הגל השלישי בגל המחאה – חוק שימור הבאסה והמחוייבות לפעול
ד"ר מיכל חסון רוזנשטיין | 17/3/2023 | הרשמו כמנויים
בבודהיזם קוראים לזה דוקא. הדוקא היא החולי, הזקנה, המוות. הדוקא היא הכאב הבלתי נמנע שקיים בעולם הזה. בבודהיזם מתייחסים לכאב שבחיים בטבעיות. זו חוויה כמו כל חוויה אחרת. הסבל נובע מתוך ההזדהות עם הכאב. מומחים גדולים ממני בבודהיזם יוכלו כניראה להסביר את זה טוב יותר. אז בשפה הפשוטה אפשר לקרוא לזה חוק שימור הסבל או חוק שימור הבאסה. יש דברים מבאסים בחיים. פשוט יש. אנחנו מבלים זמן רב ומשקיעים אנרגיות רבות כדי להמנע מהכאב. אנחנו מפתחים מנגנוני הגנה נפשיים כדי להפחית את החרדה ואת הכאב שלנו. מנגנוני ההגנה האלה לרוב יעילים ומסייעים לנו לחיות כשהכאב נוכח פחות בחיינו. לפעמים מנגנוני ההגנה הופכים להיות "לא אדפטיביים", כפי שהדבר נקרא בשפה הפסיכולוגית ומקשים עלינו. לפעמים הם חלשים מדי, והחרדות העמוקות ביותר מתפרצות. כך או כך יש באסה.
אם נשקיע בעבודה שעות רבות, זה מבאס ולא כיף. אם נכשל בעבודה כי לא השקענו, זה גם מבאס ולא כיף. חוק שימור הבאסה. האנרגיה הזו נמצאת ממילא. על פי הבודהיזם, ננסה לא לשפוט אותה כשלילית לעומת חיובית, אלא כמשהו שממילא נמצא כאן איתנו. נקבל אותה. אבל – האם הכוונה היא פשוט לקבל כל דבר שקורה בחיים?האם הגורל הוא בלתי נמנע כפי שמופיע בסיפורי המיתולוגיה? או אולי זו ההתנהלות האנושית ביותר, היסטוריה שחוזרת על עצמה באופן כפייתי?
התקופה הנוכחית בישראל מעלה שאלות רבות בהיבט הזה. האם אנחנו נתונים בתוך התנהגות חזרתית-כפייתית ללא מוצא שמובילה אותנו לקונפליקט בלתי נמנע בתוך הפיצול שבין הטוב לרע? התנהגות שנקראת בשפה הפסיכולוגית סכיזו-פרנואידית? למתבונן מהצד זה בהחלט יכול להראות ככה. אנחנו נתונים בתוך עמדות קיצוניות שהולכות ומקצינות. הפחד הולך וגובר, ועימו הכעס והתוקפנות.
איך אפשר להסביר את התופעה של מחאות המוניות, תקיפות ואפילו תוקפניות אל מול חוק שימור הבאסה, אל מול הקבלה הרדיקלית של הדוקא שבעולם?
על פי הגל השלישי יש צורך בקבלה. בעיקר בהבנה שהחיים מלאים בדוקא – המוות בלתי נמנע וגם החולי והכאב. אנשים מסכימים לוותר על נוחות, להתמודד עם כאבי שרירים ואף סכנה לפגיעה פיזית כשהם יוצאים להפגנות. הם מבינים שרע בכל מקרה, ומעדיפים להרגיש יותר שליטה ובחירה על איך ומתי לחוות את זה. כאן נכנסת המחוייבות. גישת קבלה ומחוייבות לא מתייחסת רק לקבלה. יש חשיבות עליונה גם למחוייבות לעשייה. ההתנהגות חשובה לא פחות מהקבלה, וההתנהגות אמורה להיות מבוססת על הערכים שלנו ולא על הפחדים שלנו. האם ניתן לזקק את הערכים מתוך הפחדים כשאנחנו נמצאים במצב פרנואידי? התשובה היא כן. ממש כן. נכון שהפחדים מניעים אותנו להתנהגות, אבל הבחירות ההתנהגותיות שלנו יכולות להיות על פי הערכים והאמונות שלנו גם במצב של פחד. הפחד יהיה גורם מוטיבציוני לזוז, אבל הערך יהווה המצפן שלנו. אם לא ננוע בכיוון הערכים שלנו, יציק לנו המצפון. ובעקבותיו גם הפחד יתגבר. מתוך הבנה שהפחד שם בכל מקרה, אי הנוחות שם בכל מקרה והדוקא שם בכל מקרה, אנחנו חופשיים יותר לצאת מאיזור הנוחות שלנו ולהביע דיעה.
מפחיד להביע דעה, יש סכנה של תקיפה, ריחוק, אפילו הדחה מתוך חוגים חברתיים מסויימים. אך קבלה של המצב מבלי לנקוט עמדה (=התנהגות) תוביל גם היא למצב של הדחקה רגשית שאיננה קבלה, אלא הכחשה שתגביר את הסבל. הבעת העמדה, כל עמדה, מאפשרת לבטא באופן התנהגותי את המחשבות שלנו ולפעול על פי הערכים שלנו, מתוך הנחה שכך או אחרת יש דוקא. הפגנה, מחאה והבעת עמדה מאפשרים לקיחת אחריות על החיים שלנו מתוך בחירה שחשובה לנפש שלנו. בהתבוננות על התנהגות המחאה כמימוש של ערך, נוכל להמשיך לפעול על פיה, גם מבלי לצפות לתוצאה ספציפית במציאות, אלא ככיוון כללי של הערכים שלנו. כלומר, גם אם המחאה לא מביאה לתוצאה הרצויה או ליעד מסויים, היא משמעותית בפני עצמה.