מחשבות על געגועים

ד"ר ליאור גרנות | 28/7/2012 | הרשמו כמנויים

כְּשֶׁשָּׁקְעָה הַמוּסִיקָה וְעַל-יָדִי הַגַּעְגּוּעִים

הָמוּ כַּאֲרָיוֹת

וְלֹא הָיָה לִי דָּבָר עַל הָאָרֶץ:

לא אֲדֹנָי

לֹא עִיר בָּהּ לָקוּם מֵחָדָשׁ לְתְחִיָּה

לֹא חֲלוֹמוֹ שֶׁל יֶלֶד

[ כששקעה המוסיקה/ חדוה הרכבי ]

"הגעגועים המו כאריות", כותבת חדוה הרכבי, ומצביעה בכך על תחושת המתקפה שמתקיף הגעגוע את הנפש.

געגועים, אומר לנו מילון אבן-שושן, הם "כיליון נפש, תשוקה עזה לראות או להיות קרוב למקום או לאדם שנפרד ממנו". כיליון נפש. כלומר, הגעגוע מכלה את הנפש, ממית אותה. כשאני קוראת את השיר של חדוה הרכבי בולט לי בו כיליון הנפש: הגעגוע ההומה מכלה את תחושת היציבות והקרקע באין עיר לקום בה מחדש לתחיה; הוא מכלה את התקווה – חלום של ילד; והוא מכלה את האמונה. מעניין שהגעגוע בשיר הזה איננו בתוך נפשה של הדוברת אלא לידה: "על ידי הגעגועים המו כאריות". אני תוהה למה "על ידי" ולא "בתוכי"; אולי זה משום כליון הנפש שכילה את הנפש ואיין אותה עד כי דבר אינו יכול להתקיים בתוכה, ואז – באופן פרדוכסאלי – אפילו הגעגועים מצויים מחוצה לה.

מההגדרה המילונית משתמע כי געגוע הוא תמיד לדבר אשר מחוצה לנו: למקום או לאדם שנפרדים ממנו. אבל געגוע יכול להיות גם כלפי אדם, מקום או דבר שמעולם לא היה לנו, ובמובן הזה הוא מהווה ייצוג של חלקים מסוימים בנפש, של חלקים חסרים. אולי זה הגעגוע לעצמנו.

אבות ישורון כתב: "כָּל הַנְּהָרֹת/ הֹלְכִים אֶל/ הַיָּם וְהַיָּם/ אֵינוֹ מָלֵא // כּי כָּל/ הַנְּהָרֹת חֹזְרִים / אֶל הַנְּהָרֹת. / תַּאֲמִינֻ לִי. / זֶה סֹד/ גֵּאֻת וְשֵׁפֶל./ זֶה סֹד / תֹּרַת הַגַּעְגֻּעִים." סוד תורת הגעגועים הוא בחזרת הדברים אל עצמם, בהתנקזותם אל תוך עצמם. תמיד ישנו חלק שבו אין דריסת רגל: בנפשו של האחר ואצל עצמנו; החלק הזה הוא אולי זה שבו הדברים שבים אל עצמם ואינם נִדְבָּרִים – לא עם האחר ואולי אפילו לא עם עצמם. המוסיקה שוקעת; גוועת אל תוך עצמה, מותירה חלל אחריה. אבל היא גם שוקעת בתוך הנפש; מייצרת שם עקבות. הגעגוע מושיט ידיים אל החסר, אל מה שאינו, אבל נוכחותו בתוך הנפש היא הלא כל-כך יש; יש נוכח כפצע: "הכל יגליד מלבד הגעגוע", כתבה המשוררת מאיה קופרמן.

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

(אני כותבת ומנסה לאחוז במשהו: טיעון, תיאוריה, הוגים, שורה; אבל אלו חומקים – כמו אדם שמתגעגעים אליו, כמו החור הזה שנפער במרכז הגוף והזרועות נשלחות אליו כמו מעצמן – להישאב לתוכו – להתמלא.)

מתי אפשר להכיל את הגעגוע, לשאת אותו, לחיות איתו מבלי שיכלה לחלוטין את הנפש? – אני מאמינה כי הכלה כזאת של החֶסֶר היא אפשרית כאשר הנפש מסוגלת לגעת באין שבתוכה ולהידבר איתו. האין הוא בדידות ושתיקה ומקומות חסרי מלים, חסרי פשר או "דברים שאין להם שמות", במילותיה של תרצה אתר. כאשר המקומות הללו הם מוכָּרים יותר, קל יותר לשאת אֶת החֶסר שעליו מצביע הגעגוע.

אבל האין הזה שבתוכנו מוכרח להתקיים בתוך קווי מתאר ברורים של יש. אם קווי המתאר האלו הם מטושטשים – אינותו של האחר שואגת, הומה כאריות, מתקיפה וממיתה: "אל תמחק אותי ואל תעלים/ ואל תעשה/ כְּאִלּוּ אינני [...]// ואני עצמי נדמית עלי/ לעתים קרובות/ כְּאִלּוּ אינני", כתבה דליה רביקוביץ. אינותו של האחר עלולה להעלים גם את ה"אני" עצמו אם הקווים אינם ברורים מספיק, אותם גבולות המפרידים את האחר מן האני.

פעם כתבתי על געגוע בשיר שקראתי לו: "במקום ים" (מתוך ספרי : והשמש-שמש, הוצאת הליקון, 2010):

אִם אֶלְחַשׁ אֶת הַמִּלָּה גַּעֲגוּעַ עַשְׂרוֹת פְּעָמִים

אוֹ אֶכְתֹּב אוֹתָהּ מֵאָה פַּעַם

כְּמוֹ עֹנֶשׁ

הַאִם יֵרָגַע הַגַּעֲגוּעַ?

הַאִם אֶלְמַד?

וְאִם אֶצְעַק גַּעֲגוּעַ בְּכָל כֹּחִי -

הַאִם יִתְנַפֵּץ?

*

הבחירה בשם "במקום ים" היתה בחירה פרטית מאד, שקשורה היתה במושא געגועי, אבל עכשיו אני חושבת על השם הזה באופן אחר: ים מייצג עבורי את תנועת האינסוף, את מה שקיים ותמיד יהיה קיים, ושלא יגמר לעולם. גם הגעגוע קשור באינסוף, באין-סוף; באין שבתוכנו, בחסר, בהחמצות, בויתורים; אותו אין שתמיד יהיה שם. ואולי הידיעה כי "הים אינו מלא" יש בה כדי להשקיט את הרעָב, את הרצון למלא. ואולי ברגע שמתאפשר להכיר באין ולהכניס את הגעגועים אל תוך הנפש – אל תוך, לא ליד – אפשר להתחיל לבנות דבר על הארץ: עיר לקום בה מחדש לתחיה, חלום של ילד.