תקווה היא הפעולה הנועזת ביותר של הדמיון
ד"ר מרים אבנרי-כהן | 20/9/2024 | הרשמו כמנויים
"באושוויץ רדפה אותי מחשבה שלא הרפתה- האם מישהו יודע שמגדה ואני נמצאות כאן? כל תשובה הצביעה על חוסר תקווה. אם אנשים ידעו ולא התערבו, מה הערך לחיי? ואם איש אינו יודע, איך נצא מכאן אי פעם? כשחוסר התקווה הכניע אותי, הייתי חושבת על מה שאמא שלי אמרה לי בקרון הבהמות החשוך והצפוף בדרכנו אל הכלא: "אנחנו לא יודעים לאן אנחנו נוסעים, אנחנו לא יודעים מה יקרה. רק זכרי, איש לא יוכל לקחת את מה ששמת בתוך הראש שלך".
ד"ר אדית אווה אגר
בשנת 1944 נשלחה אדית אגר בת השש עשרה למחנה ההשמדה אושוויץ. אדית גדלה כנערה יהודיה תוססת בהונגריה, אחת משלוש בנות במשפחה בת המעמד הבינוני. היא חוותה ילדות מאושרת ואהבה לעסוק בבלט ובהתעמלות קרקע. כשגורשו יהודי הונגריה למחנות ההשמדה, נשלחו לאושוויץ גם אדית עם הוריה ואחותה. אמה נרצחה שעות ספורות לאחר הגעתם למחנה, ובימים שלאחר מכן כפה עליה ד"ר מנגלה לרקוד לפניו כדי לשעשעו. אדית הצעירה שרצתה לחיות בכל מאודה, לרגע קפאה מהלם אולם אז התעשתה ועשתה זאת, ובשל כך נודעה במחנה בכינויה "הרקדנית של ד"ר מנגלה". בתום המלחמה כשוחררה אושוויץ על ידי בנות הברית, נשלפה אדית כשבר כלי מתוך ערימת גופות, כשהיא על סף מוות.
שנים ספורות מתום המלחמה הצליחה אדית לשקם את חייה, להינשא ולהקים משפחה. היא היגרה לארצות הברית ופתחה בחיים חדשים. אולם מתחת לפני השטח סבלה במשך שנים ארוכות מפוסט טראומה שצמצמה את חייה. לאחר שמלאו לה ארבעים החלה במסע לשיקום חיי הנפש שלה. יכולתה להתמודד עם הטראומה שעברה התעצבה בין השאר דרך העיסוק המקצועי שבחרה: בגיל מאוחר החלה בלימודים אקדמיים ארוכים והפכה לפסיכולוגית, מומחית בעיקר בטיפול בנפגעי טראומה. בבסיס שיטתה של אגר עומדים בין השאר רעיונותיו של פרופסור ויקטור פראנקל, ממנו אימצה את הקביעה המובילה אותה: איננו יכולים תמיד לשלוט במה שקורה לנו בחיים, אך אנו יכולים לבחור כיצד להגיב למה שקורה לנו. [1]
בספרה השני של אגר "המתנה" היא כותבת בין השאר על התקווה, ומתייחסת למציאות הנפשית של חוסר תקווה, לא רק בתוככי מחנה השמדה אלא בחיים בכלל, כאל מציאות של כלא ושעבוד. בהקשר זה היא מתארת את השימוש שעשתה במשאב הדמיון כדי לשמור על תקווה בהיותה במחנה ההשמדה:[2]
בימים ובלילות הארוכים והנוראים בכלא, בחרתי מה לשמור בראשי. חשבתי על החבר שלי אריק, איך הרומן שלנו ניצת בתקופת המלחמה, איך יצאנו לפיקניקים על שפת הנהר...נזכרתי איך רקדנו יחד ולבשתי את השמלה שאבי תפר לי זמן קצר לפני שסילקו אותנו מהבית...דמיינתי את האיחוד המחודש שלנו...המחשבות האלה היו כמו נר שאחזתי בשעות ובחודשים האפלים ביותר. החלומות בהקיץ על אריק לא עזרו לי למחוק את האימה. הם לא החזירו לי את הורי ולא הקלו על הכאב של מותם, או על האיום שריחף מעל לראשי. אבל המחשבות עליו עזרו לי לראות אל מעבר למקום שהייתי בו, לדמיין מחר שכלל את אהובי, להעמיד את הרעב והעינויים בפרספקטיבה. חייתי בגיהינום עלי אדמות - והוא היה זמני. ואם הוא זמני, אפשר לשרוד אותו."
אגר שבה וחוזרת בספרה על המשפט שאמה לחשה לה בקרון הבהמות בדרכן המשותפת לאושוויץ: "איש לא יוכל לקחת ממך את מה ששמת בתוך הראש שלך". זוהי מעין צוואה שהיא מתאמצת לממש בכל כוחה. אגר אינה מכחישה את המציאות המרה או מתנתקת ממנה, אולם בוחרת מיוזמתה לטפל במכאוביה וסבלה דרך וויסות המחשבות שלה לעבר דמיון נעים ומשמח המפיח בה תקווה.
אין שליטה במחשבה הראשונה, יש בחירה במחשבה השנייה
כשקראתי את סיפורה של אדית הן על התמודדה במהלך השואה והן לאחריה, התפעלתי מיכולתה לווסת את מחשבותיה לכיוון שהיא בוחרת בו. הדברים החזירו אותי לאחד הרעיונות החשובים שמלמד האדמו"ר הזקן בספר התניא. החסידות מבחינה בין שני סוגי נפשות באדם: נפש גבוהה השואפת תמיד להיטיב ולהתעלות- הנפש האלוקית, ונפש נמוכה יותר שאמנם הכרחית לצורך קיומנו אך יש בה חלקים גסים ואגוצנטריים – הנפש הבהמית. הבזקי המחשבות הראשונות, או ה'הרהורים', נובעים בעיקר מהנפש הבהמית. כלומר, המחשבה הראשונה שעולה במוחנו נחשבת כמעט אוטומטית ולרוב אינה נתונה לשליטתנו. היא יכולה להיות טובה או רעה, קדושה או טמאה. האדם אינו נחשב 'אחראי' או 'אשם' ביחס למחשבה הראשונה שעולה במוחו, בעייתית ככל שתהא, משום שהיא מגיעה באופן ספונטני ובלתי מכוון.
אולם לאחר שהמחשבה הראשונה עולה בתודעה, האדם מודע אליה ויכול לבחור כיצד להגיב. זוהי ה'מחשבה השנייה'. בשלב זה, מלמד האדמו"ר הזקן, ביכולתנו לבחור האם להמשיך ולפתח את המחשבה הראשונה או לדחות אותה. כאן נכנסת לתמונה הבחירה החופשית. בהקשר זה מוצגות בספר התניא דרכים שונות לטפל במחשבה הראשונה על מנת שיתאפשר לנו לבחור את תוכן המחשבה השניה. הנה אחת מהן:
"מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידיים, ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע, ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון"[3]
החסידות מלמדת שעבודתנו האמיתית מתחילה בדיוק בשלב הזה - כשאנו בוחרים לדחות מחשבות שעלולות לגרום לנו נזק ולאמץ ככל יכולתנו מחשבות שעולות בקנה אחד עם הערכים החשובים לנו. האם זה פשוט ליישום? רובינו יודעים שכלל וכלל לא. לעיתים מדובר במאבק של ממש. דווקא משום כך, מצאה חן בעיני הדרך שבה אדית אגר בחרה לדחות את המחשבה השניה- לא באופן של עימות ומלחמה, אלא במסע על כנפי הדמיון.
במונחים של הגלים או ה'גלגולים' השונים שעבר רעיון הטיפול במחשבות בגישה ההתנהגותית-קוגניטיבית ((CBT, ישנו כאן ויתור על התעמתות עם מחשבות במובן של הפרכה (גל שני), ובמקום זה קבלת המחשבה בד בבד עם אי הזדהות עמה (גל שלישי). כך נפתח פתח מסקרן למחשבות חדשות ומפתיעות שיכולות לעלות בעקבות המחשבה הראשונה. אמנם אין כאן 'מיינדפולנס' או התבוננות שקטה במחשבות, אך יש נסיון להוביל אותן לכיוון אחר לא מתוך הפרכה ועימות, אלא מתוך זרימה לכיוון אחר התואם את הערכים החשובים לאדם.
היכולת לבחור והיכולת לדמיין קשורות זו בזו
אגר מימשה את יכולת הבחירה שניתנת לנו במחשבה השניה, והשתמשה במשאב הדמיון לשם הקלה על הסבל. במציאות שבה כל הזכויות הבסיסיות בחיי אנוש נשללו ממנה, יכולתה לדמיין את הטוב נותרה בבחירתה, ואפשרה לה להכניס זיק של תקווה למציאות חשוכה.
מעניין שגם מבחינה נוירולוגית קיים קשר בין יכולת הבחירה והשליטה שאנו מפעילים לבין כוח הדמיון. קליפת המוח הקדם-מצחית[4] אחראית על תפקודים ניהוליים כמו כוח רצון ושליטה עצמית, תכנון, ארגון, ניהול דחפים ועוד. כלומר למעשה היא קשורה ליכולת הבחירה החופשית של האדם, וכלשון הזוהר "מצחא דגולגלתא רעוא דרעווין" – "מצח הגולגולת רצון הרצונות": מה שמצוי מאחורי המצח שלנו מאפשר לנו יכולת בחירה חופשית.
אולם לא פחות מכך, אותו איזור קשור גם ליכולת הדמיון והיצירתיות שלנו. אזורים אלו מעורבים בדמיון של תרחישים עתידיים ומאפשרים לנו ליצור ולבחון אפשרויות שונות. אונות אלו מסייעות גם בעיכוב תגובות אוטומטיות, ובכך מאפשרות לנו לחשוב מעבר למציאות המיידית ולדמיין אפשרויות חדשות. הן מעורבות גם במודעות עצמית, החשובה ליכולתנו לדמיין את עצמנו במצבים שונים, ותומכות בוויסות רגשי, שמשפיע על התוכן והאופי של הדמיונות שלנו.[5] במילים פשוטות: כושרנו להפעיל בחירה חופשית מתכתב עם יכולתנו לדמיין.
אל תצפו שום בשוקולד
חשוב להדגיש עד כמה משאב הדמיון שאותו מציגה ד"ר אגר אינו מהווה בריחה מהמציאות במובן של התכחשות לרוע, לסבל או לרגשות הקשים שחש האדם. ד"ר אגר מספרת כי לא אחת אנשים שואלים אותה, כיצד היא מסוגלת לאחוז בתקווה לאחר שראתה במו עיניה את המעשים הנפשעים ביותר בעולם. איך היא מצליחה לקוות כאשר עדיין ישנו רצח עם בעולם וכל כך הרבה 'ראיות' במציאות שיכולות לגרום לייאוש. על כך היא משיבה במילים הבאות:
"לשאול איך תיתכן תקווה אל מול מציאויות קשות כל כך פירושו לבלבל בין תקווה ובין אידיאליזציה. אידיאליזם מתבטא בציפייה שהכול בחיים יהיה הוגן או טוב או קל. זה מנגנון הגנה, בדיוק כמו הכחשה או שגייה באשליות. יקיריי, אל תצפו שום בשוקולד. זה לא טעים. באותה מידה, אין חופש בהכחשת המציאות, או בניסיון לעטוף אותה במשהו מתוק. התקווה איננה הסחת דעת מהחשכה. היא התעמתות עם החשכה"
אגר אינה ממליצה על הימנעות מכאב. היא מזהירה מפני ניסיונות נואשים לצפות שום חריף בשוקולד מתוק, כלומר לשקר לעצמנו לגבי המציאות ולנסות לכסות עליה ברמייה. השום נשאר שום, והשוקולד לא מצליח להמתיק אותו. לשיטתה, יכולת עמידות וחירות פנימית אינן מגיעות מתוך התעלמות מכאב, אך יכולות להתפתח דרך התעמתות עם כאב דרך דמיון:
"לעולם איננו יודעים מה מצפה לנו. תקווה איננה הצבע הלבן שאנו משתמשים בו כדי להסוות את הסבל שלנו. זאת השקעה בסקרנות. הכרה בכך שאם נוותר עכשיו, לעולם לא נזכה לראות מה קרה...תקווה היא סקרנות במתכונת מורחבת, נכונות לטפח בתוככם את כל מה שמצית אור, ולהאיר באור הזה את המקומות החשוכים ביותר. תקווה היא הפעולה הנועזת ביותר של הדמיון".
קראתי את ספריה של ד"ר אגר בשקיקה. בנוסף לסיפור חייה המרתק ולתובנות מעוררות המחשבה (שלעיתים גם מעוררות התנגדות, חייבת להודות), היא יודעת להוריד לקרקע המציאות את רעיונותיה. לאור זאת אסיים בתרגיל שהיא מכנה בשם "תקווה היא השקעה בסקרנות":
מצאו מקום נוח לשבת בו, או שכבו ועצמו את עיניכם. הרפו את גופכם. נשמו כמה נשימות ממרכזות. דמיינו את עצמכם הולכים לאורך שביל או כביש. אתם בדרככם לפגוש את האני העתידי שלכם. היכן אתם הולכים? לאורך רחוב עירוני מואר? ביער? בשביל בכפר? שימו לב לסביבה בפרטים חיים של כל החושים – שימו לב למראות, לריחות, לקולות, לטעמים ולתחושה הגופנית. עכשיו הגעתם אל סף הדלת של האני העתידי שלכם. היכן מתגורר האני העתידי שלכם? בגורד שחקים? בבקתת עץ? בבית עם מרפסת קדמית רחבה? הדלת נפתחת. האני העתידי שלכם מקדם את פניכם. איך הוא נראה? מה הוא או היא לובשים? התחבקו או לחצו ידיים. ואז שאלו, "מה אתה רוצה שאני אדע?"
ודווקא בימים אלו, אם יורשה לי להציע, בואו ניקח את אותו תרגיל ונדמיין לא רק את חיינו העתידיים כאדם פרטי, אלא גם את העתיד של מדינת ישראל. בואו ננסה לשם שינוי לדמיין תרחישים של צמיחה, שלום ואחווה, גם כשהמציאות הגשמית לא בדיוק מכוונת אותנו אליהם. לא מתוך ניסיון לצפות שום בשוקולד, אלא מתוך בחירה לעבוד על תקווה.
[1] אגר, א' א' (2022). הבחירה: אפילו בגיהינום התקווה יכולה לפרוח. הוצאת מטר
[2] אגר, א' א' (2023). המתנה: 12 שיעורים שיצילו את חייכם. הוצאת מטר. עמוד 185 והלאה בספר "המתנה"
[3] תניא חלק א פרק יב: "ואפילו במוח לבדו להרהר ברע אין לו שליטה וממשלה להרהר חס ושלום ברצונו שבמוחו, שיקבל ברצון חס ושלום הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח כנ"ל. אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי ידיים, ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע, ואינו מקבלו ברצון אפילו להרהר בו ברצון, וכל שכן להעלותו על הדעת לעשותו חס ושלום או אפילו לדבר בו."
מקור נוסף - תניא פרק כח: "וַאֲפִלּוּ אִם נוֹפְלִים לוֹ הִרְהוּרֵי תַּאֲווֹת וּשְׁאָר מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה בַּתּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה בְּכַוָּנָה, אַל יָשִׁית לֵב אֲלֵיהֶן, אֶלָּא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ מֵהֶן כְּרֶגַע..."
[4] האונות הקדמיות הפרונטליות (Frontal Lobes), ובמיוחד הקורטקס הפרפרונטלי (Prefrontal Cortex)
[5] כמו כן האונות הפרונטליות מקושרות לאזורים אחרים במוח שמעורבים בדמיון, כמו ההיפוקמפוס והאונה הטמפורלית, ומתאמות את פעילותם.
