"אִם הַכּל אֶחָד, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, לָמָּה הַהִתְפַּצְלוּת הַזּאת?" – מחשבות על פיצולים וחיבורים
ד"ר ליאור גרנות | 23/8/2012 | הרשמו כמנויים
"לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת: אֲנִי עָפָה. וְלָמָּה
אֲנִי עָפָה? מִפְּנֵי הַשִׂמְלָה. הַבָּשָׂר, אֲנִי
חוֹשֶׁבֶת, כּוֹפֵל אֶת עַצְמוֹ. הִנֵּה הַיְלָדִים,
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, הוֹלְכִים מִמֶּנִּי וּבָאִים אֵלַי.
אִם הַכּל אֶחָד, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת, לָמָּה
הַהִתְפַּצְלוּת הַזּאת? "
יואל הופמן, מתוך: מה שלומךְ דולורס, הוצאת כתר, 1995
*
הלילה הזה – כלומר הבוקר – אני רוצה לכתוב על פיצול. בוקר וערב. יום ולילה. הם ואנחנו, אנחנו והם. כן – לא – שחור – לבן. מתי אנחנו מרגישים צורך לפצל, מה מפוצל וממה.
מלאני קליין דיברה על פיצול כעל מנגנון שנועד להרחיק את הרע מן הטוב, לשמור על הטוב מפני מה שמסכן אותו – או מפני מה שנדמה כי עלול לסכן אותו. בשירה ניתן לזהות סממנים של פיצול כאשר הדובר בשיר מדבר על עצמו בגוף שלישי או כאשר הוא מעביר לקוראים מסרים סותרים. בקורס נפלא שלמדתי בו פעם – אצל ד"ר טל פרנקל אלרואי במחלקה לספרות באונ' בן גוריון – עסקנו ב"דובר הלא מהימן", שלפי הגדרתו של Booth הוא כזה ש"הדיוקן המוסרי והפסיכולוגי שלו לא עולה בקנה אחד עם הנורמות של היצירה". מדובר בטכניקת כתיבה מכוונת, בה מעביר הדובר לקוראים מסרים בעלי משמעות כפולה או מסרים קשים לעיכול, באמצעות אירוניה או על-ידי היתממות ולקיחת מרחק מן הדברים שהוא עצמו אומר. אצל הקוראים מתעוררת תגובה אמביוולנטית ואיזו תחושה של חוסר נוחות, שכן הם מתקשים להזדהות עם דמות הדובר הזה ומתקשים להאמין לו. אחד המניעים לשימוש בטכניקה הזאת, למדנו אצל טל, הוא "הצורך לעמעם את מה שאינו נסבל". אני לא זוכרת מהיכן בדיוק הציטוט הזה, אבל הוא נחרת לי בראש.
השבוע הייתי שותפה בהנחיית סדנא בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה סגורה. כאשר נכנסנו לחדר – אני ושותפותי להנחיה – אמר לנו אחד המטופלים: "בחוץ כולם משוגעים, אנחנו לא משוגעים, אנחנו נורמלים". חשבתי על הפיצול בין הפנים ובין החוץ, בין ה"משוגע" ובין ה"נורמלי"; על הפיצול שהופנם בנפשו של אותו מטופל על-ידי המבט מן החוץ – שמסמן, תוחם, מְגָדֵר, מתייג – והוחזר אלינו באופן שמצביע ומסמן את עצם הפיצול, וגם חותר תחתיו ומערער עליו באמצעות השאלה : מי הוא זה שעושה את הפיצול, מי קבע שאנחנו המשוגעים. לעתים עצם הפיצול הוא זה שאינו נסבל, ומשום כך אולי הוא מעומעם באמצעות פיצול נוסף: אנחנו הנורמלים; אתם שם בחוץ המשוגעים. ועל החוץ אני חושבת, לעומת הפנים הסגור. לעומת המחלקה הסגורה, לעומת הנפש כשהיא במצב כלוא ודחוס. החוץ – מתי הוא הופך מחופשי ומשוחרר למסוכן ומאיים – כשגבולות הנפש מתערערים ואין ביכולתם להכיל עוד אֶת העולם, שהופך כולו – על שלל גירוייו – לְאֶחָד עם הנפש המסוכסכת, הופך לחדר מראות מאיים.
אני יוצאת מן המחלקה ונוסעת אל הים. כבר חושך וקשה לראות. אני נתקלת בסלע בתוך המים; סלע שמסמן גבול (מכאיב...) בתוך השיוט החופשי של הגוף על המים. למעלה הירח מסמן את גבולות היום והלילה.
בדרך אל הים אני עוצרת בחנות הספרים, עיני קולטות את הספר החדש שלי – שׂמה והולכת (הוצאת קשב לשירה) – מונח על הדלפק. מוזר לי להתבונן בו ככה, מבחוץ, בין ספרים אחרים. הוא נולד בתוכי אבל איננו אני, הוא שלי אבל כבר לא שלי, נמצא בעולם, יש לו קיום משלו. אני נזכרת במלים של ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן: "ילדיכם אינם ילדיכם/ כי פרי געגועֵי החיים אל עצמם:/ באים המה דרככם אך לא מִכֶּם". אני חושבת על מילי, דמות הילדה-אשה בספר "שׂמה והולכת", וחושבת עד כמה המלים האלו של ג'ובראן הולמות אותה: מילי היא פרי געגועיה שלה אל עצמה. בגב הספר ישנו השיר הזה: " לִפְעָמִים מִילִי לֹא יוֹדַעַת / אִם הָעוֹלָם אֲמִתִּי./ הִיא מוֹשִׁיטָה אֶת יָדֶיהָ לֶאֱחֹז / בְּמִי שֶׁדִּבְּרָה אִתּוֹ, בְּמִי שֶׁהַגּוּף שֶׁלּוֹ / חִבֵּק אוֹתָהּ./ הִיא מוֹשִׁיטָה לֶאֱחֹז / וְכַפּוֹת הַיָּדַיִם שֶׁלָּהּ תּוֹפְסוֹת / אֶת הַחֹשֶךְ." מילי מנסה לתפוס משהו או מישהו שאולי אינם קיימים, או שהיו קיימים להרף והתפוגגו; האם התקיימו באמת או שאולי התקיימו רק בהזיותיה של מילי, בחלומותיה? כמה עדין הוא לפעמים הגבול בין הקיים לשאינו קיים, בין הקיום בנפש – קיום חלומי – ובין הקיום במציאות. היה או לא היה, תמימות היא או איוולת.
אני חושבת על הפיצולים של מילי: לפעמים הם מובהקים ועוצמתיים כל כך עד כי הגוף שלה כמעט מתפרק לחלקיו: "הָעֵינַיִם שֶׁל מִילִי רוֹאוֹת/ אֵיךְ הַיָּד שֶׁל מִילִי/ נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ הַתַּחְתּוֹנִים/ שֶׁל הָאִישׁ מֵהַשִּׁיר הַקּוֹדֵם/ אוֹ שֶׁל אִישׁ מִשִּׁיר אַחֵר/ אוֹ שֶׁל אִישׁ בְּלִי שִׁיר. / הָעֵינַיִם שֶׁלָּהּ רוֹאוֹת/ אֵיךְ הַיָּד שֶׁלָּהּ/ עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ/ הָעֵינַיִם שֶׁלָּהּ כְּבָר לֹא רוֹאוֹת/ אֲבָל הַגּוּף שֶׁלָּהּ מַרְגִּישׁ/ כְּמוֹ עֵצִים שֶׁל מְדוּרָה./ הָרֹאשׁ שֶׁלָּהּ חוֹשֵׁב/ עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים / (וּמָה עִם הַלֵּב שֶׁל מִילִי?)."
אבל מילי היא לא רק חלקי גוף ונפש בלתי מחוברים. מילי היא תלמידה טובה ("מִילִי יוֹשֶׁבֶת בַּשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה בַּכִּתָּה. / הַשִּׂמְלָה שֶׁלָּהּ תָּמִיד מְגֹהֶצֶת,/ מַחְבְּרוֹתֶיהָ נְקִיּוֹת./ הַמַּבָּט שֶׁלָּהּ מֻפְנֶה אֶל הַמּוֹרָה..."), וככזאת היא גם תלמידה טובה של קליין, שעוברת לעמדה הדפרסיבית ומצליחה להכיל את המוות בתוכה ולחבר את חלקיה ל"אני" שזוכה לקול ומדבר את עצמו בגוף ראשון: "בִּשְׁתֵּי תְּנוּעוֹת מִסְפָּרַיִם/ אֲנִי גּוֹזֶרֶת עַכְשָׁו אֶת שְׁתֵּי הַצַּמּוֹת שֶׁלִּי וְצוֹעֶדֶת /לִקְרַאת הָאֵין הַגָּדוֹל בֶּאֱמֶת."
אני חושבת על המפלצות שגרות בראש של מילי: "מִילִי צוֹעֶקֶת עַל הַמִּפְלָצוֹת / תָּעוּפוּ לִי מֵהָרֹאשׁ,/
תֵּלְכוּ מִכָּאן כְּבָר, / תִּתְּנוּ לִי לִישֹׁן, תִּתְּנוּ לִי לִנְשֹׁם./ הַמִּפְלָצוֹת שׁוֹאֲגוֹת עָלֶיהָ:/ קֹדֶם תֵּלְכִי אַתְּ/
מֵהָרֹאשׁ שֶׁלָּנוּ." מי גר בראש של מי: המפלצות בראש של מילי או מילי בראש של המפלצות? הגבולות מתחילים להיטשטש: "לִפְעָמִים מִילִי מִתְבַּלְבֶּלֶת:/ מֵרֹב שֶׁהִיא רוֹצָה לְהַכְנִיעַ/ אֶת הַמִּפְלָצוֹת שֶׁגָּרוֹת לָהּ בָּרֹאשׁ, הִיא כְּבָר חוֹשֶׁבֶת/ שֶׁהֵן הִיא." כשהחרדה והאִיוּם מתקיפים את הנפש מבפנים עד כי נדמה כי הם הם הנפש עצמה הצבת הגבול היא הכרחית; גם מילי צריכה ומצליחה להציב את הגבולות שלה: "אֲנִי בּוֹנָה עַכְשָׁו חוֹמָה, /סוֹף-סוֹף בּוֹנָה חוֹמָה,/ חַיִץ בֵּינִי לְבֵין הָרָעִים...".
אני חושבת על חֵיצִים, על סְיָגים ועל כך שכאשר לא מצליחים להציב אותם בתוך הנפש, צריך לשים אותם בחוץ. אני חושבת על הדלתות במחלקה הסגורה; בין חדר לחדר דלתות שנסגרות אחריך וניתנות לפתיחה רק על-ידי צוות המחלקה. ז'ורז' פרק כתב על דלתות: "הדלתות בולמות ומפרידות. הדלת שוברת את החלל, חוצה אותו, מונעת אוסמוזה, קובעת חציצה: מצד אחד, יש אני והבית שלי, תחום הפרט, הביתי, מצד שני, יש אחרים, האנשים, רשות הרבים, התחום הפוליטי. אי-אפשר להחליק בחשאי מן האחד אל השני, אין עוברים מן האחד לשני, לא בכיוון הזה ולא בכיוון הזה: צריך סיסמת מעבר, צריך לעבור את הסף, צריך להוכיח כשרות, צריך ליצור קשר, כפי שאסיר יוצר קשר עם החוץ" (מתוך: "חלל וכו': מבחר מרחבים, הוצאת בבל, 2005 (1974)).
הביתי-הפרטי והציבורי-הפוליטי הלא מעורבבים זה בזה, מכילים זה את זה בתוכם; הפרטי מכניס לתוכו את החוץ, מושפע ממנו, מוכתב על-ידו; והציבורי מורכב מפרטים שעשויים – או עלולים (תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים...) – להרעיד את יסודותיו, לקרא עליו תגר, לפעור בו סדקים.
השראה לדמותה של מילי – נכתב על כריכת ספרי – "מהוות, בין השאר, פעוטה המושיטה ידיים ואין מי שיאסוף, ילדה שיושבת לבדה בהפסקה, נשים מנוצלות ומושתקות". החוץ חודר את הפנים שמוחזר אל החוץ שחודר את הפנים וכן הלאה.
הלא הכל אחד. אז למה ההתפצלות הזאת? דווקא משום שהכל אחד; בגלל הפחד: להתערבב, לאבד את גבולות האני, להינתק מהקרקע: ליפול ללא סוף או לעוף.
באותה סדנא שהנחינו באותו היום בבית החולים הבאנו למשתתפים בסדנא את השיר "מבוקש" של אדמיאל קוסמן: "מבוקש מקום שקט עליו תונח הנפש. / לכמה רגעים בלבד./ מבוקש מקום שישמש מדרך לכף הרגל./ לכמה רגעים בלבד.// מבוקש עציץ, עלה, גבעול, או שיח, שלא יקום/ ויתקפל כשהיא תבוא. לכמה רגעים בלבד.// מבוקש דיבור אחד, נקי, נעים וחם שישמש ספסל/ מקלט, למישהי, קרובה שלי, ילדה-יונה, נפשי שלי/ אשר יצאה מן התבה, לכמה רגעים, בשעות הבוקר,/ ולא מצאה מאז מנוח לרגלה". כאשר סיימתי לקרא את השיר בקול אחד המשתתפים בסדנא החל לשיר אותו בסלסולים ובקול עמוק ללחן שהמציא לשיר בו במקום, כמו תפילה, כמו נפשו היא מקור נביעת השיר. אותו שיר שבא מן החוץ נגע כעת בַּפנים של אותו משתתף והפך לשלו, לנובע מתוכו. המקום השקט יכול להיות מחוץ לנפש: עציץ, עלה או גבעול; והוא יכול להיות דיבור: דיבור חיצוני או פנימי, או דיבור חיצוני שפוגש את הפנים.
הדברים הולכים מאיתנו ובאים אלינו. שלום חנוך כתב ב"שיר ללא שֵׁם": "כי שירי הוא בת קול ברוח/ מכתבי השלוח/ מסילת חיי/ געגועי/ הד תפילותי/ (...)// בדרכי הולכים אתי/ נופים וניגונים/ ופנים, פנים/ אתה בא והולך אלי/ (...)// כי שירי הוא משב הרוח/ חלוני הפתוח/ מעיין כוחי, צחוק ובכי/ קץ ייסורי/ אתה בא והולך אלי". השיר הוא מכתב השלוח אל החוץ מן הפנים; נובע מהגעגועים והתקוות; אבל הוא גם מכתב מן החוץ פנימה: מנופים וניגונים שבאו מן החוץ, נגעו בנפש ונרשמו בתוכה. החלון הפתוח הוא חלון אל החוץ אך גם ראי אל הפְנים.
ואולי מעיין הכוח הוא האפשרות לחיבור בין החוץ והפנים ובין החלקים השונים, כמו החיבוק שמחבקת מילי שלי אֶת עצמה: "אֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתָךְ, מִילִי./ בּוֹאִי, בּוֹאִי אֵלַי, אֲנִי אֲחַבֵּק אוֹתָךְ./ אֵיךְ אַתְּ לֹא מִתְעַיֶּפֶת, קְטַנָּה,/ וְכָל זֶה בִּשְׁבִיל חִבּוּק./ מָה אַתְּ מוּכָנָה לַעֲשׂוֹת,/ הַכֹּל אַתְּ מוּכָנָה לַעֲשׂוֹת./ וּמִי הֵם שֶׁאַתְּ עוֹשָׂה אֶת כָּל זֶה בִּשְׁבִילָם./ הִנֵּה, קְחִי, קְטַנָּה, יָדַיִם מֻכָּרוֹת שֶׁיְּחַבְּקוּ אוֹתָךְ,/ יָדַיִם קְטַנּוֹת אֲבָל עִם הַרְבֵּה כֹּחַ. אַתְּ מַכִּירָה אוֹתָן הֵיטֵב./ אֲנִי מְחַבֶּקֶת אוֹתָךְ עִם הַיָּדַיִם שֶׁלָּךְ./ אַתְּ יְכוֹלָה לִבְכּוֹת עַכְשָׁו, תִּבְכִּי./ אֵיךְ זֶה מַרְגִּישׁ כְּשֶׁאֲנִי אוֹתָךְ, כְּשֶׁאֲנִי כָּכָה אוֹתָךְ?/ שִׂימִי רֹאשׁ עַל הַכָּתֵף שֶׁלִּי וְתֵרָדְמִי. עַכְשָׁו אַתְּ יְכוֹלָה/ לַעֲצֹם עֵינַיִם, / לִסְגֹּר אֶת עַפְעַפַּיִךְ מֻכֵּי הַתְּזָזִית,/ לָנוּם / מִבְּלִי לִהְיוֹת/ עַל הַמִּשְׁמָר."
