ההפיכה המשטרית של יריב לוין: תובנה פסיכואנליטית ומנדט פסיכולוגי בעת הזאת
ד"ר ניצה ירום | 26/5/2023 | הרשמו כמנויים
היום, כחודש אחרי שהעלתי את הפוסט 'סודו של יריב לוין' - עדיין קשה לומר אם האירוע שבו מדובר הוא זניח או בעל תהודה היסטורית. מה שברור הוא שאין מקום להתעלם ממנו עכשיו, בייחוד כשהוא מהפך או מאיים להפך את חיינו, את חיי האנשים בישראל.
הניתוח שלי היה עוד ניסיון פסיכולוגי, פסיכואנליטי, היסטורי ותרבותי, מהסוג שפרויד מציע בניתוח המקרה של ליאונרדו זה וינצ'י, כשהוא מסביר ומדגים את הצמא הבלתי נדלה שלנו לידע, כי לעולם איננו יודעים לבטח שמה שאנו יודעים הוא מה שאכן קיים, ובכל זאת רוצים לחקור. ניתן לומר שהניסיון שלי לה היה חשוב במיוחד אבל לא כל יום יש בפסיכובלוגיה 17 תגובות רשמיות (+ העקיפות) לפוסט - לכן אי אפשר להתעלם מאירוע פסיכולוגי שכזה. אחרי הכל, פסיכולוגיה עברית הינה במה פסיכולוגית שמחייבת להבין ולחשוב, כפי שפסיכולוגים אמורים לעשות ולעזור בכך למטופליהם.
אנסה למקד את טיעוני כך:
א. חוש פסיכואנליטי בי חיפש משהו נסתר, לא מודע, משהו שהוא מעבר - באניגמה של יריב לוין.
הפוסט שלי נכתב ב 29.4. אחריו, באותו שבוע התפרסמו כתבות אחדות בנושא שאצביע על 3 מהן:
1. ב 28.4.23 התפרסם מאמרו של פרופ' אריאל הירשפלד 'למה נתניהו רוצה שנשנא' על דמותו של נתניהו כאיש שוויתר על האהבה ואימץ באופן לא מודע את השנאה כתחליף, שבא לידי ביטוי בעיקר בזריעת אימה בציבור. אי אפשר להעלות על הדעת שפרופ' הירשפלד איננו אתי או מקצועי, בהיותו אדם משכיל ביותר, הבקי במלאכת הפרשנות הספרותית והתרבותית, המושתתת על תובנות פסיכואנליטיות.
2. ב - 5.5.23 הופיע פרופיל של יריב לוין בחזית מוסף הארץ על ידי הילו גלזר. הסקרנות העיתונאית שחיכתה עד כה לגבי דמותו של האיש שעומד במרכז 'הרפורמה המשפטית' הנתפסת כמהפכה משטרית - זכתה רק עכשיו לכיסוי. גלזר מאפיין את לוין כפסימיסט קיצוני, סגפן, 'נחש במשקפיים' - ותוהה: מיהו בעצם יריב לוין? במקומות אחדים בכתבה הארוכה הוא שב ותוהה לגבי המניעים הפנימיים לפעולתו של לוין.
3. העיתונאי בן דרור ימיני, אקטיביסט מזרחי, כותב בידיעות אחרונות מה 7.5.23 כתבה שבה הוא מצביע על הניסיון של יריב לוין לבצע השתלטות עוינת על מערכת המשפט, כשיצא בראשית ינואר ש.ז. עם מה שקרא לו 'הרפורמה המשפטית'.
בפוסט שלי ההקשר הלא מודע לפוטש הנוכחי הוא ניסיון הפוטש של האצ'ל בפרשת אלטלנה, ביוני 1948, חודש אחרי קום המדינה, להשתלט על השלטון בארץ, על פי מקורות שאושרו לאחרונה.
ההקשר של פרשת אלטלנה לאישיותו של לוין הוא מה שעבודה פסיכואנליטית עושה - מקשרת, באופן מיומן ולא בכוח. העובדה שלוין, בנה של אחייניתו של מפקד אלטלנה, אליהו לנקין, שאת גלימתו כעורך דין קבל לוין עם הסמכתו הוא כעורך דין - היא צורה של הזדהות והמשכיות ביניהם. אלא שבתו של לנקין אומרת (בכתבתו של גלזר) שאינה חושבת שאביה רצה להעביר ליריב מסר לפוטש על ידו, ושהיא ובני משפחתה הולכים באופן קבוע להפגנות המחאה כנגד. אז למה אצל לוין זה אחרת? לא אעמיק בעניין אבל ניסיתי לזהות את אפשרות ההזדהויות לעבור מדור לדור. לוין הקדיש 20 שנה ל'רפורמה המשפטית' שליבתה היא שהקואליציה תבחר את שופטי בית המשפט העליון ושכוח הרשות השופטת יוגבל. הרס החוק הוא הרס האב - ועל כך יש עונש. זהו החוק החברתי הראשון על פי פרויד ולאקאן, שנועד להסדיר את חיי המשפחה והחברה. לא הורגים אב כי אז ממוטטים סדר בסיסי. אפשר להתווכח האם לוין יצא עם ההצהרה על הפיכה משטרית בתחילת חודש ינואר 23 מתוך תמימות, ואולי שימש את ראש הממשלה כ RED HERRING לבדיקת האווירה הציבורית, או כחלוץ למאוויי סקטורים אחרים בממשלה. אבל קולו של לוין היה קול חזק וברור - לא דוחים את ההצבעה בדקה. משהו חזק ולא מתפשר.
אפשרי שאירוע לוין הוא אירוע טפל. אבל מה שהופך אותו ראוי לדיון בפסיכולוגיה עברית הן התגובות של הקוראים - פסיכולוגים המגיבים בעת משבר של קיטוב חברתי. וכאן ארצה לאפיין את הקולות שנשמעו ואת הבעייתיות שבהם, כי תפקידנו המקצועי הוא להכיל ולא לפצל:
ב. הטיעונים המרכזיים של הכותבים שיצאו בקול חוצץ וקטלני כנגד הפוסט היו שהוא לא אתי ולא מקצועי. למושגים אתי ומקצועי צריך הקשר והגדרה. אחרת מדובר בהסתה מהסוג שטוקבקיסטים נוקטים בה - ותפקידנו המקצועי הוא לגשר ולא להחריף הסתות.
ההתייחסות לדמותו של לוין היא לא בדיקה פסיכודיאגנוסטית אישית אלא ניתוח תרבותי-היסטורי. המבקר הטוען לפגיעה באתיקה או במקצועית צריך לציין את סמכותו במה שהוא פוסל אצל האחר.
העניין הבעייתי הוא הפיצול - והדרישה ממני להתנצל ולהעלים את הפוסט. בבחינת סתימת פיות ולא דיון. מרחב פסיכולוגי לחשיבה ותקשורת דרוש לעצם קיומה של דיסיפלינת הפסיכולוגיה - חוכמת הנפש. ותפקידנו כאנשי מקצוע בתקופת משבר ובכלל הוא לעזור להכיל את התהליכים הנפשיים של עצמנו ושל מטופלינו (באופן אישי, יש בי מהפכה פנימית ואי שקט שדורשים להכיל ולעבד את המציאות המתחוללת עתה). פיצול בין רעים וטובים, למה שראוי ולא ראוי - הוא בדיוק מה שאנחנו כאנשי מקצוע נקראים לספק עבורו מרחב לחשיבה, להקשר, להעלאת רגשות, מחשבות וצרכים שהפיצול 'טוב ורע' מנסה בכוח לחסום. אין לנו מקצוע בלי קבלת המרחב הזה.
ולסיום, סוגיית האישי והפוליטי בטיפול. אז - האישי הוא הפוליטי והפוליטי הוא האישי. אני מצטרפת לקול מובהק שנשמע כיום: שכל ניסיון מצד איש מקצוע טיפולי לבנות חומות ולבודד ביניהם הוא עיקור המפגש הטיפולי מהזרימה התוך-נפשית והבינאישית. אם מטופל נוגע בהבדל ביחסכם - מטפל ומטופל - אל 'הרפורמה', לכשל שלך עם בנך, לפחדים שלך מהזדקנות, ולחרדה שלך להתקרב ולהתמסר פיזית ונפשית עם בת/בן זוגך - אזי מומלץ שלא תיבנה חומה. במילים אחרות, ניטרול שדות החוויה מהמרחב הטיפולי מוביל לריקון התהליך ומחסל את הפוטנציאל הטיפולי. לכן, פסיכולוגים יקרים, אנחנו פה כדי לאפשר התדברות וקשר (ראו בפוסט החשוב 'הפסיכולוג בעת ההיא' של ארנון רולניק מה 18.3.23), ולא להינעל בבידודים וסנקציות. אנחנו המנוע לקיומם של נפש וקשר בחברה שתאפשר מחשבה, דמיון וקול פנימי וחיצוני של פרטיה, כנגד עולם של קפאון, שאינו שורד בסופו של דבר.
