מָחָר יַלְדוּתִי תַּחֲזֹר וַאֲנִי אֲתַקֵּן
ד"ר ליאור גרנות | 23/1/2018 | הרשמו כמנויים
גַּם עֵצִים\ נויה גופמן
מָחָר אֲנִי אֵלֵךְ לְתַקֵּן אֶת הָאוֹפַנַּיִם
מָחָר אֲנִי אֶתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה בִּכְאִלּוּ, שְׁנִיָּה לִפְנֵי שֶׁאָשִׂים אֶת הָרֹאשׁ
מָחָר אֲנִי אֶחְזֹר לָגוּר בַּבַּיִת הַיָּשָׁן שֶׁלָּנוּ
וְאֶבְדֹּק אֵיפֹה הִשְׁאַרְתִּי אֶת כָּל הַצַּעֲצוּעִים שֶׁלִּי.
מָחָר הַתְּמוּנָה שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּסָּלוֹן תִּרְעַד כִּי הִיא נִשְׁאֲרָה שָׁם
שַׁגַּעַת, טָרֶפֶת, קָקוֹפוֹנְיָה, אֵין עַל מִי לִסְמֹךְ
מָחָר הַתּוּתִים עַל הַגַּג יִהְיוּ לְמַאֲכָל
מָחָר דַּפֵּי הַנְּיָר יֵלְכוּ לְמִחְזוּר ( אִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹר אוֹתָם יוֹתֵר בַּמְּגֵרָה,
שֶׁלֹּא יִצְטַבְּרוּ ).
לָדַעַת אֵיךְ מְשַׂחֲקִים עִם יְלָדִים בֶּחָצֵר וְלִצְחֹק מָתַי שֶׁצָּרִיךְ
מָחָר אֶשְׁמַע אֶת 'יְלָלָה' שֶׁל אֶלֶן גִּינְסְבֶּרְג רַק כְּדֵי לְהִזָּכֵר
מָחָר הֵם יָבוֹאוּ לִקְשֹׁר אֶת הַיָּדַיִם וּלְהַגִּיד אַל תָּזוּזִי עַכְשָׁו
מָחָר הַנְּשָׁמָה שֶׁל סַבָּא תַּעֲלֶה מֵהַנֵּר שֶׁתַּדְלִיק סָבְתָא
שֶׁלּאֹ תִּשְׁכַּח לְכַבּוֹת לִפְנֵי שֶׁתֵּלֵךְ לִישֹׁן.
גַּם עֵצִים מְבַקְּשִׁים מִטָּה וּמַצָּעִים וּסְדִינִים
וְכָל זֶה כְּדֵי לֹא לִישׁןֹ פֹּה
מָחָר הַבַּרְבִּיּוֹת יָבוֹאוּ אֵלַי שׁוּב וְאַגִּיד לָהֶן הַפַּעַם כֵּן,
תְּנוּ לִי לְהַלְבִּישׁ אֶתְכֶן וּלְשַׂחֵק וּלְיַשֵּׁר אֶת הַשֵּׂעָר עַד הַסּוֹף
מָחָר יַלְדוּתִי תַּחֲזֹר וַאֲנִי אֲתַקֵּן.
מָחָר תִּהְיֶה לְאַבָּא יוֹמוּלֶדֶת וְאֶתֵּן לוֹ נְשִׁיקָה בַּלֶּחִי,
מָחָר הֵם יִשְׁאֲלוּ אֵיפֹה הָיִית
שָׁנִים שֶׁחִפַּשְׂנוּ שֶׁדָּאַגְנוּ וְרָצִינוּ לְהַגִּיד שֶׁהַיָּרֵחַ
מְחַפֵּשׂ אוֹתָךְ
(פורסם ב"בטאון שירה", 19/1/18, גיליון 216, עמ' 12)
*
"מָחָר אֲנִי אֵלֵךְ לְתַקֵּן אֶת הָאוֹפַנַּיִם", פותחת המשוררת נויה גופמן את שירהּ המטלטל, שמשורטט בו מסע אל הילדוּת שמבקש להיות שיבת תיקון.
"מָחָר יַלְדוּתִי תַּחֲזֹר וַאֲנִי אֲתַקֵּן" – כאילו לכאורה אפשרי וקל כל-כך לתקן ילדוּת כמו שמתקנים אופניים.
"וַאֲנִי אֲתַקֵּן", אומרת האשה שרוצה לשוב אל ילדותה – ליישר את התמונה הרועדת שנותרה בסלון או אולי בכלל לקחת אותה משם, כאילו אחריות התיקון היא עליה, כאילו בכוחה של האשה לתקן עבור הילדה את שסובביה נמנעו מלתקן.
המשאלה לתיקון היא משאלה לכתוב אחרת: למחזר את דפי הנייר שנותרו במגירה, כלומר לא להותיר אותם שם נצברים מרוב מלל הנפש של הילדה, חנוקים, עולים על גדותיהם, אלא למחזר אותם – לפתוח את המגירה, להוציא אותם, ומהמצע שהם – לכתוב חדש.
השיר כולו כתוב בזמן עתיד – מחר – עתיד-עבר, כמאפשר את מה שנמנע, את האופן שהאשה היתה כותבת את הדברים אחרת ומראה לילדה ש"יֵשׁ עַל מִי לִסְמֹךְ".
השורות היחידות הכתובות בזמן הווה הן אלו שמהן לקוחה כותרת השיר: "גַּם עֵצִים מְבַקְּשִׁים מִטָּה וּמַצָּעִים וּסְדִינִים/ וְכָל זֶה כְּדֵי לֹא לִישׁןֹ פֹּה". זמן ההווה הזה הוא זמן ההווה של הילדה – present simple של "ככה זה", "אלו הדברים". הבקשה של העצים איננה רגעית אלא היא בקשה שמלווה כל הזמן, בהווה השגור ההוא שהוא הרבה דברים מאיימים, מסויטים, שהם כמובן הכי ההפך מ-simple, אבל עבור הילדה ככה הם, זאת המציאות ואין אחרת.
אֶת המציאות האחרת משרטטת הדוברת הבוגרת בשיר בכך שאינה מפנה את העורף לסבך יער עצי הילדוּת שכל מה שבקשו הוא "לא לישון פה" – אלא חוזרת באומץ גדול אל היער ההוא ממש ומתוך מה שהיה ההווה ההוא שנדמה היה שאין ממנו מוצא היא משרטטת שבילי יציאה שפירורי הלחם המפוזרים עליהם הם הקולות המיטיבים שאותם ביקשה לשמוע: "שָׁנִים שֶׁחִפַּשְׂנוּ שֶׁדָּאַגְנוּ וְרָצִינוּ לְהַגִּיד שֶׁהַיָּרֵחַ/ מְחַפֵּשׂ אוֹתָךְ". למעשה, בכתיבתה משמיעה האשה לילדה את הקולות המנחמים, הרואים, שביקשה לשמוע ומאירה בפנס ירח את שביל המוצא מן היער: המוצא הוא בכתיבת השיר על דפי הנייר ההם מן הילדוּת שהוצאו מן המגירה; המוצא הוא במתן התוקף שנותנת האשה הבוגרת לילדה, תוקף להיות ילדה באופן שנמנע ממנה: לומר לברביות "כן", "לָדַעַת אֵיךְ מְשַׂחֲקִים עִם יְלָדִים בֶּחָצֵר וְלִצְחֹק מָתַי שֶׁצָּרִיךְ". התוקף שמעניקה לעצמה הדוברת הוא כפול: ראשית, תוקף ההכרה במה שהיה ובמה שנמנע ממנה, ושנית – התביעה למה שנמנע להתקיים כעת, התביעה לתיקון, התביעה למבט ירחי מחפש ורואה.
ואולי זה התיקון שאפשרי לאשה: להאיר באלומת פנס לתוך אפלת היער, להביט אל עיניה של הילדה שהיתה, לרכוב לקראתה באופניים מתוקנים, לשאול אותה באומץ: "אֵיפֹה הָיִית", להגיש לה דפי נייר ממוחזרים, לאפשר לה לכתוב, ואז בעדינות – לפנות לה מקום על הרמה, ולהרכיב אותה בשבילי היער והחוצה מתוכו לאור ירח שהודלק במיוחד בשבילה.
