אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁמִּלְחָמָה גְּדוֹלָה תַּשְׁחִיר
אֶת הַלֵּב, אֶת הַדָּם, אֶת הָעוֹר,
שֶׁהַמָּוֶת ישרור אוֹ
מִלְחָמָה קְטַנָּה
אֲנִי פּוֹחֶדֶת שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב עוֹד,
שֶׁיֵּרָקְבוּ הָאוֹתִיּוֹת בְּצַמְּרוֹת הָאֲוִיר,
יִנְשְׁרוּ הַמִּלִּים בּוֹסְרִיוֹת, יוּסַר הָעֵץ
אוֹ שֶׁתִּיבָשׁ הַדְּיוֹ בָּעֵט הָאַחֲרוֹן,
שֶׁאֶתָקַע עִם זִכָּרוֹן וּבְלי נְיָר
אוֹ עִם נְיָר שֶׁל מִשְׁבָּצוֹת
שֶׁנִּשׁאֵר בְּלִי עֲבוֹדָה וּבְלי
מָקוֹם לְהִסְתַּתֵּר, שֶׁנִּפָּצַע,
שֶׁנִּתְעַוֵר, שֶׁנִתְּעוֹרֵר בּוֹכִים אֲנִי
פּוֹחֶדֶת שֶׁתָּמוּת, לְפָנַי,
שֶׁכֹּל מָה שֶׁעָרֹם בְּתוֹכִי לְפַניךָ,
יִתְלַבֵּשׁ לִכְדֵי אִשָּׁה זְקוּפָה וָערירית
(זוֹ דֶּרֶךְ אַכְזָרִית, דֶּרֶךְ בְּלי פְּנִיּוֹת
אוּלַי, לְרֶגַע קָט,
נִלְגוֹם תֵּה עִם עוּגִיּוֹת).
*
כשקראתי את השיר הזה דמיינתי שק ענק, שממנו נשלפים בזה אחר זה באופן אקראי הפחדים השונים: אני פוחדת שתרדם לפָנַי – פֶּתק פחד אחד – אני פוחדת שתעזוב אותי, שאשה עתירת חזה או ידע תפתה אותך למחוזותיה – פתק פחד שני – שאעזוב אותךָ, ששומר היערות ימצא אותי, שילחש לי הִקסמויות – פתק פחד שלישי – וכן הלאה, וכן הלאה, למניין פתקי הפחדים.
אבל כשמסתכלים קצת יותר מקרוב, מבינים שהפחדים לא כל כך שונים זה מזה בעצם: בלב לבם של הפחדים כולם עומד הפחד "שאשאר תלויה לבד בעלטה"; לבד חשוך שאין לו הד ואין עיניים שמביטות בו; קיום לבדי נידח. אם תרדם לפני ואם תעזוב אותי, או אם תתפתה לאחרת או שאני אתפתה, ואם תמות לפנַי – הרי שהנגזר מכל אלו הוא אחד: לבד בעלטה, אשה זקופה וערירית.
אני חושבת על החרדות הראשוניות ביותר שנוסחו על ידי הפסיכואנליטיקאים השונים במונחים של איון, פירוק, נפילה ללא סוף, התפוררות לחתיכות, אימה חסרת שֵם, וחושבת על כך שהדבר המשותף להתעצמותן של החרדות האלו – לפי התיאוריות השונות – הוא היעדר זולת מיטיב שיוכל להכיל אותן, להחזיק אותן קצת אצלו ולהשיב אותן מרוככות קמעה אל הסובייקט החרד. אצל ביון חוויה רגשית בלתי ניתנת להחזקה מכונה "מוכל ללא מְכַל"; לפי קליין – אֵם שלא הצליחה למהול עבור תינוקה את ה"רע" עם ה"טוב" בתהליך ההזדהות ההשלכתית – תתרום לכך שהתינוק יחוש כי הוא "ניזון ממקור מורעל ומרעיל"; אצל ויניקוט – אֵם שלא יכולה להיות מותאמת לתינוקה ולהיענות לצרכיו עלולה לפגוע בתחושת חווייתו הנפשית של התינוק כרציפה, ב going on being שלו.
אם כך, נוכחותו של זולת המסוגל להכיל את החרדה היא הכרחית עבור ריכוך התכנים המאיימים, אשר ללא זולת מיטיב ומכיל ילכו ויתפסו נפח ניכר בתוך הנפש, שיחד עם ה"חור" שיווצר בה לנוכח היעדרו של האובייקט המיטיב – ייצרו את הנפש כמרחב של אִיוּם ושל היעדר גם יחד.
לאור הדברים הללו, אני חושבת על כך שהפחד המאיים ביותר בשיר הזה איננו הפחד להיוותר לבד אלא דווקא הפחד "שלא אכתוב עוד/ שירקבו האותיות בצמרות האוויר, ינשרו המלים הבוסריות (...)".
הפחד לא לכתוב עוד – שלא ככל שאר הפחדים המתוארים בשיר – אינו קשור לנטישתו של זולת ספציפי (הנמען שבשיר) אלא הוא קשור במשהו עמוק הרבה יותר: באובדנה של האמונה שזולת קשוב – קורא, נמען פוטנציאלי – הוא בכלל בנמצא. באופן תיאורטי, אם תנטוש אותי – ישנה אפשרות כי ביום מן הימים אצליח לאחות את השברים ולבנות קשר חדש. לעומת זאת הפחד "לא לכתוב עוד" הוא פחד ללא אפשרות לאופק: זהו למעשה ויתור על עצם הפנייה אל זולת, ויתור על הניסיון ליצור קשר, ויתור על עצם הניסיון להביע בעולם במלים את אותה ה"אימה ללא שם", את אותם תכנים מעורפלים וראשוניים. זהו פחד שהתממשותו מטילה את הסובייקט אל תוך עולם ללא זולת, עולם שבו הוא סגור לבדו עם רגשותיו ומחשבותיו ועם התכנים המאיימים שאין להם שמות ללא אפשרות למפגש עם החוץ. "שאתָקע עם זכרון ובלי נייר", כותבת לוין: בלי נייר, כלומר ללא האפשרות לתמלל את הזכרונות, ללא האפשרות להותיר להם סיכוי לפגוש זולת שיקרא אותם, שיבוא עמם במגע. הכתיבה היא כבקשה למבט, כבקשה לאוזניים כרויות; לעתים היא נאמרת בלחש, לעתים בצעקה, אבל לעולם יש בה תחינה: תביט בי, תקשיבי לי, אל תותירי אותי תקועה לבד, כלואה, עם זכרונות ועם אימה ועם בְּלִיל-של בתוך ראשי.
לאחר הפחד "שלא אכתוב עוד" מופיעים בשיר הפחדים "שנישאר בלי עבודה ובלי מקום להסתתר", "שניפצע", "שנתעוור", שנתעורר בוכים" וש"תמות לפנַי". כלומר, הלבד הכלוא והיעדרו של נמען – ולוּ בפנטזיה בלבד – מובילים למפגש עם המקומות הפגיעים הראשוניים ביותר ללא תחושה של ביטחון בסיסי בעולם: ללא עבודה, ללא מקום להסתתר בו; לחרדות לשלמות הגוף: שניפצע, שנתעוור; ולמפגש עם נוכחות המוות.
נראה שהמפגש עם אימה זו ללא אפשרות להכלתה או לריכוכה באמצעות זולת הוא כל כך בלתי נסבל, עד כי חייבת להתרחש קפיצה לקונקרטי, למעשי, לבקשה לנוכחות קונקרטית ממשית ומנחמת: "זו דרך אכזרית, דרך בלי פניות/ אולי, לרגע קט,/ נלגום תה עם עוגיות". בבחירה במילה "נלגום" בלשון רבים יש הצבעה על הבקשה לנוכחות ממשית של הנמען, והבקשה היא לפעולה קונקרטית הנעשית בצוותא ומרמזת לחמימות וליחד ביתי: לגימת תה עם עוגיות. זאת אומרת, החרדה מפני לבד נצחי שבו אין אפשרות לכתוב ולהביע את הפחדים בפני זולת – מובילה לצורך בנוכחותו הממשית של הנמען ובקיום של יחד בין הדוברת לנמען.
אופן מסוים של יחד, כך אני מרגישה, נוצר גם בין המשוררת לבין מי שקוראים את השיר הזה:
מעצם פעולת כתיבתה את השיר פונה המשוררת לזולת – אל הקוראים – ומשתפת אותם בחרדותיה, שהן גם חרדותיהם שלהם. באופן זה הבדידות פחות בודדה והאימה פחות מפחידה – גם שלה, כך אני מעזה להניח, וגם שלנו. אנחנו קוראים אותה ובכך מושיטים יד לתוך עלטת הלבד הבודדה שלה; היא כותבת את עצמה אבל גם אותנו, את רשימת הפחדים שלנו, ובכך מושיטה יד אל החושך המאיים שבו גם אנחנו שרויים. אפשר, אם כך, לכתוב ואפשר לקרוא, ואפשר ליצור את הערוץ הזה שבין הכותב ובין הקוראים, ערוץ שמתרחש כאילו מעצמו, בלי מחשבה, כמו התה החמים היורד במורד הגרון, כמו ניחוח העוגיות הנאפות המתפשט בחלל הבית, כמו לומר: אפיתי בשבילך. כתבתי אותך, קראתי אותך, עכשיו הפחד קצת פחות פחד, אני מושיטה לך יד, לתוך השָם, לתוך תהום הפחדים. אני משאירה כתמי דיו בלב שלך, אל תכבסי, כמו כתמי אהבה.
*
לקריאה נוספת על איכויותיהן הטיפוליות של קריאה ושל כתיבה:
