הגבריות לא נחה - גברים במלחמה
ד"ר ניצה ירום | 10/7/2024 | הרשמו כמנויים
לפני ה 7 לאוקטובר ראיתי גברים לוחמי מילואים בוכים כשחתמו על מסמך שאמר שלא יילחמו תחת שלטון מפוקפק - ומיד אחריו הם אצו ואצים לנשק. גם חלק גדול מהעם נתון ברוח המלחמתית המרימה אותו כנראה מתחושות של בלבול וחוסר אונים. אבל פעולה יצרית ללא תכנון וחשיבה ברורים מובילה להרס. קונפוציוס אמר: 'בצאתך למלחמה חפור שני קברים'. משמע, לאויב ולעצמך. וכך הוא.
בפוסט הזה בכוונתי להרהר על היסוד המלחמתי הגברי שנשלף בקלות כנראה, גם כאשר הוא מתרכך בגבריות החדשה וגם כשיש ערכים אנושיים ורציונליים מוערכים לכאורה אצל גבר עכשווי. אבל נקמה והשטחה - הזמנת תוקפנות ממוסדת - מתאימה כנראה ליסוד גברי מובנה, שנתהה אודותיו.
במוטיב הזכר הלוחם הקדום אנו מוצאים את התיזה הפסיכואנליטית הבסיסית של פרויד על היסוד הדחפי לכוח גברי, בעיקר כהגנה ממשית וכהגנה בפני איום הסירוס. הזכר העכשווי מאוים בסירוס גם על ידי ההעצמה הנשית ומתוגבר באנרגיה משיחית של כיבוש, עליונות גזעית ומעוף דתי המתחברים לחדוות הקרב, לרעיונות משיחיים של שני המינים ומשרתים את דלוזיית הגדלות הנרקיסיסטית של השליט.
במסע התאוריה הפמיניסטית היו אלו ההוגות הפסיכואנליטיות ננסי צ'ודורוב וג'סיקה בנג'מין שהצביעו על התשתית ההתפתחותית העצובה של הבן המודר מהאם כי הוא שונה, ומהווה מושא לאמביציה שלה; באופן לא מודע לאם, הוא מוסלל על ידה לבלום את רגשותיו ולתפקד כגיבור, מה שיכול להובילו בבגרותו לנקום באופן לא מודע בדמות האישה ובהפגנת כוחו כבוגר.
בפוסט של אנליטיקאי התייחסותי בשם מארק אוקונל (IARPP, 1.7.24) הוא מוסיף נדבך התפתחותי להסללת בנים לניכור רגשי נפשי וחברתי - כאשר בגיל ההתבגרות מופעל מישטור בנים מלגלות אינטימיות - מה שמפריע ליחסים אנושיים חמים ואמפתיים בין בנים (שאינם בהכרח בחזקת הומוסכסואליות). בספרו ' Boyhood ' מ 2009, האנליטיקאי הניו-יורקי קן קורבט כותב על 'חרדת הרגולציה' - איך, למרות שיח פומבי המקבל את הצורך העמוק ברכות בפרט ובחברה - מתגלה הלחץ למשטר בנים לא להיות רכים. ואז, כשהחרדה האישית של הבן והגבר היא מפני רכות - המלחמה ממשיכה להיות הביטוי של דחף, רגש ואינטימיות דרך הרעות והנאמנות לחברים הלוחמים, ולתכלית הלחימה.
אני מודה ומתוודה שהלהט של גברים צעירים להילחם ולהתמיד בכך עכשיו, למרות ההבטחות האישיות להימנע ממנה, ותהליכים תרבותיים סותרים - מפליא אותי. יש בלהט הכמעט הורמונלי הזה מרכיב שממדר חשיבה ורגש. היצר הוא הרגש הוא התוכנית הוא החיברות. ובינתיים בוקר בוקר אנו מתבשרים על מותם של 2-3 חיילים.
עובדות שצצות לבקרים לגבי השלטונות, פעולותיהם ושיקול דעתם - לא משנות, לא עבור חלק מהציבור ולא עבור החיילים, וזאת בעיקר בשל חשדנות לגבי מידע כוזב . למשל, כתב עיתון מעריב כותב שסוגיות קשות עולות מתחקיר צה'ל על ה 7 באוקטובר בעוטף, שאת תוצאותיו קיבל הרמטכל ביום הקודם לכתבה ומצביאות על כשלי צהל במודיעין על החמ'ס, בהגנה על הגדר ובמענה לקריאות לעזרה. הכותב מראה שהציפיה ל'ניצחון מוחלט' לגבי המלחמה המתחוללת מאז - הינה עסקה בלתי אפשרית, כי אין שום תוכניות מלחמה ודיפלומטיה, ואין עוד טעם להמשיך 'בעוד מאותו דבר'. היה צורך להפסיק מזמן; ש'יוזמה ישראלית חד-צדדית להפסקת אש, עם דרישה לפירוז הרצועה ולהחזרת החטופים - הייתה מועילה הרבה יותר'. הסיבה המצוינת בכתבה לכך שדבר זה אינו קורה היא ש'ישראל מסרבת להפסקת אש' (ידיעות אחרונות, 9.7.2024). ראש ממשלה ונציגי קואליציה הנהנים משליטה עכשיו - הם העומדים מאחורי המלחמה הזאת, אותם ואת האינטרסים שלהם היא משרתת.
אבל בדיכאון הנוכחי גם האזרחים שאינם בשלטון ונשים שואבים אנרגיות ממצב אדרנלי זה, או שהם מחליפים פחד מהמצב המלחמתי - בלהט להשמדת האויב המאיים. החיילים, בין שהם צעירים, או שהם לוחמים ותיקים, שבויים בפורקן היצרי שמלחמה ובנאמנות לחברים - ולא חושבים את העולה בכתבה לעיל, שהיא אחת מיני רבות. צעירים שלא זכו לחינוך לדמוקרטיה ולאזרחות - לא אימנו את מחשבתם להתמודד עם שאלות חברתיות, ולכן הפיתוי בפתרון הפשוט של 'חיסול' הוא קליט, והרסני. וחבל על הורים שלא עצרו את ילדיהם בדרך לרפיח, כי אין לנו ילדים וגברים למלחמות בלי מטרות ברורות והנהגה אחראית.
