כמו עשב בניסן – או: אי של זמן בחדר הטיפול

ד"ר ליאור גרנות | 14/4/2014 | הרשמו כמנויים

לפני שבוע, ביום שני שעבר, לקחתי חלק ביום עיון של יה"ת – האיגוד הישראלי לתרפיה בהבעה ויצירה – שעסק ב"זמן אמא זמן אבא". נושא ההרצאה שלי היה "המטפל כמלאך הזמן של המטופל – בין המחוג הגדול למחוג הקטן". ההרצאה עסקה בתנועתו של המטפל בין המחוג הקטן, שמייצג בעיני את צרכיו הייחודיים והראשוניים של המטופל ואת הקצב שלו, ובין המחוג הגדול – המסמל את דרישות המציאות, והציגה את התנועה הזאת באמצעות קריאה בספר "איפה נמצא הזמן?" מאת אריאל הירשפלד, באמצעות וינייטה טיפולית ובאמצעות בחינת האנליזה של מרגרט ליטל אצל ויניקוט.

לקריאת ההרצאה, אתם מוזמנים להיכנס לקישור:

http://www.yahat.org/pa...-hqtn-69.php

ובכן, שבוע בלבד עבר מאז, אבל לי נדמה שעברו מאז חיים שלמים. הזמן רץ, כמו שאומרים. אבל רץ לאן, והיכן ניתן לתפוס אותו במרוצתו, במנוסתו? איך אפשר לרוץ אחריו, מותשים, קצרי נשימה, כאובי שרירים?

אני חושבת על רגעים שבהם אני רוצה לעצור את הזמן. אלו לא בהכרח רגעים טובים, כמו שנוטים לחשוב. אני לא מתכוונת לעצירת הזמן כדי שיעמוד מלכת, לא, לא, אלא ליצירת זמן אחר, אי של זמן, מקום בועתי כזה, בין כאן ובין שם, מרחב ביניים זמני, בין הלילה ליום, שעת אשמורת אחרונה, טרם אחד ארוך, הרגע שלפני, שיתארך לרגעים ארוכים, כמו נשימה עמוקה. איך אפשר ליצור את אי הזמן הזה? טיפול הוא בעיני אי כזה של זמן. קבוע באמצע היום, העבודה, הישיבות, הריצות, המיילים, האוטובוסים. סטופ. עכשיו תנשמי לתוך עצמך, לתוך מי שהיית ומי שתהיי ומי שאת עכשיו. כן, אני יודעת, יש את השעון. מדובר בחמישים דקות של נשימה. אני יודעת. כתבתי על כל זה בהרצאה... איך אפשר להחזיק את הגם וגם, את המחוג הגדול והמחוג הקטן. אני יודעת. אבל עכשיו אני רוצה להיות ב"זמן אמא". לשכוח קצת את השעון. אפשר? אי של זמן. מסביב המים, הגלים, האניות, הדגים, כרישים לפעמים. אבל אנחנו כאן. את אִתי פה, כן? באי הזה. פולשות לי מחשבות לתוך האי. לפעמים גלים מן הים פולשים אליו. לפעמים אדמת האי רועדת. כן, אני יודעת. אוף. אי אפשר שיהיה פה רגע אי, בלי הפרעות, פשוט אי, עם עצי קוקוס ושקט וכל מה שצריכים, כמו בשלב ההוא, הקדום, של המושקעות הראשונית הבסיסית, לפני שמודעים בכלל לצורך. זמן אמא. המחשבות שלי נודדות מן האי אל יום העיון. כותבת מפוזר. הזמן שלי לא נאסף כעת, רץ בו זמנית לכמה כיוונים. נו, טוב. מאפשרת לו. שטה קצת בזמן. אתם שטים אתי עדיין? מקוה שלא הלכתם לאיבוד בדרך... באחת הסדנאות שהייתי בהן ביום העיון צוירו שתי דמויות על הקיר: גבר, שייצג את "זמן אבא" ואשה שייצגה את "זמן אמא". ניתנו לנו צבעים והתבקשנו לצייר או לצבוע בתוך הדמויות. היה גם דף נפרד למלים. כנראה בשביל אנשים כמוני, שמוכרחים מלים. ציירתי את מה שציירתי בדמות האמא וצבעתי את מה שצבעתי בדמות האבא, ובדף המלים ציטטתי מרחל שפירא: "כאילו כאן סוף סוף/ נרגעת נדידה – / הנח ראשך המיוגע./ אולי הלילה לא יעיק יותר מדי./ על אי של שקט וחמדה/ מה שיבוא – יבוא/ אם כך או כך יבוא/ ומה שלא ידוע – יִוָּדַע (...)// אולי לא בידי/ לפטור אותך כליל/ מעול כבד ומטרדה,/ אבל ברגע זה/ אצלי, אתי וכאן, / הנח ראשך המיוגע...". אולי לאי הזה אני מתכוונת. הנדידה אינה באמת נרגעת, אבל היא כאילו נרגעת. היא נרגעת להרף הזמן הזה, ואולי אחר כך משהו בה נרגע גם לאחר הדקות האלו. היא נרגעת משום שיש מקום להניח בו את הראש. המקום הזה לא מייפה את המציאות ולא מטייח; הוא אומר בגלוי: אולי אני לא יכולה לפטור אותך כליל מעול כבד ומטרדה, אני לא יכולה להעלים את המכאובים כבמטה קסם, אבל אני יכולה להוות מקום להניח בו את הראש. להניח את הראש וגם להניח לראש. להניח למחשבות, למכונת המחשבות, ולאפשר לרגשות, לתחושות את המקום שלהן. פשוט להיות. אני חושבת שוב על ויניקוט ועל ליטל. על האופן שבו ויניקוט ממש החזיק את ראשה של ליטל בידיו והשווה זאת להחזקת ראשו של תינוק בלידה. היתה זאת לידה לתוך יחסים, כתבה ליטל. הנחת הראש המיוגע והחזקת הראש המיוגע. והאמירה: "ברגע זה, אצלי, אתי וכאן" כמוה כלידה לתוך יחסים, יש אני, יש את, יש אנחנו, יש מקום של נחמה בתוך התקתוק האינסופי הזה. יש מקום שקשוב אליך. ועוד רחל שפירא, משיר אחר, שבו בחרתי לחתום את ההרצאה על הזמן:

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

"תפקיד אצלי את רעש שעוניךָ./ איש לא יעכב את בוא השחר ( ...)//יום אל יום נוסע,/ ליל בליל שוקע,/ רק שירנו בערשם./ עד מחר שוב נתחדש,/ אפשר שנתאושש/ כמו עשב בניסן."

אני חושבת על הדמיון בין השירים. כמה "תפקיד אצלי את רעש שעוניך" דומה ל"אצלי, אתי וכאן הנח ראשך המיוגע". אפשר להפקיד, אפשר להניח, את הטרדות, את העול, את רעש השעונים. אפשר להיות בשקט. באי של שקט וחמדה. מה שיבוא – יבוא, אם כך או כך יבוא. איזו נחמה יש בזה. הדברים יבואו בזמנם. מה שלא ידוע – יִוָּדַע. השחר יבוא. איש לא יעכב אותו. אל תדאגי. אך גם אל תאיצי בו, את שומעת? יש לו את הזמן שלו. שחר. שוב אני אסוציאטיבית. נזכרת בשיר ישן ישן של נעמי שמר: "הנה השחר מתחת לדלת, בא להעיר ילדים נרדמים. בטח הייתי עכשיו מתפללת, אילו ידעתי למי". גם השיר הזה הוא שיר זמן. הוא מתחיל במלים: "כבר מאוחר, יונתן ומיכלי/ שר הצרצר בשפתו הלילית/ מי זה קורא לי ומה זה היה לי/ מה לעצמה תבשר גחלילית", וכתוב מפיה של האֵם הערה השרה לילדיה שיר ערש. הילדים נרדמים והאם נותרת לבדה, שואלת למי תתפלל. אני חושבת על זה שיש לא רק "זמן אמא" ו"זמן אבא" אלא גם "זמן ילד". הילד, שישן ומתעורר, מקיץ לרגע, מבוהל, מתנחם בזרועות אמו, בחלב חם עם דבש. זמן ילד, שמייצג את הראשוניות, את הצרכים הכי ראשוניים, את הכמיהות. וכדי לשמור שהילד – המטופל – יוכל לישון בבטחה ולחלום את עצמו, האמא – המטפלת – צריכה להחזיק עבורו את ידיעת השחר, להחזיק אותה בתוכה. הוא שם, עליה לדעת, מתחת לדלת. יבוא כשיבוא. איש לא יעכב אותו. גם כשאין למי להתפלל. "אלים מתחלפים, התפילות נשארות לָעַד", כתב עמיחי.

אני כותבת כעת ולילה. מניחה פה אצלכם תקתוקים רבים. עם כל מיני שמות. נושמת לתוך אי הזמן הלילי. ועוד מעט השחר. וחג. אביב. ניסן. עד מחר שוב נתאושש. אפשר שנתחדש.

רוצה לסיים באי פרטי שלי, בשני איים:

אחד, השיר הנהדר של נעמי שמר שכתבה לרבקה מיכאלי, שהוא אי של תקוה ותפילה וחיבוק, לילדים אך גם לאֵם הזאת, שמחפשת למי להתפלל:

https://www.youtube.com...=YPbsbFJNk3U

והאי השני: קולה של חוה אלברשטיין המערסל, שרה את "כמו עשב בניסן",

https://www.youtube.com...=q86yTBW8bcw

כי הלחן שנקשר והמלים והצלילים והשירה – גם הם אי:

"נקשר בך הלחן הידוע/ שזִמרתי עצומת עיניים./ תמצא אותי בנוף אחד צנוע/ ברצועה של ארץ ושמיים".

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

עצומת עיניים, משתיקה שעונים, ניצבת במרכז האי, מתפללת: שקט וחמדה. וחלומות שצומחים. ושחר.