לזכרה של ד"ר דורית שיקיירסקי
ד"ר ניצה ירום | 20/9/2016 | הרשמו כמנויים
לזכרה של ד"ר דורית שיקיירסקי
הפוסט הזה מוקדש בעצב עמוק לזכרה של ד"ר דורית שיקיירסקי, שממנה נפרדנו בימים אלה בטרם עת.
דורית מצטרפת לשורה ארוכה של מטפלים שנפטרו בטרם עת - שהכרתי היטב ושמהם נפרדתי ונפרדנו כולנו: אסנת ברטוב, שושנה ברונר, דינה קזורר, רותי שטיין, דבורה פלורסהיים, נורית לוסטיג, רנה ברלב-אליאלי, ועוד רבים; אני בטוחה שכל מטפל מכיר ומבכה חברים ומכרים שנפטרו בטרם עת.
אני מזמינה את החברים להעלות את שמותיהם ומילות פרידה.
בכאב אני מעלה את נושא החולי והמוות טרם עת של מטפלים. כאב וחולי דורשים טיפול רפואי, אבל אינם עניין רפואי גרידא; כמעט בכל חולי טמון גם מרכיב נפשי.
ניסיוני למדני, לצערי, שרוח האבות השורה על אנשי המקצוע - עובדת נגדם, בסימום החוויה האישית ובעיוורון לגבי איתותי הגוף שלהם. בצער רב אני קובעת – רבים מהמטפלים חולים "במחלה מקצועית:" מאפייניה הם נטייה רציונלית-אינטלקטואלית להתמקד בזולת ובנפשי-תיאורטי, ולהתעלם מהעניינים האישיים-האמוציונליים, שלפעמים הם ממש מתחת לאפם או בתוכם, ולכאורה הם אמונים אליהם. אלא שהתיאוריות של האבות הן מלכודת הסוחפת את המטפל היחיד להתעטף במושגיהם ובמטפורות שניתן להפריח בעקבותיהם, כאילו שהוא שייך למשהו נשגב, ולהתעלם ממציאות הפרושה מול העיניים.
דורית לימדה את ביון ועבודת הדוקטורט שלה התמקדה בתורתו. ביון ניסח את ניסוחיו ברוח התקופה וברוח המטופלים של אמצע המאה הקודמת, ונפטר בשנות השמונים שלה, אך רוחו חזרה לאפוף אותנו, כמו רוחם ומושגיהם של תיאורטיקנים אחרים.
הפוסט הזה נכתב בכאב גדול. יותר מדי חולי ומוות אצל אנשים במקצועות הטיפוליים, שמבינים ומתעמקים בתיאוריות - יותר מאשר בעניינים הנפשיים הקרובים בחייהם. זה עומד בניגוד לרוח הבראשיתית של הפסיכואנליזה או של השכל הישר והאחריות כלפי המטופל וכלפי עצמם. ביון, ויניקוט, פרויד ואחרים היו אנשים מתלבטים בעצמם, פרויד דרש מעצמו אנליזה עצמית. אף אחד מהם לא ציפה שיבנו סולמות ואנדרטאות מפוארות בשמם, שאנשי מקצוע ישננו את משנתם כעיסוקים מקצועיים יוקרתיים.
הלימוד האובססיבי של "רוח האבות" הוא סם שמפזרים יחידים ומוסדות כדי למכור פרנסה במסווה של פרסטיז'ה. במקום להתחדש לאורם של הענקים - מציגים אותם כמייסדי אסכולות מחייבות וקדושות. גם הרוח ההתייחסותית, שבעצם כוננה את הרעיון של אותנטיות במפגש בשניים, הופכת להיות עבודת אלילים למושגים ולאנשי יחסי אובייקט וקודמיהם – כאשר שולפים את מלצר, מגלים את ביון, מתחזקים את פרנצי, שכבודם שמור. זאת במקום להתעדכן במה שהחיים בהווה מזמנים למטפל ולמטופל, ומה שהמטפל כאדם מביא אתו למפגש האנושי שהוא אחראי לכינונו.
כך קורה שהחברים בשטח אפילו משלמים בבריאותם ובחייהם על המקסם הזה – בניתוק מרגשות אמת ומהיכולת לשאול עצמם שאלות פשוטות. איזה בזבוז של אנשים מחוננים ושל תקווה אנושית.
