אדישות, התעלמות או אולי חוסן?

ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין | 5/6/2024 | הרשמו כמנויים

מלחמה! מלחמה! מלחמה! לא ברור מה יקרה עוד רגע, הכל טנטטיבי, הכל מעורפל בעשן סמיך. קשה לנשום, קשה לראות. ואנחנו חיים פה. כן, חיים. ואפילו מתפקדים.

איך מתפקדים בזמן מלחמה? אנחנו נמצאים חודשים רבים במצב מלחמה בלתי פוסקת. מכרים וחברים נהרגים או נפצעים מדי יום. יש לנו שבויים, נעדרים, חטופיםץ. אנחנו סובלים מאי אמון כללי במערכות המדיניות. חוסר כרוני בתחושת ביטחון. שומעים יום ולילה את רעמי המטוסים והפצצות. אזעקות. דריכות תמידית. אי אפשר שלא להיות מושפעים מכך. אנחנו מושפעים בהחלט - סקרים ומחקרים מראים שאנחנו מושפעים. יש עליה דרסטית במצוקה הנפשית, עליה בתחלואה שקשורי ללחץ כמו חוסר שינה, לחץ דם גבוה, שינויי אכילה ורמות סוכר ועוד. ללא ספק אנחנו בלחץ קבוע. ואיכשהו - אנחנו חיים. קמים בבוקר, הולכים לעבודה ולבית הספר כמעט כרגיל. מקיימים אירועים - חתונה, בת מצווה, מסיבת סוף שנה. נוסעים לנופש, טסים לטיול בחו"ל, צופים בתוכניות בידור ויוצאים למופע מוזיקה. קוראים לזה אסקפיזם בשביל הלגיטימציה להינות. חלקנו עושים את זה בלב כבד או אפילו תוך תחושת אשמה - איך אפשר לבלות ולהינות כשאחינו שבויים. יתרה מכך, אנחנו מרשים לעצמנו גם להתרגז מדברים "רגילים" כמו פקק תנועה או הבלגאן בחדר של המתבגרים. רבים איתם כדי להכין שיעורים או לסדר את החדר ודוחקים אחורנית את המחשבה שתיכף הם מתגייסים ואת החרדה ההורית שמלווה לכך. איך אפשר להתרגז משטויות או לחלופין להרשות לעצמו להינות כשיש כל כך הרבה סבל מסביב. איך אפשר להרגיש מספיק ביטחון לצאת להופעה, לפארק או לטיול?

האמת היא שאין באמת ביטחון. למדנו לעשות את כל הדברים האלה גם בלי להרגיש ביטחון.

כשארגנתי כנס במרכז כנסים גדול, השאלה הראשונה היתה איפה פה המרחב המוגן.

ילדי גן יוצאים לטיול בוקר, ומשתטחים על הרצפה עם ידיים על הראש למשמע אזעקה. מחכים כמה רגעים, שומעים את הפיצוץ מעל הראש, קמים מהרצפה וממשיכים בטיול.

בני נוער יוצאים לקניון לרכוש בגדים למסיבת סיום התיכון - חוגגים בצהלות, אחרי שקברו השנה כמה מבוגרי בית הספר, ומתוך ידיעה שבעוד שבועות ספורים גם הם מתגייסים לצבא לגורל לא ברור.

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

אנחנו סובלים מחרדות, מתחושות חוסר אונים, מתסכול. מפתחים הפרעות שקשורים לחווית חוסר שליטה כמו הפרעות אכילה או טורדנות. בודקים שהבית נעול מפני חדירת מחבלים מדי לילה. וגם חוגגים את סיום הלימודים ומתרגשים לקראת מבחן בגרות. גם וגם. אנחנו סובלים מפוסט טראומה אבל גם גדלים מתוכה ומתחזקים. לומדים על עצמנו ועל הסביבה, מפתחים ביצירתיות עוד ועוד דרכים להתמודד.

איך אנחנו עושים את זה?

שיחות עם כמה אנשים לאחרונה הובילו אותי לחשוב שאנחנו לא חברה ששכחה את השבויים או ההרוגים. לא שכחנו את המלחמה בכלל, לא שכחנו את אזלת היד של הרשויות. גם לא הפכנו אדישים. כן, התחסנו. האירועים הקשים הפכו למשהו שגרתי ועצוב, שואב כוחות באופן קבוע, וגם מחסן. גילינו שאנחנו יכולים לחיות עם הכאב. קשה מאוד, אבל אפשרי.

כחברה אזרחית גילינו עד כמה אנחנו חזקים, עד כמה אנחנו מצליחים להתארגן ולהתמודד עם קושי גם כשהרשויות הממשלתיות מאכזבות שוב ושוב. אנחנו חברה עם חוסן. חוסן זו לא רק סיסמה, חוסן זה מה שקורה כאן ועכשיו. בלי לישון בלילה, עם לב דופק ודריכות למשמע כל רעש שמזכיר אזעקה או פיצוץ, אנחנו ממשיכים לחיות. התחסנו ואנחנו מחוסנים ומתמודדים טוב יותר. לפעמים הכאב כל כך חזק שלא ברור איך בכלל, אבל כן. התבוננות סביבנו תראה לנו שכן. אנחנו חברה עם חוסן. מפתיע לחשוב עלינו ככה , אבל זה מה שאנחנו. הממשלה לא תפקודית, המנהיגות לקויה, אבל כחברה אנחנו מתגלים כעמידים במיוחד.

חשבו על זה, ילדי גן בטיול בוקר שומעים אזעקה, נשכבים ל10 דקות עם ידיים על הראש, שומעים פיצוצים, קמים, וממשיכים את הטיול. איפה בעולם מכירים דברים כאלה?

אנחנו מאבדים חברים, ילדים בצבא ובטרור על בסיס יומיומי וממשיכים ללכת לאימון כושר או לתכנן טיול. ממשיכים מסיבות, חתונות. נצליח לכאוב בלי אשמה או בושה, נצליח גם לשמוח ולחיות בלי אשמה ובושה.

זהו חוסן! אל לנו להרגיש אשמה על עצם החיים שלנו. זה מה שמחזיק אותנו. זה החוסן של החברה הישראלית. לא מתמסכנים, לא מתקרבנים. לא מבקשים רחמים. כואבים, בוכים, סובלים . מאוד. וממשיכים. זה החוסן! היכולת להיות בגם וגם. ניסח את מצוין ויקטור פרנקל, האדם שהצליח למצוא משמעות וחיות בתוך מחנה ריכוז. האדם מחפש ומוצא משמעות גם כשהכי קשה וגם אם זה רק לרגע.

אז כן - צריך לצאת, ולחגוג ולשמוח. החיוביות לא מחליפה את הכאב, היא מתלווה לו ומאפשרת את המשך החיים. ההיצמדות לחיים היא זו שמובילה לניצחון בסופו של דבר. החוסן המנטלי שלנו מחזיק אותנו. היכולת לחשוב בצורה גמישה על פתרונות חלופיים היא זו שמחזיקה את התקווה. החוסן מרים אותנו ברגעים של ייאוש - לפעמים דרך הסחת דעת או הצלחה קטנה בתחום אחר. לפעמים דרך חוויה חושית נעימה כמו בטבילה בים או צפיה בזריחה. החגים מגיעים, העונות מתחלפות, וכפי שנאמר פה לא פעם - גם החיטה צומחת שוב. החיים חזקים וממשיכים. חוסן.