אבא ואמא: כתב אישום?
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 1/11/2024 | הרשמו כמנויים
האחד היה גיבור, השני אנטי גיבור. האחד טייס ולוחם, השני חלוש בגופו וחולה שחפת. האחד פרסם את מרבית ספריו בשם בדוי, והשני ביקש לשרוף את כתבי היד שלו לאחר מותו. האחד דיפלומט ואיש העולם הגדול, השני עבד כסוכן ביטוח אפרורי. שניהם היו סופרים דגולים, ולשניהם חשבון פתוח עם אבא או אמא, כזה שהשפיע על כל מהלך חייהם הבוגרים, על יכולתם לאהוב, לקוות, להאמין בטוב.
רומן גארי הצרפתי קיבל 'עודף' אהבה והערצה מאמו היחידנית. פרנץ קפקא יליד פראג מצוי בקצה השני – כאדם שסבל מדחייה, עוינות וניכור מצד אביו. שניהם יחדיו, משקפים אבטיפוס תרבותי מערבי אמנם מעט קיצוני, אך כזה שבעיניי משפיע באופן סמוי או גלוי על שורשי התקווה אצל רבים מאיתנו. מודה ומתוודה, אני אוהבת את שניהם, נהנית מיצירותיהם ומלאת צער על נסיבות חייהם.
בספרו "מכתב אל האב" כתב קפקא לאביו מכתב בן 103 עמודים כדי לנסות ולשפר את מערכת היחסים ביניהם. הוא ניסח את תחושותיו כעין כתב תביעה. מכתב זה לא הגיע מעולם ליעדו: קפקא מסר את המכתב לאמו כדי שתעבירו לאביו, אך היא החזירה אותו אליו, מתוך ידיעה כי אביו עלול לפרש את המכתב שלא כהלכה. במכתב זה כותב קפקא על "תחושה של אפסיות השולטת בי לעיתים קרובות", שמקורה נעוץ לדעתו באופן שבו אביו גידלו והתייחס אליו:
"בכל דבר שהיה קשור בך איבדתי את ביטחוני העצמי, ובמקומו רכשתי לי תחושת אשמה נטולת גבולות".
הוא נזכר במקרה שבו ייבב בלילה וביקש מים, ואביו הרימו והשאיר אותו בחוץ במרפסת:
"גם שנים אחר כך סבלתי מהמחשבה על המענה הענק הזה, אבי, הסמכות העליונה, הבא אלי בלי כל סיבה כמעט, מוציא אותי מן המיטה בלילה ונושא אותי החוצה אל המרפסת, הוכחה לכך שבשבילו הייתי סתם אפס".
למאורע מסוים זה הייתה משמעות עצומה עבור קפקא. הפסיכיאטר אנתוני סטור שניתח את דמותו, משווה זיכרון זה של קפקא לחוויה מכוננת שחווה הסופר מרסל פרוסט בהיותו בן שבע, מאורע שלדבריו לא שכח לעולם: בשל אורח שאירחה אמו לארוחת ערב, היא שכחה לבוא ולתת לו את נשיקת הלילה טוב הרגילה. זה היה מאורע גורלי בחייו, אשר הראה לו כי נחרץ גורלה של האהבה וכי האושר אינו קיים.
לדברי סטור, חשיבותם של שני אירועים אלו אינה טמונה בכך שאכן התרחשו בפועל, אלא בביטוי שנתנו לו שני הסופרים. השקפת עולמו של פרוסט נשלטת על ידי אי-אפשרותה של האהבה, וזו של קפקא על ידי תחושת חוסר אונים, חוסר פשר, ניכור ואבסורד. כאשר האדם ספג בילדותו את התחושה שהוא בקושי קיים, שכאילו אינו שווה כלום, הוא חי בעולם שאין בו דרך לצפות מה יתרחש, שכן הכוח נמצא בידי אחרים ולא בידיו. קפקא למשל, גרר אל חייו הבוגרים את התחושה שהוא נתון לחסדי בני אדם והתרחשויות חיצוניות שרירותיות.
ומה קורה כאשר אהבה והערצה מורעפות על הילד בשפע שמציף את גבולות כלי הקיבול שלו?
בספרו "הבטחה עם שחר" מגולל הסופר, הלוחם והדיפלומט רומן גארי את סיפור חייו, בו תופסת מקום מרכזי אימו היהודייה, שחקנית לשעבר, דמות צבעונית, לעיתים גרוטסקית, אישה תוססת ומלאת תושייה שגידלה אותו ביזע רב כאם יחידנית. את שפע האהבה וההערצה שקיבל ממנה בצורה שבעיניו פגמה בנפשו, הוא רואה כשורש לקושי העמוק שחווה במערכות היחסים הבאות בחייו:
"רק בהגיעי לגיל ארבעים התחלתי להבין. אין זה טוב להיות מאוהב בגיל כזה צעיר, כה מוקדם. זה מקנה לך הרגלים רעים. אתה סבור שיש לזה קיום נצחי. ואתה מאמין שהאהבה קיימת בכל ואפשר לשוב ולמצאה. ואתה בוטח בה. צופה, מקווה, ממתין. אהבת האם זו הבטחה עם שחר, שהחיים אינם מקיימים. לאחר מכן אתה אוכל כל חייך מזון קר. וכל אימת שאשה נוטלת אותך בזרועותיה ומאמצת אותך אל ליבה אין אלה אלא תנחומים. אתה חוזר לבכות על קברה של האם כמו כלב עזוב. לעולם לא עוד...לעולם...לעולם...זרועות נערצות חובקות את צוארך, שפתיים מתוקות מדברות אליך אהבה. אבל אתה יודע. עברת ליד המעין מוקדם מאוד ושתית את הכל. וכשאתה צמא שנית אתה יכול להשליך את עצמך...אין בארות, יש רק הזיות. עם שחר למדת פרק הגון באהבה וכל החומר מצוי בידך. בכל מקום נושא אתה בחובך את רעל ההשוואה, ואתה מבלה את זמנך בצפיה למה שקיבלת. איני אומר שצריך לעצור בעד האמהות מלאהוב את ילדיהן. אך הייתי מציע שיהיה לאמהות עוד מישהו לאהבו".
רובנו מסוגלים להבין, ולפעמים אף למדנו על בשרנו כי כשם שדחייה יכולה לפגוע, גם אהבה חונקת עלולה לפצוע. השאלה מה מסיקים מידיעה זו, ולאן הולכים עמה. לפעמים נדמה לי שמה שלא יהיה ומה שלא יקרה, לבסוף יוגש כתב אישום כנגד אמא ואבא. עלינו לדעת כי כתב האישום הזה עלול לפגוע במשאב התקווה שלנו. אמנם קפקא וגארי היו דמויות לא שגרתיות, אולם ילד רגיש והורה שאינו מותאם לצרכיו, הם למרבה הצער צמד נפוץ למדי. הורה שצולק כילד ובהפכו להורה שמצלק את ילדו שלו בבלי דעת, אף הם אינם מחזה נדיר.
ראוי להדגיש, כי כל האמור אינו מתייחס חלילה למצבים של התעללות, פגיעה, ניצול והזנחה, אלא למצבים מרצף השבר 'הנורמטיבי', מילים שקשה לכתבם ויש להתייחס גם אליהם ביראת כבוד, והם מתייחסים לרצף פגיעה כביכול 'סובייקטיבי', של ערעור עולמו הרגשי של הילד על ידי הורה שהילד חש כי אינו מותאם דיו לצרכיו. זהו הורה שמנסה להיות מיטיב כפי יכולתו, אך הוא בעצמו פצוע או סובל מלקות כלשהיא. יתכן כי לקות זו אינה מגבילה אותו ברבות ממשימות חייו אך דווקא בהורות היא מונעת ממנו למלא את תפקידו באופן טוב דיו, והוא נוטה להיכשל ביכולתו להבין או להיענות לצרכי הילד. הדברים כמובן מחמירים שבעתיים כאשר ילדו של אותו הורה פצוע הנו ילד רגיש במיוחד. את "הילדים" הללו אני מרבה לפגוש בקליניקה, הן בהתבגרותם והן בבגרותם, כאשר חלקם כלואים לאורך שנים בנראטיב של קורבנות, אשר בעומק הדברים מחבל ביכולתם להחזיק תקווה.
אמנם הסיפור של גארי ושל קפקא שייך לקצוות, אך הרי קיימים קצוות פוצעים ופצועים בחיי כולנו. כיצד נבחר להתייחס אליהם, באיזה אופן נתווך אותם לעצמנו?
חלקים מן הספרות המערבית כמו גם גישות מסוימות מתוך הפסיכואנליזה מיטיבות לשרטט את הסבל הקיומי הזה, ובהיותן ידידות נפש, כשהן נפגשות עפים באוויר ניצוצות ומתבשלים מטעמים. התבשילים הללו ערבים לחך ומעוררי סקרנות, אך לעיתים הם מותירים רושם פחות בריא על הנפש. כולנו מושפעים מהם במודע או שלא במודע: הספרות מצטיינת ביכולתה הווירטואוזית בהצגת תמונת השבר במערכות יחסים, אולם לעיתים פחות מבריקה בהצגת התיקון. המפגש בין הבנות פסיכולוגיות מסוימות על קשר הורה-ילד לבין עושר ספרותי המתאר את השבר בקשר האמור, מטביע חותם על האופן שבו אנו לומדים לספר לעצמנו את סיפורי חיינו. כך למשל, נרטיב של הורה לא מותאם לצרכי הילד המצלק את נפש ילדו והופך אותו לקרבן נצחי של נסיבות החיים, בסופו של דבר עלול להשפיע על בניית הסיפור האישי שלנו, ולגרום לנו להעמיק את הפצע של עצמנו ולחטט בו ללא הרף.
בסיפור הבסיסי הזה בולטים שני צירים דומיננטיים: אשמה וקורבנות. כאשר אתה בתפקיד ההורה, הנך מועד לקבל כתב אישום, וכשאתה בתפקיד הילד, יתכן שתהפוך לקורבן נצחי (גם אם הילד כבר בן 30). והבעיה היא, שהנרטיב הזה נכון מאוד, וגם לא נכון. כי מצד אחד - אי אפשר להמעיט בעוצמת הרושם שיחסי הורה ילד מטביעים על נפש האדם לכל אורך חייו, ולא ניתן למזער את היכולת ההרסנית שעלולה להיות להורה על חיי הילד. ומצד שני – אם אוחזים רק בתפיסה הזו, ולא מגביהים ומעמיקים אותה דרך הבנות נוספות, למשל מתוך עולם הרוח, רבים מאיתנו נידונים להיות גם קורבנות וגם מקבלי כתב אישום, והשרשרת הזו של קורבנות שהופכים את ילדיהם לקורבנות היא בלתי נגמרת.
ומה כל כך בולט לי כאן בחסרונו? החירות. היכולת לבחור. התקווה.
כי הסיפור הזה לעיתים נראה חסר תוחלת, וכדי שתתעורר תקווה, אי אפשר לספר אותו רק דרך הפריזמה של האשמה וקורבנות. צריך להכניס עוד משהו למשוואה הזו: לדבר הזה קוראים רוח ומשמעות. בשנה האחרונה אני לומדת ומלמדת, קוראת וכותבת על התקווה, ומקווה להרחיב בפוסטים הבאים את הקשר שאני מוצאת בין מצבים אלו לבין מחד פגיעה ומאידך תיקון של מעלת התקווה בנפש.
