תחרות last man standing
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין | 27/10/2022 | הרשמו כמנויים
תחרות last man standing . מי תהיה האחרונה שתידבק בקורונה... כמעט והייתי שם. למה התחרתי, לא ממש ברור. זה פשוט קרה מעצמו. עבר גל קורונה, ועוד אחד, ועוד אחד יותר גדול, ואז עוד אחד ענקי ועוד אחד יותר ענקי ואנשים כבר נדבקו פעמיים ושלוש, ואני כידוע, טיפוס שלילי. ככה אני. שלילית. מצאתי את עצמי בתחרות מול הזמן, תוהה אם יש לי כוחות על. האמת שגם התרחקתי מאנשים חולים, הלכתי עם מסיכה כשאחרים כבר לא, התחסנתי, שאלתי ובדקתי. אז קצת במקריות וקצת לא. לא נדבקתי.
כשהגיעה הקורונה לעולם, ואיתה אי הודאות, הסגרים, הפחדים, החולים ואפילו המתים זה היה מרגש ומבהיל. עקבתי אחרי המספרים בארץ ובעולם, בדקתי מי בסביבתי בבידוד או חולה, והקפדתי להביא להם משהו קטן ולהתעניין בשלומם. הבנתי שזו לא מחלה נוראית במיוחד, אבל בכל זאת, עדין לא נעים להיות בבידוד בדיוק כשלא מרגישים טוב. ועדין חמקתי מהקורונה בעצמי. לחמוק מקורונה זה כמעט כמו להשיג קראנצ פיסטוק בימים אלה. לא קל...
לא פגשתי אישית את הקורונה, אבל בהחלט את השינוי בהתנהגות החברתית. תמיד אהבתי להיות אסטניסטית ולא במיוחד חובבת מגע קרוב. זה היה כמעט חג בשבילי לקבל אישור חברתי לנטיה הסוליסטית. אבל קרה עוד משהו, שמתי לב אלי די מהר. אחרי כמה גלים של בילבולים ועבודה בזום, למדתי משהו. הפסקתי לתכנן. כל תוכנית, גם היא לשבוע הבא או למחר, הפכה להיות טנטטיבית. טוב, זה לא שלא תכננתי. דווקא תכננתי הרבה דברים, אבל עם ספק. בלי להרשות לעצמי לפתח יותר מדי ציפיות. בלי לדמיין את הדברים באמת קורים. דבר הוביל לדבר, כשבכל פעם אני מתמקדת רק במדרגה שלפני. טסתי לטיולים בחו"ל כמה פעמים בשנה האחרונה, אחרי פתיחת השמיים, אבל זה לא היה אותו הדבר. כבר לא סומכת על ביטוח ביטול הנסיעה. ראיתי איך הם הגיבו כשביטלנו את הטיול היקר שתוכנן לאוגוסט 2020 (רמז, התחמקו כי אין סעיף שעוסק בסגר...). התחלתי להזמין כל חופשה עם אפשרות ביטול עד הרגע האחרון. מוכנה לשלם יותר בשביל האפשרות לא להגיע. ראיתי שזה קורה לא רק בחופשות. לא מתחייבת, רוצה נקודת יציאה. אז המשכתי לתכנן, אבל במחשבה אחרת. התכנון נעשה יותר רציונלי, פחות רגשי. בלי להתלהב, בלי לצפות, בלי להתרגש. נהנתי מאתגר התכנון. זה היה סודוקו ענקי של דברים שצריכים להסתדר בזמן הנכון, במקום הנכון ואפילו במזג האוויר הנכון. לזרום עם התחושה במקום? לא אני, לא מתאים לי. זה אפילו מבהיל אותי. אז כן יש רגש, בהלה.
אז איך זה מסתדר? התכנון ללא ספונטניות? הבהלה מהעדר כיוון? התחלתי לתכנן תוכניות חלופיות כדי להרגע. יש לי בראש סדרות שלמות של תוכניות חלופיות (טיול, קריירה, דיור...), עד שאני תוהה אם אני לא יותר שם מאשר כאן. איפה אני? פה? לא פה? חוששת להתמסר לתוכנית, וגם חוששת לא להתמסר לה. נעה במרחב של קווי מחשבה מקבילים וחלופיים ואיתי האנשים הקרובים אלי שסומכים עלי שאהיה שם וגם אהיה פה. האם זה אפשרי? עם קצת כוחות על, נראה שכן.
אבל אין לי כוחות על. יש לי כוח להתחמק מדברים, לפגוש אותם מוכנה (תמיד מתכננת תרחישים כמובן). אז אחרי טיול מדהים במיוחד בדרום אפריקה, זה הגיע גם אלי. הקורונה, אלא מה. נראה לי שאף אחד כבר לא זוכר מה זה. כבר לא מתרגשים. כבר אין פינוק לבידוד. רוב האנשים אפילו לא טורחים להיבדק, וגם אם נבדקים בבדיקה ביתית, מעדיפים להמנע מה"מוסדית". לא אני כמובן. יותר מדי אחריות כלפי אחרים. אז נבדקתי מוסדית (הערתי את הבודק בתחנת פיקוד העורף באמצע השנ"צ, כי אף אחד כמעט לא מגיע לשם כבר). חשבתי שאולי יש לי אפשרות להציל את המדינה על ידי ריצוף גנטי של הRNA של הוריאנט האפריקאי החדש שייבאנו לשכונה, ואכן הפצנו אותו בקרב חברנו הקרובים (למרבה הצער שלנו, שפגש חצי אדישות מצידם). אז הצלחנו להידבק בקורונה כשזה כבר לא מעניין אף אחד יותר. תכלס, הסימפטום העיקרי שלי היה מוטיבציה לסדר את ארונות המגבות וחומרי הניקוי וקצת נזלת. קיבלתי המון הודעות SMS ממשרד הבריאות וקופת חולים על כך שהבדיקה שלי חיובית ושעלי לנהוג על פי הנחיות משרד הבריאות (למי שיודע מהן כמובן). בתחתית הבדיקה היה כתוב שהיא לא תקפה לחו"ל ותקפה לכניסה ילדים למלונות עד גיל 12, ואז נזכרתי שפעם זה היה רלוונטי. מישהו לא עידכן את הטקסט ממזמן. אפילו הבחור מהחקירה האפידמיולוגית של משרד הבריאות התקשר אלי כמה שעות אחרי הבדיקה. בתקופת השיא סיפרו לי שזה היה לוקח להם שבוע אם בכלל. יש להם זמן.
זה שוב החזיר אותי למחשבות על שינוי. איך דברים שהיו כל כך ברורים בעבר, כמו תוכניות לתואר שני או טיול לחו"ל, הפכו לטנטטיבים בעקבות הטראומה. וגם איך משהו שהיה כל כך מבהיל ומפעיל, הפך להיות משהו סתמי עם קצת שאריות טקסט שלא טרחו אפילו לעדכן. איך כוח התכנון שלי משתלב בתוך העולם המשתנה, שבו משמעויות הדבר עצמו מתחלפות באופן תדיר. איך אני עצמי משתנה כשאני רק מתבוננת על דברים ממקום אחר או מזמן אחר. זה גם מרגיע את הבהלה, אבל מכיוון אחר. לא כיוון התוכנית החלופית, אלא כיוון השינוי שמתרחש ממילא, גם בלי שארגיש צורך לקחת עליו אחריות. השינוי יגיע כי ככה זה שינויים. הם פשוט מגיעים.
