קוּסְטָא דְּחַיּוּתָא
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 28/12/2019 | הרשמו כמנויים
בימי ראשית החורף, כשסימני הצינון הקדימו בשעטה גסה את ניצני הגשם, נסעתי עם בתי הקטנה לסופר פארם. עיניים דומעות ואף קולח המריצו אותי לקנות ויטמינים למיניהם. כשמצאתי את מבוקשי לקחתי שניים מכל סוג, ובתי מיהרה לשאול: "למי עוד את קונה?" סיפרתי לה שאחת הבנות בפנימייה זקוקה גם היא לדברים הללו. "אז למה אמא שלה לא קונה לה בעצמה?" תהתה הקטנה. הסברתי לה עד כמה שניתן להסביר לילדה בת שש, שאמא שלה לא יכולה לטפל בה, וגם לא אבא שלה, אז אני מנסה לעזור קצת. בתי שקעה במחשבות. כשסיימנו לשלם ויצאנו, שאלה אותי מהורהרת: "אמא, כמו מי הילדה הזו תהיה כשהיא תגדל? היא תהיה כמוך או כמו אמא שלה?"
אין כמו שאלות תמימות וכנות של ילדים, שיורות חץ מדויק לאמת הפנימית של החיים. בתי המתינה למוצא פי, תולה בי עיניים סקרניות ומלאות אמון. אין לה מושג עד כמה השאלה שלה תפסה אותי נבוכה, חסרת כלים. לא רק שאיני יודעת מה לענות לה, אלא שאיני יודעת כיצד להשיב לעצמי. היא לא זכתה לתשובה ישירה. שוחחנו על כל מיני סוגים של אמהות, למשל כאלה שיודעות לאהוב את ילדן מכל הלב אך לא יודעות לטפל בו ולשמור עליו, וכאלה שיודעות גם וגם. יתכן שהיא באה לעת עתה על סיפוקה, אך אני לא באתי על סיפוקי.
כמה רחוק מותר לי לשאוף?
שבוע אחר שבוע אני נפגשת עם אותה נערה צעירה בפנימייה הטיפולית שבה אני עובדת. סיפור חיים שזועק כולו "רבותי ההיסטוריה חוזרת!". אמה נולדה לאם חלשה שלא הייתה מסוגלת לגדל אותה, וכילדה טולטלה בין מסגרות טיפוליות ושיקומיות. וכאשר נולדה לה בת משלה, המטופלת שלי, גם היא כאמה לא הייתה מסוגלת לעמוד באתגר. האם איבדה את הזכות לגדל את ילדתה בכוחות עצמה, והבת גדלה במוסדות. הנערה ואני עמלות לטפח קשר, אמון וקירבה. חמישים דקות שבועיות שבהם אני מנסה להעניק לה חיבה, תקווה ומסר של אמון בכוחותיה. והיא מנגד, מרבה לגלות משאלות מוות, אינה חפצה בחייה, שומטת עיניים מן העתיד שנראה לה אפל אף יותר מן ההווה.
השאלה התמימה של בתי תפסה אותי לא מוכנה. לאן אני מכוונת? כמה רחוק 'מותר לי' לשאוף עבור הנערה הזו? פתאום מתחילה להבין עד כמה שקעתי בביצה הטובענית של הכאן והעכשיו: עסוקה בתפקוד הלקוי של הנערה למול חברותיה למשפחתון, בדחייה שהיא חווה מול בנות גילה בבית הספר, מודאגת מהבריאות הרופפת שלה, מהשקרים, ממצבי הרוח הקשים, מעיוותי המציאות. לאט לאט הפסקתי לדמיין את המקום הטוב שבו תוכל להיות בעתיד. הצטמצמתי לנסיבות הקשות של ההווה, שוקעת בביצת החרדה מן העבר הבין-דורי המאיים להשתחזר.
כמה פשוטה ומתבקשת היא השאלה של בתי - איזו מן אמא היא תהיה כשתגדל? לרגע נדמה לי שהשאלה הזו יומרנית, בלתי צנועה בעליל. היא בקושי שורדת את היומיום של חייה. וגם אני מוצאת את עצמי עוסקת בשאלות של הישרדות ולא של צמיחה. לנוכח ההתנהגויות הקשות והמשברים הבלתי פוסקים, מתמקדת בציפיות הללו: שלא תמכור את עצמה עבור נזיד עדשים, שחלילה לא תרד לזנות, שלא תגיע לידי התמכרות, שלא תינשא לגבר אלים. שתצליח לסיים שתים עשרה שנות לימוד. "הנסיבות האובייקטיביות" של חייה מושכות גם אותי מטה: מגלה נאמנות לכלים אמפיריים, מחקרים וסקירות ספרות, מתרחקת מן האמונה הפנימית שלי בקיומם של ניסים. לא חווה מספיק רגעים בהם אני מדמיינת אותה בחורה צעירה ושמחה, בריאה בגופה ובנפשה, רוכשת מקצוע שהיא אוהבת, מנהלת זוגיות טובה, מגדלת ילדים לתפארת, נהנית מחייה ומוצאת בהם משמעות. וברגע שהתמונה הדמיונית הזו לא עומדת לנגד עיני כל הזמן, אני מבינה שאיבדתי משהו יקר בדרך.
עץ הזית קם לתחייה
לפני למעלה מעשרים שנה כשהכרתי את בעלי, הוא קיבל אזהרה חמורה לא להביא לי פרחים. אני לא מסוגלת לראות פרחים יפים מתחילים לנבול. גם כששתלנו גינה בחצר ביתנו, הטלתי ווטו על שני דברים: ללא פרחים עונתיים, וללא עצים שנכנסים לשלכת. הקושי לשאת את מראה הקמילה היה בלתי נסבל עבורי. בקדמת הבית שתלנו עץ זית אחד. כמושבניקית בדימוס, ידעתי שאין מה לדאוג, משום שעץ הזית חזק ועמיד.
אולם בנקודת זמן מסוימת, עץ הזית החל לשדר סימני מצוקה בלתי פוסקים. ניסינו לעזור לו אך ללא הועיל. כשנה לאחר שנשתל החל לגסוס. ראינו את התהליך ולא יכולנו להושיע: בהדרגה אך בעקביות הוא איבד כל סימן חיים. התייעצנו עם מומחים שונים, והובהר לנו כי כל שנותר לעשות הוא לעקור את העץ היבש ולשתול עץ חדש במקומו. בכל יום שבו חלפנו על פניו נזכרנו בעצב שצריך לעקור, אך לא הגענו לרגע הביצוע. ובינתיים, ההשקייה האוטומטית של כל הגינה ממשיכה להשקות גם עץ אחד "מת".
לאחר כמעט שנה שבה העץ כבר היה כביכול מת לגמרי, יצאתי בשבת בבוקר לגינה, ונדהמתי לראות עלה ירוק קטן מבצבץ מתוך הגזע שלו. הקפתי את הגזע היבש והבחנתי בעוד ניצני עלים ירקרקים זערוריים שמנסים לפרוץ ממנו. הרגשתי שאני חוזה בתחיית המתים. מזמן כבר התייאשתי מלגלות בו סימן התחדשות של חיים. חשבתי שבמקרה הטוב העץ הזה יכול לשמש גזע יבש להסקה. בהדרגה החלים העץ, והפך לאט אך בעקביות להיות מלבלב ומלא חיים. כיום יש לי בחצר הבית תזכורת יומיומית לסיפור הצמיחה הזה.
קוּסְטָא דְּחַיּוּתָא
בימים אלו, של שיא החורף והחשיכה, המצב הפוליטי המייאש, תאונות הדרכים הקטלניות והשַׁפַּעַת האימתנית, אנו מדליקים את החנוכייה מדי ערב. במאמריו לחג החנוכה כתב הרבי מסלונים בעל ה"נתיבות שלום", אודות המשמעות הנצחית של גילוי פך השמן[1]. אותו פך שמן קטן, דל ועלוב, שלעיני בשר ברור כי בין-לילה תחדל הכמות הזעומה שבו. מפך זה ניתן ללמוד אודות נס החנוכה המתחדש בכל דור ודור: דווקא מתוך מצב של העדר מתחילה צמיחה מחודשת.
כאשר זורעים באדמה גרעין של זרע, הוא אינו יכול להתחיל לצמוח כל עוד הגרעין לא הרקיב. אולם אם הגרעין הרקיב לגמרי, גם אז לא יוכל לצמוח שוב. זמן הצמיחה מתאפשר דווקא בהיות הגרעין במצב מיוחד ורגיש מאוד, שהנו 'בין העדר לקיום': כאשר כמעט כולו רקוב ונשארה בו רק "קוּסְטָא דְּחַיּוּתָא". קוסטא דחיותא הנו מושג רב משמעות בהלכה ובפנימיות התורה. בהקשר זה אתייחס אך ורק למשמעות כפי שהיא לקוחה בהקשר לדיני טומאת מת. הקוסטא דחיותא הנה נקודת חיות אחת פנימית נסתרת, הנותרת כאשר כל החיצוניות נמצאת בסוג של מוות. זו הנקודה שבה עפ"י הרבי מסלונים אירע נס החנוכה: בימים ההם בזמן הזה, בתקופת החשמונאים, פשה ריקבון בכל העניינים הרוחניים בעם ישראל ('טמאו כל השמנים') ולא נשארה אלא נקודת טהרה מיקרוסקופית כחוט השערה (פך אחד של שמן חתום וטהור). כמה גבוה אפשר לשאוף ולצפות מפך השמן העלוב הזה? כך כתב הרבי מסלונים:
"..בגילוי פך השמן טמון סוד נס החנוכה...אמנם דווקא מתוך מצב של העדר מתחילה צמיחה מחודשת. על דרך שזורעים באדמה גרעין זרע להצמיח תבואה, אין הצמיחה יכולה להתחיל כל עוד לא הרקיב הגרעין, וגם אם נרקב לגמרי לא יוכל להצמיח עוד, זמן הצמיחה הוא רק בהיותו בין העדר לקיום, כאשר כמעט כולו רקוב ורק קוסטא דחיותא נשארה בלי ריקבון, אז הוא מתחיל לצמוח מחדש..."
עניינו של חג החנוכה ללמד כי בכל פעם שהאדם מגיע למצב של העדר, עליו להאמין כי הקב"ה שומר עליו שלא יבוא לכדי העדר מוחלט, ובוודאי תמצא 'קוסטא דחיותא' שממנה תתחיל צמיחה מחודשת. לא במקרה חג החנוכה נחגג דווקא כשהטבע בשיא תרדמתו ונראה לכאורה כמת, ובזמן שבו שעות החושך הן הארוכות ביותר בשנה. הניגודיות בין אופי הנס לבין הזמן והמקום בעת שהתחולל, מרמז כי דווקא הריקבון ותחושת ההעדר הם אות לתהליך תת-קרקעי של התכוננות לצמיחה, פריצה והתחדשות. ובמילותיו של הרבי:
"וכן בחיי הפרט, יש שעוברים עליו מצבים הנדמים כהעדר מוחלט, ועליו להאמין באמונה שלמה שעדיין יש בו קוסטא דחיותא שהיא אבן פינה לבניין מחודש...ובוודאי תימצא קוסטא דחיותא שממנה תתחיל שוב צמיחה...כי אין העדר מוחלט ותמיד נשאר פך אחד של שמן ממנו יבנה ויתכונן כבראשונה. ובזכות האמונה הזו עתידין להיגאל".
.ובמילים פחות גבוהות: חג החנוכה מלמד שאין לנו רשות להתייאש. לא מנערה במצוקה שנראית כבויה, ולא מעץ זית שנראה מת
מי יצייר את העלה האחרון?
ויליאם סידני פורטר, הידוע יותר בשמו הספרותי או הנרי, היה אדם יצירתי למדי ששלח את ידיו בעיסוקים מגוונים. בין השאר עבד כפקיד בנק, נתפס במעילה ונאלץ לבלות מספר שנים בבית הכלא. בתקופה זו החל לכתוב סיפורים קצרים, מן המפורסמים שבהם הוא "העלה האחרון".[2] עלילת הסיפור מגוללת את סיפורן של סו וג'ונסי, שתי אמניות צעירות, המתגוררות ברובע אמנים קטן ממערב לכיכר וושינגטון. דלקת ריאות אכזרית במיוחד המשתוללת באותה שנה פוגעת בג'ונסי, השוכבת במיטה ודועכת. בוקר אחד מזמין הרופא את סו חברתה אל המסדרון ואומר לה:
"יש לה סיכוי של אחד נניח לעשרה. וזה בתנאי שהיא תרצה לחיות. הצורה הזאת שבה בני אדם מתיצבים לצידו של הקברן עושה לקלס את כל ספרי הרפואות....אני אעשה כל מה שיכול המדע להשיג...אבל כל אימת שהחולה שלי מתחילה לספור את המרכבות בתהלוכת ההלוויה שלה, אני מוריד 50 אחוז מכוח הריפוי של הרפואה. אם תביאי אותה לכך שהיא תשאל שאלה אחת על אפנות החורף החדשות..הרי אבטיח לך בשבילה סיכוי של אחד לחמישה..."
לאחר שיוצא הרופא מביתם פורצת סו בבכי. היא מנסה בכל כוחותיה לעודד את ג'ונסי ולהפיח בה תקווה, נוקטת בתכסיסים שונים ומשונים, אך ללא הועיל. לאחר זמן מה, סו שמה לב שג'ונסי מתבוננת מן החלון, ומשקיפה בעדו על שיח מטפס ישן נושן, מנוון בשורשיו. משב הרוח הקר הִשִּׁיר את העלים מן המטפס במהירות. ג'ונסי מספרת לחברתה:
"עכשיו הם נושרים מהר יותר. לפני שלושה ימים היו מאה כמעט. ראשי היה כואב עלי כאשר ספרתי אותם. אבל עכשיו זה קל. הנה נושר עוד אחד. עכשיו נשארו רק חמישה....כאשר יישור העלה האחרון אהיה גם אני מוכרחה ללכת. זה שלושה ימים אני יודעת זאת"
סו נחרדת למשמע אוזניה, ומצליחה לשכנע את ג'ונסי לעצום את עיניה ולישון. היא מגיפה את תריס החלון, וממהרת ללכת אל השכן, ברמן הצייר הזקן. כשהיא מוצאת את ברמן במאורת האלכוהול שלו היא מספרת לו אודות גו'נסי וציפייתה למות כאשר ינשור העלה האחרון. הדבר נוגע לליבו ומקומם אותו. הוא ממהר לדירתן כדי לצפות בשיח דרך חלון החדר, ושב לביתו. כשהלילה יורד, סו שוקעת בתרדמה כבדה. משהאיר הבוקר, פוקדת ג'ונסי להרים את התריס, ומגלה כי עלה השיח הבודד עדיין שם. היא קוראת לסו ואומרת בנחרצות:
"הייתי ילדה רעה...משום מה נשאר שם אותו עלה אחרון כדי להראות לי כמה הייתי רעה....עכשיו את יכולה להביא לי קצת מרק, וקצת חלב ובו מעט יין פורט, וגם הביאי לי קודם ראי יד. ואחר כך תערמי כמה כרים סביבי..."
למחרת היום יוצאת ג'ונסי מכלל סכנה. ובאותו זמן ממש, נמצא בדירתו ברמן הזקן כשהוא גוסס. גופו רטוב וקר כקרח, סביבו פנס דולק, סולם, כמה מכחולים מפוזרים, וכן צבעים שירוק וצהוב מעורבבים עליו. הסיפור מסתיים כאשר סו מבקשת מג'ונסי:
"..הסתכלי מן החלון יקירתי. בעלה האחרון של השיח על הקיר. האם לא שאלת את עצמך מדוע לא פירכס ולא זע מעולם כאשר נשבה הרוח?...זו יצירת המופת של ברמן-הוא צייר אותה בלילה שבו נשר העלה האחרון".
המדליק נר מנר זה דולק וזה אינו חסר[3]
או הנרי בחר להקריב את חיי גיבורו הטראגי ברמן הצייר על מזבח הצלתה של ג'ונסי. בכובע המקצועי שלי כאשת טיפול, זהו סיום מעורר הזדהות, הכרות לא נעימה עםהמקום שבו העיסוק היומיומי בצער העולם ובסבל הזולת עלול לדרוש מן המטפל קורבנות אישיים. אך בימים אלו, הייתי שמחה לנסות ולדמיין סיום אחר, ברוח יהודית יותר, התואם את נס פך השמן. סיום שבו נר המדליק את שלהבת חברו הכבויה אינו מאבד מאומה מאורו. סיפור ובו פך השמן הקטן שב ומדליק את המנורה מבלי להיחסר.
לנרות יש רובד רוחני בתפיסה היהודית- "נר השם נשמת אדם". משאב פיזי מתחיל להתכלות ככל שהוא מתפזר, אולם כאשר רוחניות מתפזרת, היא מתפשטת וגדלה. כך למשל ברובד הגשמי, ככל שאוציא יותר כסף יצטמצם הסכום שבידי, וככל שאשתמש ביותר דלק יתרוקן מיכל הדלק במכונית שלי. אך כשאעניק דבר מה רוחני לזולת- תקווה, מילה טובה, כבוד, אמפטיה, חמלה או הזדהות - המקבל מרוויח ואינני מפסידה מאום. זוהי תכונתם הרוחנית של הנרות. אורו של הנר אינו נגרע כאשר מדליקים ממנו נר אחר. ברמה הטיפולית, נדמה לי שזו אחת המשימות המאתגרות ביותר העומדות בפני המטפל הנחשף למצבי חיים קשים: לשמור על אורו כך שגם בהדליקו את הנר הדועך של הזולת, תישמר נפשו בגדר "זה נהנה וזה אינו אינו חסר". שידע לדייק את עבודתו כך שהנתינה לא תחסיר מאורו שלו.
כמטפלים הנדרשים להושיט יד במצבי נפש של 'קוסטא דחיותא', נדמה לי שאין לנו רשות להצטמצם בשאיפות ולהתמקד בהישרדות. על מי אם לא עלינו המטפלים מוטלת המשימה לצייר לא רק את העלה האחרון, אלא שיח מלבלב שלם? ומי ילבה מחדש את שלהבת התקווה עבור הזולת אם לא אנחנו? בימי החג הללו מתחדשת האמונה בתקוות גדולות דווקא לנוכח מראה עיניים מפחיד של "קוסטא דחיותא". ולי אישית, אור החנוכה עוזר להתחיל להשיב לקדמת הבמה את השאלה הקשה של בתי "איזו מן אמא היא תהיה?". לא ללכת שבי אחר דלות ועליבות, להשתחרר מכבלי "המציאות" "העובדות'" "הסטטיסטיקה" ו-"טבע העולם". להאמין שמוטלת עלי החובה והזכות לצייר את העלה האחרון עבור כל מי שזקוק לו. להאמין בפך השמן הקטן ועתיר הנס שיש לכל אדם. לאחוז בידיעה שבמצבי חשיכה טמון אור מוסיף והולך.
[1] הרב שלום נח ברזובסקי, האדמו"ר מסלונים. מאמרי 'נתיבות שלום' לחג החנוכה.
[2] הנרי, א. (1973) אחרי עשרים שנה: סיפורים נבחרים. הוצאת עם עובד.
[3] במדבר רבה פרשה יג
