יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 30/1/2020 | הרשמו כמנויים
הרגשתי שעשיתי טעות, אך לקח לי זמן לזהות מהי. התקשיתי לתפוס שכל הטוב שניסיתי להעניק לה גרם נזק, לא היה במקומו וגם לא בזמנו. נפגשתי איתה כמה שבועות, ומן ההתחלה היא נגעה לליבי. סיפור החיים שלה היה קשה לעיכול, ריק מדמויות אוהבות ועתיר דמויות פוגעניות. רצף שהשתחזר לו באכזריות למן ילדותה הרכה שבה איש לא תמך בה, ועד עצם היום הזה שבו היא שקועה בהישרדות, מתגוננת מפני העולם באמצעות עשר אצבעותיה, ללא כף יד חמה שמושטת אליה או עין טובה שמתבוננת בה. למרות הכל היא שרדה וגדלה, התפתחה והשיגה, ואני מצאתי את עצמי מעריצה ומתפעלת. רואה את השבר העמוק ומשתוקקת להעניק לה כאן ועכשיו חוויה אחרת: לראות אותה, להושיט לה את אותה כף יד שכבר כמעט הפסיקה לחפש.
אך רצתי מהר מדי, רחוק מדי. ככל שהמוטיבציה שלי להעניק גברה וככל שנחפזתי לתת, כך היא הלכה ונאטמה, התנגדה ונאבקה בי בזעם. ואני שלא חוויתי על בשרי מסלול חיים כמו זה שהיא עברה, הייתי עיוורת למקומה. מתקשה להבחין שאין שום התאמה בין מה שאני רוצה להשפיע עליה לבין מה שהיא מסוגלת כרגע לקבל. שהכלים שלה שרגילים להיפגע עדיין לא בשלים להכיל את הטוב הבלתי מוכר והמאיים. וכשהבנתי זאת, הרגשתי כמו האם שאינה טובה דיה, זו שכל כך רוצה שהתינוק שלה יגדל ויהיה חזק, עד שהיא דוחפת לו ללא הרף עוד ועוד מזון שלקיבה שלו אין שום יכולת להכיל. נזכרתי בסיפוריו של סבא ע"ה על השחרור ממחנה ההשמדה, והרעב הגדול שגרם לרבים למצוא את מותם מתוך חשיפה פתאומית לשפע של מזון שגופם לא יכול היה לעכל. הבנתי שניסיתי ליצוק בפזיזות שפע אור לתוך כלים שלא יכלו לקבלו. אחרי השבירה התחלתי מחדש, הפעם מאופקת. מצמצמת את הרצון לתת, מתאימה את עצמי לכלים שלה.
המכה התשיעית
בפרשת השבוע שלנו, פרשת 'בֹּא', אנו פוגשים את המכה התשיעית – מכת החושך. מכה מוזרה למדי ושונה מקודמותיה. במכות מצרים האחרות, היו היבטים ברורים של נזק כלכלי או גופני: מרבית המכות הסבו נזק משמעותי לכלכלת המעצמה המצרית, כאשר לחלופין או בנוסף לכך, הם פגעו בבריאותם של המצרים או בחיי בהמותיהם. ואילו במכת החושך לא באמת קרה משהו, לא בהכרח נגרם נזק מוחשי. התורה מתארת במילים הבאות את מכת החושך[1]:
"לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם"
עיקר הסבל שחוו המצרים במכת החושך התמצה בכך שהאפילה גרמה להם לניתוק זה מזה, כלומר לחוסר יכולת לראות איש את זולתו, וכן בכך שהחושך הקפיא את יכולת התנועה שלהם, ושיתק את כושרם לזוז. תיאור זה עשוי לרמוז על כך שמכה זו נושאת בעיקרה איום נפשי: "חושך מצרים" הנו אפילה קשה מנשוא הסוגרת על האדם מכל הכיוונים, קוטעת את יכולתו לתקשר עם סביבתו ומותירה אותו במעין מצב קטטוני, קפוא מתנועת חיים בריאה. מתוך הבנה זו, אתייחס למכת החושך כמכה שמהותה פנימית-נפשית, חושך מנטלי שכל אחד מאיתנו עלול לחוש כאשר הוא חווה את מִצְרַיִם שלו, כלומר את מיִּצְרֵי נפשו.
אותו 'חושך מצרים' אינו סתם חושך כפי שאנו מכירים, או מצב שבו היום הופך ללילה. בהמשך הפסוק המתאר את מכת החושך, מובהר לנו כי בניגוד לחושך ששרר עבור המצרים, בני ישראל המשיכו להלך באור: "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם". מכאן שמדובר בחושך מיוחד, חושך סלקטיבי. הרבי מסלונים בפירושו 'נתיבות שלום' מסביר כי זוהי מציאות עצמית של חושך ולא רק העדר אור. מדובר בחושך דקדושה, דהיינו חושך שבפנימיותו הוא אור אדיר עבור מי שיש לו כלים להכילו, והנו חושך מוחלט עבור מי שאין לו כלים להכילו. הוא מדגים רעיון זה כך:[2]
"דהנה כשמכניסים רשע לגן עדן מקום שהצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, עבורו זה החושך והייסורים הקשים ביותר להימצא במקום כזה, אחר שמימיו לא הורגל לאור רוחני ונמשך אחר תענוגים גשמיים. כך צווה הקב"ה למשה שימשיך את האור עליון שאין לך חושך גדול ממנו למצרים".
אור וחושך, טוב ורע, מר ומתוק- כל אלו תלויים בכלי הקיבול של הקולט אותם, הם לא בהכרח מציאות אובייקטיבית. בעצם המכה שהיא למעשה מכת אור ולא מכת חושך טמונות אפשרויות שונות, כך שאותו אור עליון שהיה חושך עבור המצריים, היה אור עבור ישראל, כתוצאה מכלי הקיבול השונים של כל אחד מהם. הרבי מסלונים מסביר כי באותו מצב עצמו טמון "נגוף למצרים ורפא לישראל'" כלומר אין במכה זו שני עניינים נפרדים, אלא בריאה מיוחדת שהיא מחד גיסא מכה עבור המצריים ומאידך גיסא רפואה עבור ישראל. בדומה לכך כתב הרמב"ם על השפעת כלי הקיבול של האדם ביחס להערכת השפע אותו הוא חווה ומקבל בסביבתו:[3]: "שכמו שחולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק מר, כך חולי הנפשות מתאוים ואוהבים הדעות הרעות ושונאים הדרך הטובה".
אורות דתוהו בכלים דתיקון
יש חושך שהוא בעצם אור גדול, אלא שהוא כה מסנוור את האדם עד שהוא מסמא את עיניו, בדומה למצב שבו האדם מביט ישירות אל השמש היוקדת בצהרי היום, ואז חושכות עיניו והוא לא מסוגל לראות מאומה. ובמילים הקרובות יותר לעולם החוויה של הנפש, כאשר אנו שקועים במיצרי נפשנו, אין חושך גדול יותר משפע אור פתאומי שיורד עלינו בבת אחת מלמעלה ללא הכנה ויכולת קליטה. ואילו כשאנו מכירים ומורגלים בעונג, שמחה ואור, כל תוספת של אור גדול מצמיחה בנו חיות נוספת.
בהקשר זה מתייחסים בחסידות למושג: "אורות דתוהו בכלים דתיקון": הוויה שבה היו האורות מרובים והכלים מועטים. בעולם התוהו האירו אורות עליונים נשגבים, אולם חסרו בו כלי קיבול הולמים. זהו מצב מסוכן שעלול לערער שפיות מתוך חוויית עולם בלתי יציב ומפורד, שבו כל חלק וכוח מאירים בעוצמה רבה מבלי להתחבר לחלקים אחרים סביבם. בעולם זה אירעה לפי התפיסה הקבלית "שבירת הכלים", תהליך שבו כתוצאה ממיעוט כלים וריבוי אורות גבוהים – נשברו הכלים.
לאחר שיבוש הסדר הנכון ושבירת הכלים, נפלו ניצוצות עליונים מעולם התוהו אל מקומות נמוכים שבהם לא היו אמורים להימצא מלכתחילה. כך הם הגיעו מ"עולם התוהו" הגבוה אל העולם הנמוך שלנו, הנקרא "עולם התיקון": עולם שבו האורות מועטים וישנו הרבה הסתר והעלם, אך מצד שני יש בו הזדמנות להרבות בכלים. ומהי עבודת התיקון בעולם התיקון? בשפה החסידית זוהי "עבודת הבירורים": הוצאת ניצוצות האור הטמונים בחשיכה. ניסיון לתור אחר נקודות אור שעטופות בקליפות של חושך, ולחלץ אותן משבי לחירות.
עם ישראל לא ירד למצרים סתם כך ,ללא תכלית, וגם אנו איננו נקלעים סתם כך למיצרי הנפש. בתוך מיצרי החיים גלומה ההזדמנות לתקן ולבצע את עבודת הבירורים: לאסוף ניצוצות של אור שהתפזרו ודורשים מאיתנו לשחרר אותם. בדומה לכך, תכלית מכת החושך הייתה תיקון והעלאת ניצוצות הקדושה הטמונים במצרים.
כיצד עושים זאת? עבודת הבירורים דורשת מאיתנו בניית כלים והרחבתם. שאם לא כן, ניצוץ של אור עלול להיתפס על ידינו כחושך.
שאילת הכלים
כאשר אנו מנסים לסייע לזולת המצוי במיצרי הנפש, דרושה זהירות רבה בניסיון לחשוף אותו לאור. אין לעשות זאת במהירות רבה מדי, בטרם הגיעה העת המתאימה, או בעוצמה גדולה יתר על המידה. חיבה, קשר, הענקה, אמפטיה, אינטימיות– כל אלו יכולים להוות ריפוי עמוק עבור מי שכבר טעם את טעמו המתוק של האור, אך לחלופין ליצור אפילה מאיימת עבור מי שלא זכה לכך. הכוונות הטובות והרעפת השפע עלולים לשבור ולנתץ במקום לבנות ולחבר. כמה כבוד צריך לתת לחושך של הזולת, לא לנהוג בפזיזות וביומרנות של הדלקת האור בעבורו. אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
העולם שלנו, עולם התיקון, הוא עולם של אורות מועטים וכלים מרובים. ומכיוון שהמטפל אינו מקור של אור, אלא לכל היותר צינור שמעביר אור, תפקידו המרכזי הוא לעזור למטופל להרחיב את הכלים. נשאלת השאלה – אילו כלים? כדי להשיב על כך ניעזר ברעיון מן המדרש המתאר את מה שהתרחש בין המצריים לבני ישראל בעת מכת החושך:[4]
"ובשלושת ימי אפלה נתן הקדוש ברוך הוא את חן העם בעיני מצרים והשאילום. שהיה ישראל נכנס לתוך בתיהן של מצרים והיו רואין בהן כלי כסף וכלי זהב ושמלות. אם היו אומרים אין לנו להשאיל לכם, היו ישראל אומרים להן הרי הוא במקום פלוני. באותה שעה היו המצריים אומרים: אם היו אלו רוצים לשקר בנו, היו נוטלין אותן בימי החשך ולא היינו מרגישין, שהרי ראו אותן כבר. אחר שלא נגעו חוץ מדעתנו כמו כן לא יחזיקו, והיו משאילין להן ".
נסטה מכוונתו המקורית של המדרש, ונתבונן במציאות של שאילת הכלים בהקשר הטיפולי. המדרש מתאר את עבודת ההכנה שנעשתה לצורך שאילת הכלים מן המצרים. בני ישראל אשר היו שרויים באור בזמן שהמצרים היו שרויים באפילה, ניצלו את החושך להתבונן ולחקור את כליהם של המצריים. בזמן שהמצריים ישבו על מקומם בקיפאון נטולי כוחות להתחבר לזולת או לחולל תנועה, העבריים הנתונים באורה תרו אחר הכלים שיש למצריים בבתיהם. ולאחר שהחושך החל להתפוגג, ביקשו העבריים רשות מן המצריים לשאול מהם את הכלים. בזכות תהליך זה הם הצליחו, כדברי המדרש, למצוא חן בעיני המצרים, לרכוש את אמונם. הם לא "גנבו" מהם את הכלים שראו בחושך, לא מיהרו לחטוף אותם ולהשתמש בהם. כל שעשו היה לגלות אותם, להבחין בהם ולהתבונן באותם כלים בשעה שהמצרי מוכה החושך אינו רואה אותם כלל. ולאחר שהעלטה התפוגגה, הם באו לשאול את הכלים ונענו בחיוב, משום שמצאו חן וקנו אמון. איזו עבודה עדינה ועמוקה של היכרות והתבוננות ניתן לעשות בחושך. כמה צריך להיזהר מחיפזון להדליק את האור, ולהכשיר את הלבבות להרחבת הכלים דווקא בעת החשיכה.
נדמה לי שכך נאה לעשות גם במסע הטיפולי הרגיש, שעבודת התיקון בו מתמקדת בהרחבת הכלים. גם אם הבנתי שאין זו העת להרעיף על המטופלת שפע רב, אני עלולה לנסות להלביש עליה את הכלים שלי. אותם הכלים המוכרים לי, שכביכול "בנויים לתלפיות", שמשמשים אותי היטב. אך אולי מוטב לשאול ממנה את הכלים שלה, גם אם הם לעיתים זרים לעולמי, צמוקים, סדוקים או אפילו שבורים? הניצוצות שלה שנפלו אל בין הקליפות אינם בדיוק הניצוצות שלי. וגם הכלים שלה אינם הכלים שלי. אל התיקון של עבודת הבירורים כדאי להקדים "שאילת כלים": גישוש אחר כלי הקיבול הייחודיים שלה, התבוננות זהירה ומכבדת בהם מבלי לגעת ומבלי לטלטל. ורק לאחר שנקנה אמון ומצאתי חן, אוכל לקבל את רשותה לשאול את הכלים שלה ולהרחיבם, כדי לתת מקום לאור גדול יותר לזרום פנימה.
יהי רצון שנזכה לזרוע כתמי אור באפילה, כמו בשירה הנפלא של דליה רביקוביץ "כתמי אור":[5]
וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶׁל אוֹר
וְלֹא נִשְׁמַע בָּהֶם קוֹל וְרַחַשׁ בָּם לֹא יַעֲבֹר
וְהֵם כְּמוֹ שֶׁמֶן הַמּוֹר נִגָּרִים וְזוֹלְפִים מִן הַפָּךְ.
וְהֵם נִגָּרִים כִּבְשָׂמִים וְרַכָּה וּשְׁלֵוָה תְּנוּעָתָם
וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל הֵם נִקְוִים לְמַבּוּעַ קָטָן
וְיֵשׁ בָּהֶם חֵן וְחֶמְדָּה שֶׁגּוֹאִים וְעוֹבְרִים עַל גְדוֹתָם.
וּבַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִבְעָה מִכְרֶה שֶׁל זָהָב
וְהַחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל מְגַלֶּה אֶת מַעֲמַקָּיו
וְיֵשׁ אַהֲבָה עֲנֻגָּה בֵּין הָאֹפֶל לְבֵין הַזָּהָב.
וְהֵם חֲבוּקִים וּשְׁלֵוִים וְאֵין בָּהֶם קוֹל וּמַשָּׁב
וְהָאוֹר מְנַטֵּף וְנוֹשֵׁק אֶת הַחֹמֶר הַזֶּה בִּשְׂפָתָיו
וְהָאֹפֶל הוֹפֵךְ אֶת גּוּפוֹ כִּבְאֵר לְכִתְמֵי הַזָּהָב.
בַּחֹמֶר הַזֶּה הָאָפֵל נִטְבָּעוּ כְּתָמִים שֶׁל אוֹר
וְלֹא נִשְׁמַע בָּהֶם קוֹל וְרַחַשׁ בָּם לֹא יַעֲבֹר
וְהֵם כְּמוֹ שֶׁמֶן הַמּוֹר נִגָּרִים וְזוֹלְפִים מִן הַפָּךְ.
[1] שמות י', כ"ג.
[2] האדמו"ר מסלונים פירוש "נתיבות שלום" חומש שמות פרשת בא, מאמר: "נטה ידך על השמיים ויהיה חושך".
[3] רמב"ם, הלכות דעות, פרק ב'.
[4] שמות רבה יד, ג.
[5] רביקוביץ, ד. (תשי"ט). אהבת תפוח הזהב. הוצאת מחברות לספרות.
