הסיפור ומֵעֶבֶר לו - נוּעַ, נוּעַ, נוּעַ
ד"ר ליאור גרנות | 10/7/2023 | הרשמו כמנויים
כאשר בתי היתה בת כמה חודשים – לימדתי באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. בתום השיעור מיהרתי להספיק את הרכבת לתל-אביב, הביתה, אליה. הבטתי בשעון וראיתי שהסיכוי שלי להגיע לרכבת בזמן הולך ומצטמצם. התחלתי לרוץ. בדרך הבחנתי בבחור הולך לאטו כשהוא מוביל את אופניו בידיו. קצרת נשימה, עצרתי אותו ושאלתי האם יהיה מוכן לתת לי את האופניים לחצות את גשר הרכבת, ואשאיר לו אותם בסופו של הגשר, ליד התחנה. הוא השיב בשלילה. המשכתי לרוץ, מתנשמת, ברגע האחרון הספקתי לעלות לרכבת, ממש לפני שהדלתות נסגרו.
באותו היום קניתי לבתי בחנות הספרים שבאוניברסיטה את הספר "הַלוֹ, הַלוֹ, אמא" מאת חנה הורן (כנרת, 2000), המספר על ילדה קטנה אחת שמצלצלת לאמה לעבודה ומבקשת לדעת מתי היא באה הביתה. "כבר, כבר." אומרת האֵם, "עוד מעט אטפס בסולם של הענן הפרטי שלי וארחף אליךְ". "אבל אמא, לענן אין סולם. לאוטו מכבי-אש יש סולם", מקשה הילדה. אבל האֵם לא מוותרת: "זה רעיון! אסע אליך באוטו מכבי-אש עם מפרשים". הבת ממשיכה להחזיק את המציאות: "אמא! לאוטו מכבי-אש אין מפרשים. לסירה יש מפרשים".
וכך, ממשיך הסיפור כאשר האֵם מתעקשת על האפשרות לתנועה גם בכלי תחבורה משונים, והבת חוזרת ומציינת את מופרכות קיומם; וישנם גם כלי תחבורה מסוכנים שהאֵם מבקשת להגיע באמצעותם. וכך, בעוד השיחה על דרכי ההגעה של אמא הביתה ממשיכה ומתנהלת ביניהן – אומרת האֵם לבתה: "תסתכלי דרך החלון על הכביש, מה את רואה?" והילדה משיבה בהתלהבות: "אני רואה את האוטו של אמא שלי. אני רואה אותךְ!", ובאיור אפשר לראות את החיבוק החזק שמחבקות שתיהן זו את זו.
התנועה התרחשה, אם כן, בזמן השיח על אי-אפשריותה.
אני חושבת על רגעים כאלו בטיפול שבהם נראה שאין אפשרות לתנועה: מה שהיה-הוא שיהיה, אין תקווה, ולפעמים אפילו נדמה שישנה התעקשות – לא מודעת אולי – של הנפש שלא לזוז. כל ניסיון לאפשר תנועה או לחשוף לכיווני תנועה אפשריים – נענה בהדיפה: אי אפשר ואי אפשר ואי אפשר (כמו בשיר "עיניים זרות" של רונה קינן).
אבל התנועות הגדולות, כאשר הן מתרחשות, מורכבות מאוסף תנועות קטנות, מזעריות אפילו, שלא תמיד ניתן להבחין בהן בזמן התרחשותן. אבל אז, כעבור כברת דרך, מביטים מהחלון כלא מאמינים ורואים שמה שלא האמנו שיכול להתרחש – מתרחש ממש עכשיו: וואו, איך השתניתי. פעם אין סיכוי שהייתי נוהגת כך או מגיבה כך בסיטואציה דומה. והשינוי הזה עקבי ויציב.
אחת המילים החביבות עלי היא תנועה. ואני מאמינה גדולה באפשרות לתנועה: תנועה פנימית שיוצרת תנועה בעולם, תנועה בעולם שיוצרת תנועה פנימית. והאופן שהתנועות האלו צועדות להן שלובות ידיים: פנים וחוץ.
וככה אני גם מטפלת: עבודת עומק על הבנת העולם הפנימי: יחסים מוקדמים, דפוסים שמשתחזרים לצד חתירה ליצירת תנועה בעולם שבחוץ: מה חשוב לי עכשיו? מה הצעדים שייטיבו אתי עכשיו? לעבור דירה? להחליף מקום עבודה? להירשם לסדנת כתיבה?
היתה לי פעם מטופלת עם אבחנה פסיכיאטרית כלשהי, שתפסה את העצמי שלה דרך משקפי האבחנה: אם היה דבר שהבנתה בו היתה מועטה – קישרה זאת לאבחנה. היא עבדה בתעסוקה נתמכת, שלא תאמה כלל את יכולותיה וכישוריה. בזמן הקצר שהיתה בטיפול שיקפתי לה את כישוריה וידיעותיה המרשימים והתפעלתי מהם, סייעתי לה להכיר בהם ולחוות אותם כשלה וכן עודדתי אותה למצוא עבודה שתהלום את ידיעותיה הרבות ותתרום לערך העצמי שלה. היא עשתה מאמצים ומצאה עבודה שתאמה את השכלתה וכישוריה, החלה להתחבר לחיוּת שבה, לרגשות של שמחה ולחוויית יכולותיה והכרה בערכה, וסיימה את הטיפול. התנועה הפנימית היתה סביב העבודה על הערך העצמי, שהיא זו שהניעה את הכוחות לתנועה בעולם של מציאת עבודה מתאימה, אשר בתורה – תרמה לתחושת הערך העצמי והמסוגלות.
בשיר "נוע" כותבת ושרה רונה קינן:
"אי אפשר לצאת מכאן/ השביל הזה נחסם מזמן/ אי אפשר לטבול במעיין הזה/ נחתם מזמן/
מישהו קורא בשמי/ אבל אני אינני שם/ מישהו קורא בשמי/ ונעלם// נוע, נוע, נוע/ אל תיתן לגעגוע/ להסתיר את קצה השביל/ לב אמיץ/ נוע, נוע, נוע.// צֵל הרים בלב מדבר/ ראשית הזמן וסוף דבר/ אל תושיט ידך לגעת/ שום דבר שם לא נשאר/ רק תנועה מתמדת הלאה/ יש לה מה לתת להר/ רק שישאר לי משהו מוכר// נוע, נוע, נוע/ אל תיתן לגעגוע/ להסתיר את קצה השביל/ לב אמיץ/ נוע, נוע, נוע.// תן לי יד נסיך קטן/ אני איתךָ עד קצה הזמן/ עד שבאתָּ לא ראיתי/ איך אפשר לצאת מכאן/ בקצה השביל המעיין/ עוד לא יָבַש, עוד לא נחתם/ תן לי יד/ נלך עכשיו לשם// נוע, נוע, נוע./ הֱיֵה שלֵו, הֱיֵה רגוע/ הנה כאן מתחיל השביל/ לב אמיץ/ נוע, נוע, נוע."
בשיר מתבטאים הפחד והיעדר התקווה והאמונה: אי אפשר לצאת מכאן, ותחושת ההיעלמות של האני במצבים של היעדר תקווה: "מישהו קורא בשמי אבל אני אינני שם".
ולצד זה, ישנו הקול הקורא, המצווה את התנועה: "רק תנועה מתמדת הלאה יש לה מה לתת להר", והקול המחזק שמעודד: "לב אמיץ", פונה אל ילד: "נסיך קטן" (בקליפ היפהפה של רונה קינן לשיר, אפשר לראות אותה כילדה, ובחלק שבו היא שרה את המילים:" תן לי יד נסיך קטן", היא מופיעה עם בנה הקטן.
תראו כמה יפה: https://www.youtube.com...=SR1PiZjf7Fc ).
אם כך, הילד הוא גם זה שמדרבנים ומחזקים אותו: "תן לי יד, נסיך קטן, אני אתךָ עד קצה הזמן", והוא גם זה שמחזק ולמעשה חושף את אפשרות התנועה, מגלה את עצם קיומה: "עד שבאתָּ לא ראיתי איך אפשר לצאת מכאן". ובנוכחותו של הילד – אותו מעיין שבתחילת השיר נראָה ש"נחתם מזמן" – מתגלה בסיום השיר כמעיין שעוד לא יבש, והתנועה היא תנועה של יד ביד עם הילד אל עבר המעיין.
כלומר, מה שמאפשר להאמין בתנועה הוא הילְדִי – החלק המקווה, התמים, שבתוכנו, והחלק הילדי שחי בכאן ועכשיו, בהווה, וחווה אותו במלאותו: צוהל כאשר הוא שמח, מתייפח כשהוא עצוב, ויכול לנוע בין אלו.
ישנו הסיפור שלנו, הסיפור כפי שאנחנו מספרים אותו לעצמנו: המעיין נחתם, אנחנו בטוחים בכך. השביל הזה נחסם מזמן. אבל אז בוקע הקול הילדי שבתוכנו, ושואל: אולי לא? אולי אפשר לספר אחרת את הסיפור? אולי אפשר לראות בו דברים אחרים? אולי כן יש שם מים בקצה השביל? בואי, תני לי יד, ונלך לשם.
בעבודה הטיפולית שלי אני מבקשת להקשיב רוב-קשב לסיפור, וגם להציץ יחד עם המטופלות.ים שלי אל מעבר לו, אל מעבר לנקודה שבה נדמה שנחתם המעיין או מסתיים השביל: האם באמת כך? איך עוד אפשר להסתכל על זה? - - -
וישנם גם מעיינות שיבשו. וישנם גם נחלי אכזב. כיצד אפשר לנוע הלאה מהם? להכיר בכאב על כך שבהם אין מים זכים, לתת מקום לכאב הזה, ולסתת שבילים חדשים אשר יובילו למעיינות של מים טובים?
באתר חדש, שקראתי לו: "הסיפור ומעבר לו – ביבליותרפיה ופסיכותרפיה מבוססות אינטגרציה" אני כותבת על האופנים שבהם אני מבקשת לעזור למטופלים.ות שלי לסתת את השבילים שלהם, לנוע את התנועות שלהם בעולם. אני כותבת על מגוון הגישות הטיפוליות שאני משלבת כדי לאפשר לכל אחת ואחד ממטופליי למצוא את המעיינות שלהם, על ההתמודדויות שבהן אני מטפלת וגם מדגימה כיצד למשל אני משרטטת בעבודה טיפולית דרכים שמשלבות שבילי פְּנִים ושבילי חוץ.
[כאן, למשל, אתם יכולים לקרוא דוגמא לאינטגרציה בין גישות בפגישה טיפולית:
https://liorgranot.co.il/integration/].
האינטגרציה שאני מדברת עליה היא אינטגרציה בין מגוון גישות טיפול, אבל אני חושבת שאפשר לקרוא לה גם אינטגרציה בין פנים לחוץ: בין גישות שמתמקדות בעבודה פנימית לבין כאלו המעמידות במוקד את היחס שלנו לחוויה, את האופנים שבהם אנחנו מתמקמים למולה, את דרכי הפעולה שלנו ואת התנועה שאותה אנחנו מבקשים ליצור בעולם.
יצירת התנועה מתאפשרת באמצעות השילוב בין תנועות הפנים ותנועות החוץ, ממש כמו שיחת הטלפון בין הבת – הנמצאת בפנים, ובין האֵם – הנמצאת בחוץ, בסיפור "הַלו, הַלו, אמא". שיחת הטלפון ביניהן מחזיקה בתוכה את הפנים ואת החוץ גם יחד, את הכמיהה לתנועה, למפגש, את הפחד מכך שלא יתאפשרו תנועה ומפגש, את ההתעקשות על תנועה, ולבסוף – את התגשמות המשאלה לתנועה ומפגש שמתממשת בחיבוק.
החיבוק הזה מחזיק בתוכו גם נחמה והרגעת הפחד שאולי אמא לא תצליח להגיע, את שמחת המפגש, ואת קיומה של ההבטחה – ההבטחה להתעקשות על תנועה, להתעקשות על מימוש, על מפגש, על חיבוק – חיבוק כל חלקי העצמי שמאפשרים לספר את הסיפור ומאפשרים לכתוב את המֵעֶבר לו, לנוע, לנוע.
*
לביקור באתר: "הסיפור ומעבר לו – ביבליותרפיה ופסיכותרפיה מבוססות אינטגרציה ולהרשמה לבלוג:
לקריאה נוספת על הכוח ליצור תנועה בתוך מרחב תחום:
https://liorgranot.co.il/movement/
