'אם יורשה לי לציין, ברגע זה מתרחשת הפצצה אווירית' – טיפול נוכח מתוך הֶקְשֵׁר
ד"ר ליאור גרנות | 11/2/2023 | הרשמו כמנויים
באחד הימים, התפנתה לי שעה בבוקר, והחלטתי ללכת לשחות לפני עבודתי בקליניקה.
עוד כשנכנסתי למים הרגשתי בכאב ראש הולך ומתפתח, אבל התעלמתי ממנו. כאב ראש לא יפריע לי לשחות את הקילומטר שתכננתי לשחות, חשבתי. ואכן, שחיתי את הקילומטר. כאב הראש לא פסק. תוך כדי נהיגה לקליניקה לקחתי אקמול. ככל שהשעה הטיפולית הראשונה התקדמה הבחנתי שאני מרגישה שלא כרגיל: צמרמורות ובחילות. ציינתי לעצמי את התחושות והשתדלתי להיות מרוכזת כולי במטופלת שישבה מולי ובדבריה. כשהסתיימה השעה והתחושות לא השתפרו, כבר היה ברור לי שאיני במיטבי, אבל המטופלת הבאה כבר עמדה בפתח הדלת. כשנכנסה, ציינתי בפניה שאני מרגישה לא טוב. לא חשבתי הרבה האם לשתף אותה בכך או לא, פשוט אמרתי זאת באופן ספונטני. במחשבה לאחור, אני חושבת שהשיתוף נבע מתוך רצון להיות נוכחת ברגע הזה על כל מה שהוא מכיל, כולל הרגשתי הפיזית הלא-טובה. דווקא האמירה הזאת אפשרה לי להיות נוכחת באופן מלא עם המטופלת כשאני לא עסוקה בהסתרת החוויה הגופנית שעוברת עלי, אלא נותנת לה להיות. באחד הרגעים ציינה בפניי המטופלת שאני לא נראית טוב ושאלה אם אני זקוקה לרגע. אכן הייתי זקוקה לרגע, ולקחתי אותו. הרגע הזה היה רגע חשוף מבחינתי ובמידת מה גם פגיע, והוא אִפשר דיבור חשוף מצד שתינו, שהיה לו ערך טיפולי רב, בנוגע לתֵמות שהמטופלת הביאה עמה לפגישה.
כשאני כותבת את הסצנה הזאת אני נזכרת בסיטואציה אחרת, לפני שנים, כאשר לימדתי ילדים בכיתה ב' בבית הספר. נכנסתי לכיתה לאחר תקרית שגרמה לי למצב רוח נסער, והילדים הבחינו בדמעות שעל לחיי. "המורה, את בוכה?", שאלו כמה ילדים. זה היה צומת שאפשר היה לבחור בו בין חשיפת הרגש לבין הסתרה שלו. "כן, קרה משהו שהעציב אותי", אמרתי להם (מבלי לשתף בתוכן הדבר). הילדים התחילו לספר לי מה עוזר להם כשהם עצובים, ואחד הילדים הראה לי תמונה של החתול שלו, שמשמח אותו כשהוא עצוב. האירוע הזה התרחש לפני שנים כה רבות, ועד היום אינני זוכרת מה בדיוק היה הדבר שהוביל אותי לידי דמעות, אך את תגובת הילדים אני זוכרת, משום שהיה משהו כל-כך נוגע ללב במפגש האנושי שבינינו, במפגש האותנטי שמתרחש בתוך הֶקְשר: מגיב להקשר (תגובת הילדים) ולא מכחיש את ההקשר (הבחירה שלי לא להכחיש את הדמעות).
ב'יומן אֵבֶל' – המתעד את אבלו על מותה של אמו – כותב רולאן בארת' כך: "מ' ואני מרגישים שבאופן פרדוכסלי (הואיל ובדרך כלל אומרים: עִבדו, הסיחו את דעתכם, היפגשו עם אנשים), דווקא בשעה שאנחנו דחוקים, עסוקים, מוטרדים, מוחצנים, אנחנו חשים יגון גדול יותר. הפנימיות, הרגיעה, הבדידות מפחיתות את הכאב שבו" (בארת', ,2010, עמ' 108). כלומר, כאשר אנחנו מנסים להסיח את הדעת ממה שאנחנו חווים – התחושות השליליות שלנו מתעצמות, משום שהדבר שם גם אם ננסה לגרש אותו; וככל שננסה לא לתת לו מקום – המקום שהוא יבקש לתפוס יהיה גדול יותר, כמו בסיפור הנפלא "דרקון – אין דבר כזה" (קנט, 2010) – שבו הכחישה אמו של בילי את קיומו של הדרקון שבילי ראה, וככל שגברה הכחשתה – כך גדל הדרקון עד שנשא על גבו את הבית כולו.
במסגרת לימודי בתוכנית 'עוגן' לפסיכותרפיה מבוססת אינטגרציה במכון 'מפרשים' של האקדמית תל-אביב יפו אני לומדת קורס שנתי בגישת הטיפול ACT. כחלק ממרכיבי הגמישות הפסיכולוגית – המהווה רעיון מרכזי של הגישה – מצויים האלמנטים של מגע עם הרגע הנוכחי ושל תפישת העצמי כהֶקשר.
באחד השעורים הדגים המרצה שיח אקטי עם אחת התלמידות בקורס. כשהיא אמרה שהיא חוששת שהיא גורמת לו להרגיש שלא בנוח, הוא אמר: "תסתכלי עלי רגע", השתהה וחיכה שתביט בו, ואז המשיך: "אני נראה לך כמי שמרגיש לא בנוח?". הוא לא שאל את זה כשאלה רטורית, אלא ציפה לתשובתה. הפעולה שעשה היא למעשה חיבור הסטודנטית להֶקשר: בקשה להסבת תשומת לבה אל העולם שמחוצה לה ובחינה דרך סממנים במציאות האם יש ביסוס לתחושותיה.
במקרה הזה, ההקשר היה מרגיע ("לא", השיבה הסטודנטית, "אתה לא נראה לי כמי שמרגיש לא בנוח"). אבל ישנם מצבים שבהם ההקשר והמציאות החיצונית אינם מרגיעים. בזמן מלחמת העולם השנייה, עת חיל האוויר הגרמני הפציץ את לונדון, התקיים ויכוח סוער בחברה הפסיכואנליטית הבריטית סביב סוגיית הפרשנות לדינמיקה הנפשית המולדת (ורטהיים, 2020). ויניקוט הרים את ידו ואמר: "אם יורשה לי לציין, ברגע זה מתרחשת הפצצה אווירית". לרגע השתררה דממה בחדר, ואיש לא אמר דבר. כעבור רגע – התחדש הריב באותו להט כמקודם כאילו לא רעמו הפצצות וייללו האזעקות (פכלר, 2018). ויניקוט – שחשיבתו התיאורטית מבוססת על חשיבות ההקשר הסביבתי (ולימד אותנו מהם התרחישים האפשריים כאשר האֵם היא אם טובה דייה וכשאינה טובה דייה) – ביקש אפוא להסב את תשומת הלב של הנוכחים אל סביבתם.
כוחו של טיפול נפשי המתרחש בתוך בועה המתעלמת מן ההקשר הסביבתי והחברתי הוא מוגבל. היכולת שלנו לראות את המטופלות.ים שלנו באופן רחב ומעמיק קשורה גם בראייתם מתוך ההקשרים המשפחתיים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים שמהם הם מגיעים ובאופן שבו הם נעים בהקשרים הללו, מגיבים אליהם ופועלים בתוכם.
אז אם יורשה לי לציין, כפי שאתם יודעים, מתרחשת ברגע זה הפגזה על הדמוקרטיה שלנו. זה ההקשר החברתי שבו אנחנו נמצאים כעת. מהלכים ושיח תוקפניים, אלימים, כוחניים ודורסניים, המבקשים להדיר אוכלוסיות שונות ולפגוע בערכים בסיסיים של שוויון, וכן מבקשים להשתיק את המתנגדים והמתנגדות.
השיח הזה והמהלכים שנעשים בפועל במהירות הבזק – המערערים את בסיס זכויות האדם של כולנו כאן – מעוררים תחושות של אימה, חרדה וייאוש ויוצרים קיטוב בין חלקים שונים בחברה.
קבוצת מטפלים ומטפלות אמיצות.ים הקימו קבוצה בשם: "אין בריאות נפש בלי דמוקרטיה" (https://www.facebook.co...089465484431 ) והם לוקחים.ות חלק פעיל במחאה – בהצגת עמדות של מטפלים ומטפלות (ביניהם מומחים בתחום הדיכאון, האובדנות והטראומה) וכתיבת מכתבים למקבלי ההחלטות – כיצד המהלכים הנרקמים עלולים לפגוע בבריאות הציבור ובבריאות הנפש בפרט, וכן בהשתתפות בהפגנות ובמחאות הכלליות כקבוצת מטפלים. המעורבות האקטיבית הזאת כמטפלים מייצגת עמדה אתית של מעורבות, אחריות ואכפתיות עמוקה כלפי ציבור המטופלים שכל אחד ואחת מהם – כל אחד ואחת מאיתנו – עלולים להיות מושפעים (גם) נפשית, וחלקנו כבר מושפעים – מהמהפכה המתגלגלת לפתחנו.
כשאני נכנסת לרופאת המשפחה שלי, ודגל גאווה מונח על שולחנה – עצם המחווה הפשוטה הזאת מעוררת בי (ואני מניחה שבמטופלות.ים נוספים.ות) תחושה של ביטחון, פתיחוּת, קבלה ונינוחות.
כמו הפעולה האקטיבית של הנחת דגל גאווה על שולחן המרפאה – המעידה על נקיטת עמדה – כך גם עצם הידיעה של מטופל.ת בימים אלו שהמטפל.ת שלה.שלו נוקט.ת בעמדה מעורבת ואכפתית למען ערכים של שוויון כלפי כלל האוכלוסייה יש בה כדי ליצור תחושת שותפות, אכפתיות ודאגה עמוקה, לחבר לאפשרות לעשייה שמגבירה תחושות של שליטה, ואולי בכך להפחית במעט משהו מתחושות החרדה וחוסר האונים.
ואכן, טיפול הנעשה מתוך הֶקשר מעורר לעתים את המטפל.ת לאקטיביות. זכורה לי מטופלת שטיפלתי בה לפני שנים רבות במסגרת מרכז של לשכת הרווחה. למטופלת נקבע ראיון עבודה בעיר אחרת שהתקיים למחרת פגישתנו. היא שמחה כל-כך בראיון ובאפשרות לתעסוקה אך שיתפה אותי שאין לה די כסף לאוטובוס לנסיעה לראיון. אפשר היה לחשוב על התערבויות טיפוליות שונות שניתן היה לנקוט בהן בסיטואציה זו. האפשרות שאני בחרתי בה – מתוך ראיית ההקשר הטיפולי ובהתחשב במועד הריאיון הקרוב – היתה לתת למטופלת את הכסף שנדרש לה לנסיעה.
טיפול הנעשה מתוך מודעות להֶקשר – למעשה אומר למטופל.ת באופן העמוק ביותר: אני פה אתך. אני מבקשת לראות אותך מתוך הֶקשר רחב, אני עצמי פה מתוך הֶקשר רחב, ואנחנו יוצרות יחד את המרחב שלנו שבתוכו נוכחים ההקשר שלךְ, ההקשר שלי וההקשר המשותף שלנו.
אני בוחרת לסיים את הרשימה הזאת במילותיה הנוגעות של רחל שפירא, מתוך השיר: "אדבר אתך":
"תן לי לדבר אליך/ וללכת בין צלליך/ להיות אתך...// בשעה שסיוטיך מרדפים חלומותיך- אֶשָאר אתךָ".
טיפול מבוסס הֶקְשר מסכים ראשית להכיר בצללים, בסיוטים, בהפצצות האוויריות והקרקעיות המתרחשות – לא רק אלו התוך נפשיות אלא אלו המתקיימות במציאות הממשית עצמה; להכיר בהם, להכריז עליהם, לבדוק מה מידת ואופן נוכחותו של המטופל בתוכם, ובעת הצורך – גם לפעול כדי להגביר בתוך הצללים אלומות של אור.
מקורות:
בארת, רולאן (2010). יומן אבל. תל-אביב: עם עובד.
ורטהיים, יעלה (2020). "מלחמת השלווה", בתוך כתב העת אלכסון. אוחזר:
https://alaxon.co.il/ar...%D7%95%D7%94/
פכלר, עמית (2018). "שתי תרנגולות רבות על ביצה – דיוני המחלוקת בחברה הפסיכואנליטית הבריטית". בתוך קולטארט, נינה. איך לשרוד כפסיכותרפיסטית, סדרת פגישות, ירושלים: הוצאת כרמל.
קנט, ג'ק [(1987) 2010]. דרקון – אין דבר כזה. תל-אביב: עם עובד.
