שְׁלַח לְךָ (אֲ)נָשִׁים
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 20/6/2019 | הרשמו כמנויים
שנים עשר גברים נכבדים, אליטה רוחנית שנבחרה בקפידה, יוצאים אל שליחות ריגול גורלית. בעודם תרים אחר הארץ המובטחת, חרדה מתחילה לכרסם בליבם. מציאות מאתגרת מתפרשת כמלכודת מוות, וקפיצת הדרך מכאן עד לייאוש ולשברון לב מהירה כברק. בחזרתם אל עמם המצוי בלב המדבר, הם מוציאים את דיבת הארץ רעה. השמועה אודות מסקנותיהם מלהטת כאש בשדה קוצים, מזנקת מאוהל לאוהל, עד שכל בני ישראל ממררים בבכי:[1]"וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא".
מכאן ועד עצם היום הזה, כך מלמדים חכמינו, בכייה של חינם הפכה לבכייה לדורות.[2] מדוע פרשת 'שלח לך' מצליחה להסעיר את ליבי בכל שנה מחדש? ככל הנראה, יש בי הזדהות עמוקה עם אותם מרגלים, שנפלו למלכודת אנושית כל כך, הפוערת את פיה בפנינו מאז ועד היום.
כולנו פרשנים
מבין שלל הפירושים המנסים להעמיק בשאלה מה בעצם היה חטאם של המרגלים, קיים קו הנוקט בשיטה כי חרגו מן השליחות שהוטלה עליהם. כך למשל, הרב יצחק עראמה מסביר כי חטא המרגלים התבטא בכך שהם:[3]"הוציאו עצמם מכלל מרגלים, ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאוד". המרגלים הפכו עצמם ליועצים: הם יצאו לשליחות של מודיעין ללא פרשנות, והפכו אותה לשליחות של מסקנות ותובנות.
נשאלת השאלה, האם בכלל אפשר אחרת? הרי כולנו פרשנים ומגבשים עמדה שמעודדת אותנו לייעץ או לכל הפחות להביע דעה. האין זה חלק מהותי ממותר האדם, אותה נטייה טבעית לא רק לתפוס את הנתונים, אלא גם לחקרם ולעבדם כדי להעניק להם משמעות?
אם נתבונן במערכת התפיסה החזותית שלנו, נראה כי מעצם טבעה היא נוטה לפרשנות. על פי עקרונות פסיכולוגיית הגשטלט "השלם שונה מסכום חלקיו". כלומר, טבועה בנו תבנית תודעתית הממהרת לפרש את הגירויים החושיים, ומשליכה את חוקיה על הקלט החושי בכדי לפרשו. כך למשל, עצמים או אנשים שקרובים אלינו בזמן ובמרחב נוטים להיות משויכים זה לזה אף אם אינם כך, וכן אנו נוטים למלא פערים בגירויים נתפסים על מנת לתפוס אותם בשלמותם, משום שרק כך נוכל להעניק להם משמעות.
ואם כך במערכת החזותית, על אחד כמה וכמה במערכת ההכרה השכלית. הנחת יסוד בגישת הטיפול הקוגניטיבית היא כי כולנו מוצפים במחשבות אוטומטיות שמסייעות לנו לפרש את המציאות, לטוב או למוטב. במוקד העבודה הטיפולית עומדות כמובן אותן מחשבות אוטומטיות שליליות המושכות אותנו להסקה מעוותת.[4] אך בכל מקרה, מובן כי לא קיים 'ואקום' בעולם הפרשנות המחשבתית. אם כך, הייתכן שאפשר לצאת לשליחות ריגול 'נקיה', מבלי להפוך ליועצים? האם ניתן להשהות את טבע התודעה המפרשת?
שְׁלַח לְךָ (אֲ)נָשִׁים
בפרשנותו של ה-'כלי יקר' לחטא המרגלים, הוא מעלה שאלה מסעירה: מדוע לא שלח משה רבינו נשים לרגל את הארץ? לדבריו, הקב"ה עצמו רצה לשלוח בתוך המרגלים נשים שכן: 'ייפה כח הנשים מכח אנשים' בהיותן מחבבות את הארץ ולא יספרו בגנותה. וכך לפי ה-'כלי יקר' אמר הקב"ה למשה רבינו:[5]"שלח לך –לדעתך- אנשים, אבל לדעתי היה יותר טוב לשלוח נשים".
ארשה לעצמי לחרוג מעט מדברי ה-'כלי יקר' ולהעניק להם כיוון נוסף. הבורא אשר בניגוד לאדם אינו רואה לעיניים אלא ללבב, יודע את הייחודיות שבשליחת נשים למשימת הריגול הנדונה, שכן דווקא הפן הנשי יכול להמתיק את השליחות ולמנוע את הוצאת הדיבה. לעניות דעתי, אין הכוונה בהכרח לנשיות כמגדר, אלא לצד הנקבי הקיים באישיות של כל אדם. משימת ריגול המתבצעת מתוך חיבור לפן הנקבי באישיות, מאפשרת לשהות בהווייה (Being) ללא מרוץ לעשייה כדוגמת הסקת מסקנות וייעוץ (Doing).[6]
ריגול בתדר נקבי מאפשר התבוננות מתוך מידת רוחק, שיש בה סובלנות להכיל תהליך ארוך ממושך ואף מייסר. כשם שאשה נושאת את צערם של תשעה ירחי לידה, מכילה את כאבם של צירי לידה, צולחת דכדוך שלאחר לידה ובוחרת להרות וללדת שנית– כך היא מסוגלת, על אף הנטייה הטבעית לקפוץ למסקנות, להשהות פרשנות מאיימת ומעוררת חרדה. לתת להם להיות עוברים ברחמה בטרם יצאו לאוויר העולם. אמנם ההיסטריה נחשבה בעבר ככזו שקשורה אל הרחם (מקור המילה היסטריה הוא במילה היוונית 'רחם'), אך אותו רחם עצמו הוא שריר מפליא ביכולת הגמישות וההכלה שלו בהשוואה לשרירים אחרים בגוף, ובשפה העברית, בשונה מיוונית, הרחם מתקשר לרחמים ולא להיסטריה.
ריגול 'נקבי' יכול להגמיש ולרכך את עוצמות הלהבה של הפרשנות. להשהות הסקת מסקנות. פשוט להיות. להכביר בסימני שאלה וספק שעולים בצד כל רעיון הנובט בתודעה. זהו ריגול עמוק, שמחלחל אל מתחת לפני השטח דווקא מפני שיש בו פרשנות ספקנית ולא פסקנית. כמו הרחם המגן, הוא מאפשר להיות בשליחות שהיא עיר מקלט ומרחב מוגן. מבלי רצון לדבוק מהר במסקנה, ומבלי אימה וחרדה מפני תהליך מייסר ובלתי ידוע.
ריגול עצמי
שליחת המרגלים התבצעה כיוון שבני ישראל עמדו להיכנס אל ארץ המובטחת. הכניסה ארצה רומזת גם למילה 'התכנסות'- תהליך של כניסה אל רבדים פנימיים. חטא המרגלים מסעיר אותי משום שאני מזהה אותו חי ופועם בליבי מתוך אהבתי ל-'מודעות עצמית': אותו מסע נפשי שנועד לתור אחר הארץ המובטחת הפנימית שחבויה במעמקי הנפש. זו שהתרבות המודרנית ובכללה הפסיכולוגיה מאיצה וממריצה לגלות ולחשוף רובד אחר רובד.
לעיתים יוצאים למסע הזה לבד, לעיתים בעזרת איש מקצוע. בכל מקרה, הציפיה לגלות פירות יפים וטעימים, עלולה לנחול מפח נפש. היכן שאחפש את כוחותיי וחוזקותיי, עלולים לבצבץ פגמים, פצעים, ושאר מרעין בישין. בסך הכל רציתי לתור אחר שפע שיסייע לי להתקדם, לממש, להשיג. אך הממצאים עלולים להוביל לפרשנות שתוציא את דיבתי רעה. כמה מאיתנו חווים רגשות אשמה (ובצדק) כאשר נפלנו באמירת לשון הרע על אדם אחר? אך האם אנו ערים למצבים בהם אנו מוציאים את דיבת עצמנו רעה? האם זה פחות חמור? האם נוכל להפריד בין המודעות החושפת לנו טפח ערום אודות עצמנו לבין הפרשנות עליה והקפיצה למסקנות שייצרו בו בכייה של חינם?
האם יתכן שאנו מאיצים מדי את תהליכי המודעות הפנימיים שלנו וקופצים לעמדה של פרשנות וייעוץ, נוכח עצמנו, נוכח מטופלינו? בצד הנטייה הטבעית והמבורכת של התודעה להעניק לעובדות משמעות, טמונה בעיניי בקפיצה הזו גם חוויה של בדידות וקטנות אמונה ביחס לעצמנו וחיינו. יתכן שישנה כאן גם אי-הכרה בכך שדווקא אפסותנו מאפשרת ביטחון, ואולי יש כאן גם בלבול בהגדרת תפקידנו שמתחיל ומסתיים בהשתדלות, ללא אחריות על התוצאות. בחירה בעצירה ושהייה 'נקבית' בשלב 'איסוף הנתונים', יכולה לעטוף אותנו במעטה של רחמים, שיגן מפני מסקנות המוציאות-דיבה לאמת של חיינו.
[1] במדבר י"ד א.
[2] במדבר רבה ט"ז כ'.
[3] הרב יצחק עראמה בפירושו 'עקידת יצחק' על פרשת שלח לך.
[4] Beck, A. T., Rush, J., Shaw, B. F., & Emery, G. (1979). Cognitive Therapy of Depression. New-York: Guilford Press
[5] פירוש ה-'כלי יקר', ר' שלמה אפרים מלונטשיץ, במדבר י"ג, ב'.
[6] בהתבסס על המשגתו של וויניקוט בעניין היות ועשות: וויניקוט, ד.ו. (1996). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד.
