האם קיים בעולם חסד 'נקי'?
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 22/10/2018 | הרשמו כמנויים
האם קיים בעולם חסד 'נקי'?
התחושה החמוצה הזו, של גביית תשלום מבני אדם על עצם ההקשבה וההכלה שאני מעניקה להם, מסרבת להניח לנפשי. לעיתים השגרה עושה את שלה ונדמה שכבר התרגלתי. התבגרתי קצת, בכל זאת יש תשע נפשות לפרנס בבית, והעולם הקשוח מחספס. אך לפעמים, המציאות הזו שבה לזעזע אותי ומעוררת בי תשוקה לעסוק בהקשבה שלא כסחר חליפין. תחושה זו מעוררת בי רצון לברר: מה מתוך עשייתי בעולם הזה הוא חסד נקי, ומה עטוף בקליפות?
פרשיות השבוע הנוכחיות העוסקות באברהם אבינו – איש האהבה והחסד– מזמנות לי מפגש עם שאלת נקיות עשיית החסד בעולם:
"אמרה מדת החסד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מימי היות אברהם בארץ, לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי"[1]
אברהם אבינו הוא מודל החסד האולטימטיבי. אף מידת החסד העליונה מתמלאת קנאה לנוכח דמותו, וחשה כעומדת בצילם של מעשי החסד שעשה. המדרש מלמד כי אברהם: "היה מכניס בני אדם לביתו, ומאכילם ומשקם ומאהיבם ומקרבם ומגיירם ומכניסם תחת כנפי השכינה[2]". החסד בער בעצמותיו:
"אברהם אבינו היה נדיב בממונו, בגופו ובנפשו. אמר הבעל שם טוב[3]: בממונו – שהיה מאכיל לכל עובר ושב. בגופו – שהיה משמש את הבאים לביתו. בנפשו – שהיה מניח את לימודיו העיוניים במחקרי אלהות, ואף על פי שהיה כל רגע יקר לו כנפשו, בכל זאת הניח את עצמו ללמד אנשים פשוטים".
'טובות בני אדם זה עם זה'
אברהם אבינו היה בעל חסד טהור. מעשיו לא נבעו מתוך דרך ארץ פשוטה או תפיסה מוסרית, אלא מאהבת אדם זכה, שהייתה הציר הדומיננטי באישיותו[4]. האם גם אנו צאצאיו מסוגלים לבצע מעשי חסד נקיים מנגיעות? רבינו בחיי, בעל 'חובות הלבבות', דן בשאלת המניע לביצוע מעשי חסד, ומונה חמש סיבות להטבת בני אדם עם זולתם:[5]
"וכאשר נתבונן טובות בני אדם זה עם זה, אינן חורגות מאחת מחמש סיבות. האחת-טובת האב לבנו; והשנית- טובת האדון לעבדו; והשלישית – טובת העשיר לעני, כדי לזכות לגמול מאת ה'; והרביעית – טובת בני אדם זה עם זה, כדי לזכות לתהילה וגמול בעולם הזה; והחמישית – טובת החזק לחלש מתוך שכואב ומצטער על מצבו..."
האב המיטיב עם בנו מתכוון בכך להועיל גם לעצמו, כיוון שהבן הנו חלק מן האב, עם כל שפע תקוותיו וציפיותיו ממנו. בנוסף, הטבת האב עם בנו הנה הכרח טבעי לאדם ולרבים מבעלי החיים. גם הטבת האדון עם עבדו אינה טהורה, כיוון שהוא מתכוון להפיק תועלת לעצמו מעבודת עבדו, וככל שייטב לעבדו, כן ייטב לו. אף הטבת העשיר עם העני נובעת מאינטרס, שכן העשיר מקווה לקבל שכר מבוראו. ואילו הטבת בני האדם זה עם זה, כאשר אין ביניהם יחסים אי-שוויוניים כיחסי אב-בן, אדון-עבד או עשיר-עני, נעשית מתוך מטרת להיטיב לנפשם שלהם, על ידי שיזכו לכבוד ותהילה מן החברה עקב מעשיהם הטובים.
המרחם על החלש – מרפא גם את כאב עצמו
הקטגוריה החמישית של בעל 'חובות הלבבות' משקפת, לכאורה, חסד טהור: אדם המרחם על החלש ממנו, ובשל רחמיו עוזר לו. אך אם מדקדקים בנימי נפשו של האדם, ספק אם מדובר בחסד טהור, כפי שכתב בהמשך:
"..אבל טובת המרחם על הכואב החלש, הרי הוא מתכוון בכך לסלק צער מעצמו, בגלל שמצא אותו מן החולי והכאב על מי שחמל עליו, והרי הוא כמי שמרפא כאב שמצא בעצמו..."
המרחם על הזולת ומיטיב עמו משום רחמנות, מבחינה מסוימת מרחם על עצמו ומטיב גם עם עצמו. הוא מתקשה לראות את מצוקת חברו, סובל מכך בעצמו ואינו מסוגל לשבת בחיבוק ידיים. עשיית החסד עם חברו מאפשרת לו להפיג גם את צערו האישי, כך שלמעשה מילוי חסרון הזולת ממלא גם את חסרונו העצמי.
ושוב עולה השאלה, האם קיים בעולמנו חסד 'נקי' כדוגמת זה של אברהם אבינו, או שמרבית מעשי החסד נגועים גם במניעים אנוכיים? מחקרים מראים כי ניצני התנהגות אלטרואיסטית מזוהים כבר בינקות. תינוקות בני שנה בלבד, מגלים נטייה חזקה ועקבית לשכך את כאבם של אחרים. הם מנסים להגיב לצרכיהם הרגשיים של אחרים, ומן הרגע שיכולתם הגופנית מפותחת דיה, מנחמים אחרים הנמצאים במצוקה, על ידי ליטוף, מגע, הושטת בקבוק או צעצוע[6]. החוקרים וורנקן וטומאסלו[7] הציבו פעוטות בני שנה וחצי במגוון מצבים בהם אדם מבוגר, זר לתינוק, מתקשה לבצע משימה, למשל מנסה לפתוח דלת כשידיו תפוסות, או מתקשה להגיע לחפץ שהוא רוצה. בתגובה לכך התינוקות סייעו באופן ספונטני, מבלי שנתבקשו וללא גמול. הם השקיעו זמן ומאמץ כדי לעזור לאדם הזר לבצע את משימתו. אמנם תינוקות מסוימים נטו להיות מצטיינים ברגישותם לזולת יותר מאחרים, אך הדחף הראשוני היה משותף לכל.
מצד אחד- אלו חדשות מעודדות ביותר, ומצד שני – מה קורה ככל שאנו גדלים ומתפקחים מתמימותנו? האם נותר בנו שמץ של חסד חף מאינטרסים? הפסיכולוגיה מנסה להתמודד עם שאלות אלו דרך חקר המניעים הסמויים מן העין בהגשת עזרה לזולת.
האם קיימת התנהגות אלטרואיסטית?
במחקר הפסיכולוגי מתחולל וויכוח עתיק יומין באשר לשאלה האם בכלל קיימת התנהגות אלטרואיסטית. יש הרואים בהגשת עזרה לאחרים פעולה אנוכית מטבעה. במחקרים התומכים בטענה זו, נמצא כי עצם העוררות הפיזיולוגית הנגרמת לצופה מן הצד במצבי חירום, מובילה אותו להושיט עזרה[8]. עוררות פיסיולוגית במצבי משבר נוטה להיות בלתי נעימה לא רק לסובל, אלא גם לצופה מן הצד, שיכול להפחיתה בדרכים שונות, למשל בהגשת עזרה או עזיבה. לדעת פיליאווין ועמיתיה[9], הגשת עזרה לאחר תמיד נובעת מאינטרס אישי. אמנם, לרוב האדם אינו מודע למתחולל בנפשו, אך שיקולי עלות ותועלת מכתיבים את התנהגותו.
אחרים משוכנעים שקיימת התנהגות אלטרואיסטית אמיתית, שמקורה באמפטיה. אמנם, מחקרים תומכים בטענה שתחושת אמפטיה מגבירה את הרצון לעזור[10]. אולם, עדות לקשר בין אמפטיה להגשת עזרה אינה פותרת את שאלת מניע הסיוע: הרי עצם האמפטיה כלפי הסובל משמעה גם הרגשת מצוקה אישית של הצופה בסבל. כך שנותרת השאלה, האם אין בהגשת עזרה מתוך אמפטיה גם שמץ של מניע אנוכי - לסלק את סבלו של הצופה? בשל כך, טוענים צ'יאלדיני ועמיתיו[11], שגם סיוע מתוך אמפטיה לסבל הזולת נובע ממניעים אנוכיים, כאשר מטרתו הבלתי מודעת של האדם היא לשכך את רגשותיו השליליים. ואכן נמצא, כי כאשר האדם עוזר לזולתו, בין אם הוא חש אי נעימות קודם לכן ובין אם לאו, מצב רוחו משתפר[12].
נראה כי ישנן דרגות שונות במניעי החסד של האדם. עשיית החסד אינה טהורה מנגיעות, ולא אחת כרוכה באי-אלו רווחים אישיים. קשת הנגיעות רחבה, החל מדרגה נמוכה של הטבה מתוך רצון להשיג רווחים אישיים, וכלה בדרגה גבוהה יותר של הטבה מתוך תחושת אמפטיה. המחקרים בנושא זה מהדהדים את אמירותיו הקדומות של בעל 'חובות הלבבות'. האם ממצאים אלו צריכים לרפות את ידינו?
שכר הטרחה של רבי זושא
"...רבי זושא מאניפולי היה עני מרוד. כשהגיעה בתו לפרקה, לא הייתה בידו פרוטה. הוא נקרא על-ידי רבו, המגיד ממזריטש. בהגיעו, האיר לו המגיד פנים ואמר: 'יודע אני כי אין בידך הכסף להוצאות חתונת בתך; הא לך חמש-מאות רובל'. רבי זושא הביט ברבו בהכרת תודה ויצא. בדרכו חזרה לביתו, נקלע רבי זושא לאכסניית דרכים. לפתע שמע קול מהומה. הביט מבעד חלון חדרו, שמע מילה פה ובכייה שם, והבין כי מדובר בשמחת נישואיה של יתומה שהופרה. יצא לבדוק את פשר העניין. לאחר בירור נודע לו, כי האלמנה, אם הכלה, גילתה זמן קצר לפני החופה שכסף הנדוניה, בסך חמש-מאות רובל, אבד. באותו רגע הודיע החתן, שהיה גם הוא יתום, כי אם לא יקבל את מלוא הסכום, תבוטל החתונה. הכלה ואימהּ ייבבו בשיברון-לב והמוזמנים התרוצצו, מחפשים את הנדוניה.
בכיין של אם הכלה ושל הכלה עצמה עורר את רחמי רבי זושא. לפתע נשמעה קריאה רמה: 'מצאתי את הכסף! הכסף נמצא!'. זה היה קולו של רבי זושא. ההתרגשות הייתה גדולה. אך למרבה ההפתעה הודיע רבי זושא, כי הוא דורש 'עמלה', עשרה אחוזים מערך ה'מציאה'. נדהם הקהל מחוצפתו, אך דבר לא הועיל; רבי זושא עמד על שלו. לבסוף לקחו אותו אל רב העיירה, שפסק כי עליו להחזיר מיד את הכסף. הנאספים הוציאו את הכסף מרשותו וגירשוהו בחרפה.
לימים עבר המגיד ממזריטש באותה עיירה. כמשיח לפי תומו, סיפר לו רב העיירה על התנהגותו התמוהה של ההלך העני. מתיאור פני ההלך, הבין המגיד כי מדובר ברבי זושא. לא חלף זמן רב, ורבי זושא בא למזריטש. כשנכנס אל רבו, שאלו המגיד אם אמנם הוא שגורש מן העיירה. רבי זושא השיב בחיוב וסיפר: 'כשראיתי את יגונם של היתומים נכמרו רחמיי, והחלטתי להעניק להם את הכסף שנתן לי הרבי לצורך נישואי בתי. אולם כשהלכתי להביא את הכסף, נצמד אליי היצר-הרע כעלוקה והחל לשתול בי מחשבות פסולות של גאווה. 'אתה גדול מאברהם אבינו!', שמעתי אותו לוחש באוזני. חששתי שמידת הגאווה תחדור לתוך ליבי, ומיד עניתי ליצר-הרע: 'מבקש אתה להכשילני? אראה לך כי ייטלו ממני את הכסף ואף יגרשו אותי מן העיר בגידופים!'. וכך אמנם היה. ביקשתי ממשפחת הכלה 'שכר-טרחה' על החזרת ה'אבדה', ובתגובה גורשתי מהעיר בחרפה. כך זכיתי במצווה טהורה, בלא גאווה...".[13]
עבודת ההתבוננות
כצאצאי אברהם אבינו, מורשתנו מחייבת קיום חברה המושתתת על חסד. האם יש טעם לדון בשאלת המניעים לביצוע החסד, או שמא די בעצם ביצוע מעשי חסד, וחקר הכוונות הנו חיטוט-פנימי מיותר? לדברי האבן עזרא: "לפי מה שהאדם מכיר את יצרו, בה במידה הוא מכיר את יוצרו". כלומר, חלק מהתפתחותו הרוחנית של האדם טמון ביכולתו להתוודע אל מגוון צדדי אישיותו ולא להתכחש לנגיעותיו.
חובת עשיית החסד בעולם המעשה תובעת בצידה גם בירור של עולם המחשבה והרגש. ברובד ההתנהגותי, על האדם להיטיב לזולת ככל יכולתו, ללא תלות בטוהר מניעיו. אך במקביל לעבודה המכוונת כלפי חוץ, מוטלת עליו עבודת ההתבוננות הפנימית. ללא הרובד הפנימי האדם עלול להפליג בדמיונות מתעתעים לגבי מידותיו הנאצלות. אך בין אם הכוונות הנן חפות מאינטרסים ובין אם לאו, חשיבות עשיית החסד עצומה, ויש בעצם קיומה כוח להשפיע על נפש האדם. כך כתב הרב דסלר: [14]
"בכל אדם מישראל יש ניצוצות ממדרגת אברהם אבינו ע"ה, ואפשר לעורר בכל אדם נקודות של נתינה בלא חשבון, ולא מצד חובה או רחמנות... ניצוץ אחד של חסד אמיתי יכול להציל מקנאה, משנאה, מגאווה, ולפעמים אפילו מתאווה"
די אם יש בלב האדם ניצוץ אחד של חסד אמיתי. ניצוץ קטן מסוגל להצית דינמיקה נפשית חיובית: לעורר מנגנון היזון-חוזר בנפש האדם, המכניס אותו ל'מעגל קסמים' חיובי. ככל שהאדם עושה עוד ועוד מעשי חסד, המעשים עצמם, ללא תלות בכוונות, דוחקים רגשות שליליים כמו קנאה, שנאה, גאווה ותאווה. מעשי החסד פועלים בנפש האדם, ומסוגלים למשוך אותו לעבר אופק של חסד טהור יותר. שהרי 'אחרי המעשים - נמשכים הלבבות'[15].
[1] ספר הבהיר לרבי נחוניה בן הקנה.
[2] ספר האגדה-ביאליק ורבניצקי, עפ"י הספר המקורות הם: ספרי ואתחנן; ב"ר לט; שהש"ר א)
[3] רז, ש. (2001). מעשה ברבי ישראל בעל שם טוב. הוצאת ספריית בית אל.
[4] דברי הרב שפירא זצ"ל, כפי שהובאו ע"י הרב בנימין רקובר.
[5] ספר תורת חובות הלבבות – רבנו בחיי בן יוסף אבן-פקודה, תורגם ע"י ר' יוסף בכה"ר דוד קאפח. שער שלישי: שער עבודת ה'-חמש סיבות להטבת בני אדם עם זולתם.
[6] Warneken, F. & Tomasello, M. (2006), Altruistic Helping in Human Infants and young Chimpanzees. Science 311, 1301
[7] שם
[8] Dovidio et al., 1991
[9] Piliavin et al., 1981
[10] Batson et al., 1989
[11] Cialdini, Kenrick & Baumann, 1981
[12] Williamson & Clark, 1989, 1992
[13] שמחה רז (2009). הנאהבים והנעימים: האחים רבי זושא ורבי אלימלך מליז'נסק. הוצאת יריד הספרים, ירושלים. קיצורים והשמטות שלי.
[14] הרב אליהו אליעזר דסלר, 'מכתב מאליהו' כרך ב', מעשי אבות, פרשת וירא, 'לשמור את הניצוצות'. השמטות וקיצורים שלי.
[15] ספר החינוך מהדורת חיים דוב שעוועל, ספר החינוך – ירושלים –תש”ך גרסה סרוקה באתר Hebrew Books
