מפתח סול ואני | דן תורן
שפיות זמנית | 30/7/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
אני זמר שחקן כותב שירים ומורה לכתיבת שירים. בשלוש השנים האחרונות אני עובד במסגרת עמותת מפתח סול בעזרת שירים עם קבוצה של אנשים שיש להם הלם קרב. המאמר הוא מעקב אחרי העבודה שלנו כולל השירים עצמם.
דן תורן (1960-2024), יולי 2023
בעולם שבו אני חי רוב הדברים שבורים. אני כבר מזמן לא מנסה לתקן, ניסיתי, אבל נכשלתי פעם אחר פעם, ירדתי על ברכיי, משכתי את עצמי החוצה מהבור. אם למדתי משהו זה לנסות לקבל. לקבל את החלקים השונים, המשוננים, הלא מתחברים, השרוטים, שהופכים אותך כמו שיפוד מעל גחל. לקבל, לא לשנות.
מגפת הקורונה, גם למי שכמוני, לא הלך עם סיפורי הקונספירציה, עברה קשה ובקושי, כמו טירונות ארוכה מידי, כל יום שקל כמו יומיים ימי מלחמה בנגיף לא נודע, שהתגלה במעבדה בסין במחוז וואן במימון אמריקאים תבין. וככה גם כשאני מחוסן 4 פעמים, לעמוד בתור להופעה, או סרט, ולהראות את דרכון החיסונים זה הרגיש רע, מאוד פולשני, מאוד ריכוזי. כל המידע של האזרח חשוף וכפוף למערכת שקשה שלא לראות שהיא משקשקת ומקשקשת.
אז כשהגיעה הפניה מיפעת, שאמרה שהיא רוצה להזמין אותי לכיתת אומן בקונסרבטוריון שטריקר, בפני חברים בעמותת מפתח סול, שבה עובדים עם חומרים של פוסט טראומה ומוזיקה, כמובן ששמחתי לבוא.
זה שנים רבות אני מודע לכוח הריפוי של השירים, קודם כל בשבילי. אני ער לעובדה שסיפורים שסיפרתי באמצעות שירים הצלחתי לעבד טוב יותר מסיפורים שלא סיפרתי. הדוגמאות לכך רבות, אבל מספיק לחשוב על ״בך לא נוגע״, שבו הצלחתי להתמודד עם הפחד להיות הורה צעיר בעולם כל כך מפחיד ואלים; או ״שוב השקר הזה״, שבו סיפרתי איך באמצעות שקרים הצלחתי לברוח לעולמות הפנטזיה ממציאות כואבת; או לשיר את ״אם את הולכת״ ולהתחבר לתחושת הלבד שאחרי פרידה. השירים תמיד עזרו לי, גם להקשיב להם, גם ליצור ולשיר אותם. כתבתי על זה את הספר הראשון שלי ״חוזר לשם עכשיו״. הספר נפתח במשפט: ״כל מה שאני רוצה זה להיות בתוך שיר, וזה כמעט תמיד נכון אצלי למעט תקופות בודדות בחיים״.
אני זוכר את השיחה הראשונה שלנו על סדנה לכותבים שהן החליטו לפתוח (עד לקורונה למדו במפתח סול בעיקר לנגן). הייתי באוטו, מול הים, בחוף שליד הקוליסאום. הים סער הגלים היו גבוהים, אבל השיחה ההיא הייתה מאוד עדינה. הן שאלו מה אני חושב לעשות בסדנה, ואני סיפרתי. אמרתי שאני מרגיש קרוב לעולם הפוסט טראומטי, על מצבי הרוח שלי, על החולשות, אבל גם על מה אני רוצה לעשות עם התלמידים. הן לקחו זמן לחשוב וחזרו אלי אחרי כמה ימים והודיעו שהן הולכות על זה.
את השיחות הראשוניות עם המועמדים שהחליטו לבוא, עשינו באולם הגדול בשטריקר, ישובים רחוק אחד מהשני, כולם עם מסכות. אחד אחד נכנסו פנימה וסיפרו על עצמם בביישנות, מי פחות מי יותר. אני זוכר צלול מאד את השיחה עם רן. הוא נכנס עם חולצה צמודה ועם מסכה אדומה גדולה והתיישב מולנו. הוא סיפר שהוא עיתונאי של מצבי חירום באסיה, שהוא שקט רק כשהוא בתחום אסון או מלחמה, אבל בגלל הקורונה הוא נאלץ להישאר בארץ והפסיכיאטרית הכריחה אותו לבוא. כן - הוא כותב, כן - הוא אוהב מוזיקה ושירים, אבל הם מעציבים אותו. ושבכלל, הוא לא היה בא אם לא היו מכריחים אותו. התאהבתי בו מיד. הוא בא והדהים בכתיבה שלו מהשיר הראשון, שבו סיפר בשני רבדים איך הוא במיטה עם בת זוגו, ואיך ברובד אחר הוא עובר שוב את התקיפה הפרועה שנערכה על אוטובוס עם בנות, שהוא היה האחראי על הביטחון שלו. האוטובוס לא היה ממוגן ולא היה להם מכשיר קשר. במילים שלו "היינו לבד, תחושת הלבד. זה או אתה או כלום. אין מי לקרוא לו. לא בשמיים ולא בארץ".
הוא סיפר איך חסר לו חלק מהזיכרון. אבל בסופו של דבר הוא היה מכוסה כולו דם, ברובו לא שלו. וכמה מהתוקפים היו חסרי רוח חיים. הקטע של האירוע האלים עצמו חסר לו בזיכרון. אבל כשכולם מסביב נותנים לו צל"שים ומתגאים בו הוא לא בטוח מי הוא, מי זה הקילר הזה שמתחבא בתוכו.
הדבר הראשון שאמרתי לקבוצת הכתיבה שלנו במפתח סול, הוא שלא צריכים לכתוב דבר על הטראומה או לספר מה קרה. ושבכלל, כדאי לכתוב רק על מה שלא רוצים. התחלתי ללמד אותם, כמו שאני מלמד בכל מקום, את העקרונות שנראים לי הכי חשובים: לספר את התוכן בתמונות, להתרכז בפרטים הקטנים ולנסות שהסיפור יהיה מובן גם למי שלא מכיר אותנו. מהר מאוד שמתי לב שהבקשה שלי נענתה בשירים על הפציעה - לא מכולם, ולא תמיד. אבל הרבה שירים נכתבו על כך. אחד כתב על תאונה שהיה מעורב בה ואיבד את הזיכרון, אחר כתב על משחק הרשת האכזרי ששיחקו בו והיו לו קורבנות. השירים פתחו את השיחות על האירועים, ואני מצאתי את עצמי מקשיב ומזדהה, אבל רוב העבודה נעשה על ידי המשתתפים, האמפתיה שגילו אחד כלפי השני, הקבלה והחיבוק שנתנו אחד לשני. הרגשתי די מהר את התמיכה שנוצרת בעבודה. מבנה השיעורים שהכנתי השאיר כל הזמן יותר ויותר זמן לדבר ולהגיב. רק על דבר אחד התעקשתי והוא שנכתוב בזמן המפגש. לפעמים אפילו ברבע השעה האחרונה של השיעור. רציתי ללמד אותם שלא צריך השראה כדי לכתוב. צריך רק להתחיל והדברים בדרך כלל עולים. חוט נפרם ומשם מתחילים להתקדם הלאה.
הרגשתי שגם קבוצת הווטסאפ שפתחנו היא מקום של שיתוף, של דרך להתחבר אחד לשני, והשתדלתי תמיד לענות, גם אם התשובה שלי הייתה ״אני עסוק עכשיו אקרא ואגיב מאוחר יותר״. חלק מהשירים היו שירי העצמה, כמו השיר "חתורים" של נדב. וחלקם באמת הצליחו לעסוק בדברים אחרים, אם כי לא לגמרי אחרים, כמו למשל רגשי האשמה כלפי המשפחות על הנתק ועל הכאב שעובר אל הילדים.
בשנת 2017 נפלתי לתקופת דיכאון מהקשות שהכרתי. זה כאילו שהקרקע של החרדות שדרכתי עליה בעשור החמישי לחיי נפרמה. וצללתי לבור שחור של כמה חודשים שבהם בקושי נשמתי, וכל יום היה עבורי יום של מלחמת הישרדות. בתקופה הזו אפילו לשירים לא היה מקום. כתבתי משפט אחד בתקופה הזו - 'השירים רימו אותי' - מעין פרפרזה על 'הכוכבים רימו אותי' של נתן אלתרמן. הרגשתי שלעולם לא אצליח לכתוב שיר חדש או ליהנות משיר ישן. פחדתי שאאלץ להמשיך ולהיות כלוא בתוך השירים המוכרים שלי. פחדתי שאצטרך לשיר אותם לפרנסתי גם בלי שיהיה לי שום חיבור אליהם. בסופו של דבר יצאתי מהבור בעזרת טיפול והרבה עזרה מחברים. כל יום לקום מחדש, ולעשות מה שאומרים שצריך, עד ליום שבו השמים התחילו טיפה להתבהר וחזרתי שוב לנשום סדיר. התקופה הזו לימדה אותי לדעת להגיד שאני סובל מחרדות ודיכאון. שזה חלק מהחיים שלי לתמיד ושעלי לקבל את זה ולא לברוח מזה. ההבנה הזו שהריפוי הוא בקבלה מלווה אותי בכל יום מאז.
היה כאן עכשיו! אנחנו שומעים את זה, קוראים את זה בשירים בסיסמאות בהדרכות למדיטציה, אבל הראש מסתובב בכל מיני מקומות כל הזמן. בעבר, בעתיד בדמיון. הבוקר יש לי מועקה בחזה, סוג של עצב. אני לא יודע למה הוא קשור, אולי לחצי כדור שינה שלקחתי בלילה? אולי להורים שלי המזדקנים מיום ליום, או לילדים שלי הגדלים משעה לשעה. אני מנסה לסתום את החלל הזה בתיקונים שצריך לעשות בבית. מדבר עם אינסטלטורים ומתקני דלתות, אבל זה לא עוזר. עוד מעט אני הולך לעמותה לשיעור. בשיעורים שלנו האווירה מאוד פתוחה. מותר לי להיות חלש, כמו שמותר לכולם. אני לא מנסה להיות מה שאני לא או להציג להם תמונה שונה של עצמי. השיעורים האלה מתקיימים אם טוב לנו או רע לנו, אם זה יום קודר בפנים או בחוץ, או אם זה יום מלא הומור ותקווה. אנחנו שם כבר כמה שנים יחד.
בקבוצה שלנו, של המתקדמים, כלומר, כאלו שלומדים כבר כמה סדנאות כתיבה והלחנה, יש 12 נועזים, שמגיעים ועובדים על שירים. המעטפת שלנו רחבה, יש איתנו שלושה מפיקים מוזיקליים מחוננים (מיכאל גוטליב, שי אלון ונועם ספרבר), שעובדים באופן אישי עם החברים על השירים ומכינים אותם להקלטה ולהופעה. גון בן ארי מלמד פיתוח קול, ויש מורים אורחים, שבאים לתת שיעורי כתיבה, כדי שנוכל לקבל עוד זוויות. פיטר רוט, צרויה להב, יהלי סובול התארחו, וגם הם לא יכלו שלא להתפעל, מהכוח שיש לקבוצה הזו, יכולת ההקשבה, התמיכה והיצירה שיש בחדר. כמובן שזה לא היה ככה מההתחלה, הדברים נבנו לאט לאט. כשביקשתי מהם רשות לכתוב על מה שאנחנו עושים, כמובן בעילום שם, כולם הסכימו ואף ביקשו שאשאיר את השמות הפרטיים האמיתיים שלהם ושאתן להם להגיב בתוך המאמר ולספר את הצד שלהם בסיפור. זה מדהים ומרגש אותי האמון שיש לחברים בקבוצה בתהליך שלנו. (דבריהם מופיעים בסוף המאמר)
אני בטיפול נפשי שנים רבות, 12 שנים אצל אותה פסיכולוגית, פעם בשבוע לשעה. אני אוהב את המרחב הטיפולי שלנו, אני מצליח להגיע שם לאינטימיות עם חלקים שלי שלא הצלחתי קודם, צדדים פחות יפים, יותר חשוכים. אני יודע ללא ספק, שטיפול קוגניטיבי ארוך טווח עובד בשבילי. טיפול מהסוג שבו אין מטרות מוגדרות, הולכים יחד ומגלים את מה שדורש התייחסות ושינוי תוך כדי הליכה. אני זוכר, כשמאור כהן ואני עבדנו על המופע של פרחי הרע של שארל בודלר לפסטיבל הפסנתר, אי שם בתחילת המילניום. יום אחד ניסיתי לתאר לו איך אני מרגיש ואמרתי: "אני מרגיש כאילו כל החלונות שלי פרוצים ורוח חזקה נושבת". הנה היום, תחילת קיץ, 23 ימים של גשם מאובק שמרגיש לא קשור לכלום, אני קם. היינו צריכים לעבוד היום, מאור ואני באולפן שלו, אבל הוא נאלץ לבטל בגלל שדוד שלו נפטר והוא הולך להלוויה. כמובן שהשתתפתי בצערו, ואני מבין. אבל התזוזה בלוח הזמנים שוב הזכירה לי כמה מצבי רוח אצלי הם דבר נזיל, כמה החלון שלי עדיין פתוח ורוחות נושבות בי.
קל לחבר את הנקודות על הדף לילד שהייתי, שהיה מחכה שאבא שלו יגיע מחיפה ויקח אותו על הכתפיים. ואבא היה מבריז בלי להודיע, ואני יודע שאי אפשר לטפול את הכל על העבר, אבל הילד הפגוע ההוא עדיין נמצא כאן. והוא זוכר באופן רגשי את התחושות האלה. שינויים פתאומיים ביומן, דברים שקורים לכל אחד, משפיעים עלי, וגורמים לי תחושת מועקה מעבר לעניין עצמו.
אונליין מילים ולחן שלי
לא למדתי להתגבר על הדמעותמאז שאבא עבר לחיפהכשהייתי עוד ילד חולם קטןומאז כל הליכהשל מישהי או מישהוזה הכי מפחידהכי מפחיד בעולםואני שוב מתחיל לבכותבאמצע הקניות אונלייןאו בדואר בקיוסקבזמן איסוף החבילותשהזמנתי להשביע את העיןועכשיו כשיש לי אהבהאני פוחד לאבד אותהאז אולי הפעם בבקשהתן לי לבוא עם כל החלקיםהשבורים והיפיםאם הלא ועם הכןומה שהצלחתי לקמבןואני שוב מתחיל לבכותבאמצע הקניות אונלייןאו בדואר בקיוסקבזמן איסוף החבילותשהזמנתי להשביע את העיןוהעין רעבה עדיין
בשיא תקופת הדיכאון שלי, בפברואר 2017, נכנסה לי הופעה משותפת עם סי היימן במתנ"ס גן יבנה. כל אחד מאיתנו תוכנן לתת חצי הופעה. הגעתי בזמן לסאונד צ'ק ופגשתי שם את סי שבאה עם המלווה שלה אלעד שודלר. אלעד ואני התחברנו מיד. הוא סיפר לי שהוא מכיר היטב את העבודה שלי. הזכיר לי שהיה מנהל חדר חזרות בתל אביב, וששם כבר נפגשנו בעבר. סיפר שהוא כותב שירים, שהוא אוהב את הכתיבה שלי, ושאני אחד היוצרים המשפיעים עליו. דיברנו עד לתחילת ההופעה ואח"כ החלפנו טלפונים. אמרתי לו שאבוא אליו לשמוע שירים שלו. הגעתי ל"צוללת" יום שישי אחד בצהרים, מאנצ' הכלב הזקן שלו שכב על הכורסה, החדר היה קטן מאוד - מיטה, מטבחון, מקלחת ושירותים עם תקרה גבוהה וגלריה לשינה, ק"ק ברחוב תל אביבי יפה בדרום העיר. אלעד השמיע שיר ועוד שיר והתחלנו לעבוד על המילים. הייתי ירוד באנרגיה, אבל איכשהו אספתי את עצמי והתחלנו לעבוד על הטקסט של אחד השירים, ואח"כ על עוד אחד, ונשארתי עד הערב. מאותו יום התחלתי לבוא לצוללת מדי כמה ימים כדי לעבוד איתו על שירים. לכאורה, כדי לעזור לו, אבל בדיעבד כדי להחזיר לעצמי את האמון בכתיבה ואת הקשר לשירים בכלל שהיה חלק מרכזי מחיי והיה לי מאוד קשה בלעדיו. שנינו הרגשנו שאנחנו מתקדמים. בין השורות בצבץ החייל שהיה, השירות, יריות על גגות, נסיעה לדרום אמריקה אחרי הצבא, והתקף החרדה שם. מתי שהוא שאלתי אותו אם הוא מרגיש שהוא יכול לכתוב משהו על מה שעבר עליו בצבא. השיר של החיילים היה נקודת מפנה. הוא סיפר על קרב, על פציעה של חבר, על סיוטים. אלעד הרגיש שהחל מהשיר הזה הוא יכול להתחיל לכתוב באופן יותר פתוח על החיים שלו. כאילו שדלת כבדה נפתחה והוא נכנס פנימה והתחיל לעשות סדר. שאלתי אותו אם אולי חשב לפנות למשרד הביטחון כדי לבדוק אם מגיעה לו הכרה כהלום קרב. הוא התרגז ואמר שהוא לא הלום קרב, ושהוא לא צריך כלום, ושהכל בסדר - הוא עובד, הוא מרגיש טוב והכל בסדר. בזאת הסתיימה השיחה. על הנקודה הזו אני חשבתי שהוא מדחיק את המצב הנפשי שלו, אבל יותר חשוב היה לי להמשיך ליצור איתו ואמרתי לעצמי שזה עניין שלו, ואין לי מה ללחוץ.
לפני יום הזיכרון האחרון, אלעד התקשר אלי ואמר לי, שהתחיל את התהליך מול משרד הביטחון. ושהוא מספר לי, כי יש לי חלק גדול בהחלטה שלו. שמחתי מאוד. ברכתי אותו והזמנתי אותו להעביר שיעור בכיתה שלנו. בשנים שחלפו מאז ועד היום אלעד שולדר הפך לכותב מאוד משמעותי. הוא עובד, כותב שירים עם סי היימן, דודי לוי, ג'נגו, איתי ועם עוד יוצרים. בתחילת השנה הבאתי אותו להרצאת אורח בכיתה שלי ברימון והוא דיבר וניגן. התלמידים מאוד התרגשו ממנו. ראיתי מהצד כמה הוא התפתח.
המפגש שלו עם הקבוצה היה מסעיר לכולנו. הקבוצה נתנה לו חום ותמיכה ומיד הכירה בו כאחד משלה. הוא מצידו סיפר, התרגש ושר. מיכל היתה בחלק מהשיעור ואח"כ אמרה לי כמה התפעלה ממנו. בקרוב הוא יתחיל לעבוד איתנו כחונך, ללמד ולעזור בעבודה על השירים באחד על אחד עם החברים.
ההופעה הראשונה שלנו היתה מופע של קריאת טקסטים, ורק מעט נגינה ושירה שולבו בה. ההתרגשות שלנו הייתה עצומה.מעבדנו על ביצוע, על הגשה של המילים, על הקצב וההופעה התקבלה נהדר. למרות שלא כיוונו לספר בשירים דברים על הפציעה ועל הפוסט טראומה, הדברים יצאו החוצה מאד חזק. קיבלנו הרבה רוח גבית, ואחרי שרוב החברים הביעו עניין להמשיך לעבוד יחד, שילבנו שלושה מוזיקאים מקצועיים בעבודה שכבר הזכרתי. מיכאל גוטליב, שי אלון ונעם ספרבר התחילו לעבוד כל אחד עם כמה חברים על לחן לביצוע של שירים, ואילו אני המשכתי ללמד כתיבה. הוותיקים לקחו אחריות על החדשים שהצטרפו,נתנו בעדינות עצות ועזרו להם להשתלב. ניכר היה שהם מנוסים בעבודה בקבוצות. האכפתיות והקבלה של האחר לא הפסיקו להפעים אותי, ולאט לאט חתרנו לקראת מופע בו כל המשתתפים שרו שיר שלהם במופע הבא. אוהד אמר על זה "אני לא זמר, אבל אני חושב, שאם אשיר את זה מספיק פעמים זה יעבוד". הוא צדק ונתן בגישה הזו כוח גם לאחרים להעז ולשיר.
הנה כמה שירים מתוך המופע שקיבל את השם שלו מתוך השיר של נדב - חותרים בנהר סוער.
שיר בחושך- נדב
בלילה ללא סוף בלילה קודרבנהר החשוך בנהר העיווריש סירה קטנטנה ואני החותרפניי חתומות עיניי עצומותידיי כואבות מלאחוז במשוטהדממה מכאיבה ואין אוראך לא אוכל להפסיק מלחתורולמרות שאני על הסףולמרות הזמן שחלףולמרות כל מה שממני נחטףאלחש לעצמי ואומר:”להמשיך בתנועה אסור לוותריש עוד סירה לידי וגם בה יש חותר“בנהר ששולט בו העצבבנהר של בדידות איומהאין אור ואין אדמהרק תקווה שברירית ופגיעהשהשמש תזרח שהיום יעלהשמה שהיה כבר לא יהיהולמרות שאני על הסף…להמשיך בתנועה אסור לוותריש סירה לידי וגם בה יש חותרבנהר של כאב בנהר האפלאלפי סירות קטנטנותבכל אחת יש חותר ממשיכים לחתורלא לוותר יש סירה לידםוגם בה יש חותרולכל החותרים באשר אתם שםתדעו שאתם לעולם לא לבדוגם אם קשה וגם אם אפלועל הסירה נופל ערפלנחתור בדממה עד שהכל יתבהרולא נישבר ולא נוותרלצידנו תמיד יישנו עוד חותרלהמשיך לחתור לא לוותריש סירה לידכם וגם בה יש חותר
פרפר - אוהד
את חסרה חברה - אני רוצה בך לגעתנגיעה בכנף ורק אבק נשאר בידגם את אהובה - הפכת לאבקחופשיה מהכל פרפר אמיתיזיכרון תעתועאהוביך איתך - יחדיו בשמייםזה חור שחור אני פה לבדלא מוצאת מנוחקעקוע של פרפרלא יכול לעוףהוא תקוע על גוףנשאר רק להזכירעכשיו בנינו חומה - בינם לביננואבל הלב נשאר פצועאת לא חוזרתפרפר לבן יפה - קעקוע שחוריפהעופי לך בשקטאני אותך משחררתזה כאב שלא עובר אני נחנקת מצעראני פוגשת אותך המון ליד מסעדת מקסיםאמא אוחזת יד לילדה ואת קרן של אורקעקוע של פרפרלא יכול לעוףהוא תקוע על גוףנשאר רק להזכיר
שיחַ צְבָעִים מתן
קָם הַיָרֹוק וְאָמַר: אֹותִי לָבַשְתָ כְשֶנִכְנַסְתָ לַכְפָרקָם הַצָהֹוב וְאָמַר: אֲנִי הִבְזַקְתִי כְשֶהַטִיל ׁשֻגַרקָם הָאָדֹום וְאָמַר: אֲנִי הִכְתַמְתִי בַדָם ׁשֶנִיּגָרקָם הַשָחֹור וְאָמַר: אֲנִי מַאֲפִיל כְמֹו הַחֹוׁשֶךהַמַר קָם הַלָבָן וְאָמַר: אֲנִי הּוא הָרִיק ּבֶחָלָל ׁשֶנִפְעַרקָם הַכָחֹול וְאָמַר: אֲנִי מְסַמֵל אֶת הַלֵב שֶהָפַך לְקַרקָם הַחּום וְאָמַר: אֲנִי ּכִיּסִיתִי אֶת הֶחָבֵר ׁשֶנִקְבַרקָם הַוָרֹוד וְאָמַר: אֵין לִי מָקֹום ּכָאן הַיֹום, אֲנַסֶה ׁשּוב מָחָר.
אולי - רן
די דדיי דדיי. די די...האוטובוס נוסע בהריםהגוף מעט כואב וקרעוקב באצבע על מפהמתלבט בין שתי דרכיםמדליק אור במטבח בחוץ מונסון,הגשם חם יש דברים הפוכים בצד השני של העולםהטוב הוא נקודה על גרף ומה יקרה כשנהפוך עוד רגע דף?די דדיי דדיי...אולי זה לא האוטובוס הזה בוערבראש מוקף המון במציאות ידי מגואלות רק מהמיםבכיור מפתח במנעול אני שוטף סכין,מוכן! בסוף זו את ולא אויב מחבקת אותי מהגבהרע הוא נקודה על גרף ומה יקרה כשנהפוך עוד רגע דף?אנחנו מפרשים כל דףומה יקרה, כשנחליף עוד רגע גרף?מגיע לך יותר, גם לי ממי בדיוק?זה לא ברור אולי אצא מחר בראש אחרעם התקווה שתישאר הטוב הוא נקודה על גרףומה יקרה כשנהפוך עוד רגע דף?אנחנו מפרשים כל דף ומה יקרה, כשנחליףעוד רגע גרף?
הבוקר- רועי
הלב על 200 הפה יבשמתעורר כלום לא קורהזיעה קרה כל הגוף בוכהכל כך מפחיד כאן בקצהוהבוקר בא ונגמר גם הכאבשומע את עצמי מנסה להרגיעקול פנימי שקורא לנשום להגיעשם רחוק יש אור חלשמחפש בי את הכח חייב לנצחהכאב והבוקר בא ונגמרגם הכאב חייב לנצח בקרב חייב לנצח בקרבחייב לנצח והבוקר בא ונגמרגם הכאב
לקראת ההופעה הראשונה שלנו ב"מפתח SOUL", אחד החברים כתב לי באופן פרטי, שהוא לא חושב שיוכל להופיע. שאלתי למה. הוא ענה שזה יותר מדי מפחיד ומלחיץ אותו. עניתי שאין בעיה, הוא לא חייב להופיע אבל יהיה נחמד אם יגיע לחזרה, כי זו חזרה, זה כיף ולא מלחיץ. והשיר שלו מעולה ויהיה כיף לשמוע אותו שוב. ככה זה נמשך כל חזרה עד ההופעה. אני באמת הצעתי לו לוותר על ההופעה ורק להגיע לחזרה הזו, וגם לזו, ובסופו של דבר להגיע לסאונד צ'ק ולראות איך הוא מרגיש, ואם לא ירגיש לו נכון אז לפחות יהיה איתנו. הוא הגיע, הופיע והיה נהדר.
זאת גישה שפיתחתי כמה שנים קודם לכן, כשעבדתי עם כותב נהדר שהיתה לו חרדה חברתית, ושרצה לקרוא את אחד השירים בהשקת הספר שלו אבל פחד מזה מאוד. ככה התקדמתי איתו צעד-צעד והוא קרא והיה מצוין. ועם השנים למד גם להתבדח על הבמה ולצחוק על עצמו. העניין הוא כזה לדעתי - כל ניסיון להתקרב לרגע המפחיד שמצליח הוא טוב, ומותר להיכשל, ומותר לוותר ומותר לסגת. אני באמת מאמין בזה ולא מזייף כשאני אומר את זה, ואולי בגלל זה, זה עובד.
לפני כשנה, מתן, אחד הכותבים המוכשרים אצלנו, סיפר לי שהוא מקליט כמה שירים וביקש ממני לשיר איתו דואט באחד השירים. אמרתי בשמחה והוא שלח לי את השיר הבא:
מָה יֵשׁ מֵעֵבֶר לַגְּבוּל?
שִׁכְבִי לִישֹׁן יַלְדָּתִי קְטַנָּה,שׁוּטִי בַּחֲלוֹם, פִּרְצִי גְּבוּלוֹתמֵעֵבֶר לְהָרִים, יֵשׁ אוּלַי מְדִינָה,שֶׁמְּרַחֲפִים בָּהּ עִם פֵיוֹתמִצְאִי מָקוֹם לְהִשְׁתַּטּוֹת,פָּשׁוּט לִהְיוֹת עַצְמֵךְתִּרְכְּבִי עַל אֲרָיוֹת,אַתְּ וַדַּאי יוֹדַעַת אֵיךְעוֹלָם תָּחוּם, מָלֵא גְּבוּלוֹת,יוֹם אֶחָד הֵם הֲגַנּוֹת,וּבַלַּיְלָה פְּקֻדָּה לַחֲצוֹת.עוֹלָם תָּחוּם, מָלֵא גְּבוּלוֹתשַׁן אָבִי לוֹחֵם שֶׁל לַיְלָה,נַסֵּה פָּחוֹת לַחֲצוֹת גְּבוּלוֹתמֵעֵבֶר לַקַּוִּים, סִימָנֵי שְׁאֵלָה,שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יְקַבְּלוּ פִּתְרוֹנוֹתתִּמְצָא מָקוֹם מִבְצָר אִישִׁיפָּשׁוּט לִהְיוֹת עַצְמְךָאַתָּה נִלְחָם כְּמוֹ לָבִיאאֲנִי כָּאן אִתְּךָעוֹלָם תָּחוּם, מָלֵא גְּבוּלוֹת,יוֹם אֶחָד הֵם הֲגַנּוֹתוּבַלַּיְלָה פְּקֻדָּה לַחֲצוֹתעוֹלָם תָּחוּם, מָלֵא גְּבוּלוֹתיוֹם אֶחָד הֵם הֲגַנּוֹתוּבַלַּיְלָה פְּקֻדָּה לַחֲצוֹתאֶשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא תֵּדְעִי נְסִיכָה,אֵיזֶה קַו אֶחֱצֶה עִם לֵיל,וּכְשֶׁאַתְּ רוֹקֶדֶת בְּחֲלֹם שֶׁל שִׂמְחָה,מִי בּוֹכֶה בָּרֶקַע, מְיַלֵּל.גְּבוּלוֹ שֶׁל יָם עוֹצֵר שִׁטָּפוֹן,אֲבָל אֵיזֶה גְּבוּל עוֹצֵר זִכָּרוֹן?אַבָּא, אֲנִי לְצִדְּךָ בְּכָל הַכְּאֵבִיםאוּלַי עַכְשָׁיו תְּצַיֵּר רַק בְּתוֹךְ הַקַּוִּים
מתן ביקש ממני לשיר את תפקיד הילדה בשיר. וככה עבדנו עם מיכאל גוטליב המפיק וירון הטכנאי, והרגשתי שאני מתחבר למצב של בת של אב שסובל מהלם קרב, ואיך הילדה עוזרת לו. התקרבנו מאוד מתן ואני בתהליך. השיר יצא מאוד מרגש. מתן הוא איש גבוה גדל גוף ומאוד עדין. לפעמים כשהוא מחבק אותי, אני עדיין מרגיש שאני הילד או הילדה שלו.
יום אחד בסדנה הנוכחית אני מגיע לשטריקר, מחנה את האוטו מתחת לבניין היפה של הקונסרבטוריון, פותח את דלת הכניסה לבניין ושומע אזעקת פריצה או אש בווליום לא יאמן. חשבתי שזה אני, אולי פתחתי את הדלת בצורה מוזרה? חזרתי החוצה לחניון וניסיתי שוב להיכנס. ושוב האזעקה התחילה בכל הכוח. כתבתי להדס - שאלתי מה קורה, והיא ענתה לי 'זה ככה מאתמול'. חייכתי, הבנתי שגם הסיפור הזה לא מסביב, ועליתי לחדר שלנו עם הידיים על האוזניים. הצעתי מיד שנלך לירקון, זה לא רחוק ויש לי רעיון לתרגיל שאפשר לעשות בהליכה. מיכל אמרה שזה רעיון טוב. יצאנו מהבניין והסברתי ככה: אנחנו הולכים וכל החושים שלנו עובדים, קולטים את המתרחש, וגם מעלים מהזיכרון דברים שקשורים אצלנו לדברים שאנחנו קולטים בהווה. אז נלך בקבוצה - יש לזה כוח כשהולכים יחד - לא מהר נפעיל את המצלמה הפנימית שלנו, ונקליט את כל מה שעולה בחושים וגם בזיכרון. וכשנגיע לירקון, נמצא מקום לשבת ונכתוב את מה שעלה בטיול הקטן שלנו.
יצאנו לדרך, התיישבנו על גדת הנהר והתחלנו לכתוב. זוג ברווזים באו והצטרפו אלינו, אולי התעניינו בנו או בקליפות הגרעינים על הדשא. כתבנו, דיברנו על השירים, נהנו מהאוויר הטוב של תחילת הקיץ, מהטבע של הירקון. היה לנו מפגש טוב. כשסיימנו, ביקשתי מאמיר שיכתוב בווטסאפ של הקבוצה מה היה, למען מי שלא הגיע, והצעתי רעיון שניקח את כל הטקסטים שכתבנו, ניתן ל-ChatGPT לערוך לנו גרסה של כל הטקסטים מאותו מפגש.
אני פותח כאן חלון להתכתבויות שלנו בקבוצת הווטסאפ מאותו יום וכמה ימים אחר כך:
אמיר: אילוצים טכניים, היתה אזעקה מצמררת בקונסרבטוריון, שנהפכה לטיול הליכה של 5 דקות, בשקט, וכל אחד ספג מראות ושורות בהליכה הקצרה. עכשיו, אני מזכיר, שנשלח כל אחד את הקטע שלו, וננסה לאחד באמצעים טבעיים את 5 החבילות לאחת, ואחרי שנצליח נאפשר גם לבינה ל GPT קומבינציה.
דן: מעולה אני בעד לתת לגי'פטי לערוך אותנו. תשלחו את הטקסטים לכאן
אמיר:
אבי:
רועי:
אוהד:
למחרת גם רן שלח את הטקסט שלו ואבי שלח גרסה מעודכנת
רן: בוקר טוב.
הקטע מהמפגש בירקון.
(לאחרונה, התחלתי לכתוב מה שעובר לי בראש, בלי מאמץ לנתב את זה למשהו בעל ערך לטעמי. יוצא מאוד "פוסט טראומטי" פחחח 🙂. זה מה יש:
אבי: בוקר טוב לכולם
לא הצלחתי לחבר את כבל HDMI מהראש שלי למחשב ובמקום ChatGPT זה מה שיצא לי.....
יותר מאוחר באותו יום אוהד הזין את הCHTGPT את הטקסטים שלנו ושלח את זה
אוהד:
אמיר: חחח, ידעתי שתל אביב היא כוסית
דן: אמיר אולי תנסה גם
אמיר (אחרי שעה):
זה מארבעה שירים : יצא בליל של...
דן: GPT Chat אולי טוב בכמה דברים אבל כותב שירים גדול הוא עוד לא.
אוהד: גם אני לא הצלחתי להגיע לשילוב מתאים, אם אני משתמש בטקסטים שלנו זה די חוזר על עצמו כמו מה ששלחתי כבר, נראה לי שצריך להביא מומחה
אמיר: אנסה עוד נסיון, הפרנקנשטיין הזה בתהליך למידה, אל תאמינו בעצמנו כל כך מהר בחזרה 🤣🤣
אוהד: עד שהוא יגדל אשלב את ״אל תאמינו בעצמנו כל כך מהר בחזרה״ בשיר חדש 😉 💪
אמיר: יו הרמתי ידיים... זמנית !, סתם ה"אהבל" הזה מחזיר לי את השירים שלנו כמעט באותן שורות. אבל ברור שאני האהבל (הלקאה עצמית וחוסר הבנה+אפס ריכוז) צריך ללמוד פרומפטים נכונים שהוא מבין, או שאני בגירסה הלא נכונה ( של עצמי, 😅)... אל תיקח לי את המשפט הזה אוהד 🤣,... אני מפתח הפרעת קצב וריקוד.
דן: אפשר לוותר.. 😊 אנחנו יודעים יותר ממנו כרגע. נמשיך לבד
אנחנו במפגש הלפני אחרון בקבוצת המתקדמים
כותבים בדקות האחרונות של המפגש על סיום הסדנה. ביקשתי לכתוב בשורות ארוכות על חווית הסוף וגם אני כותב, אני רגיש לסיומים, הם מכאיבים לי. לא רוצה לשנות, רוצה להמשיך להיפגש ולקבל את הכוח לתת חזרה. אני אוהב את האנשים כאן אחד אחד. אנחנו לא רבים היום, אבל זה לא משנה. יפה לראות איך מקשיבים אחד לשני איך המפגש עף, איך הרגשות עולים ויורדים.
עצרנו, כולם קראו מה כתבו וגם אני. דיברנו על מה נעשה במפגש הסיום הקטן שלנו, ואלעד חבר הקבוצה (לא אלעד שודלר חברי המוזיקאי) ביקש 20 דקות כדי להעביר לנו משהו. מסקרן לראות מה יעשה איתנו.
המפגש האחרון לתקופה זו היה אתמול. קראנו שירים על סיום שבקשתי להביא, ואח"כ יפעת והדס הצטרפו, ואלעד הראה לנו ראש של אלה שגילף לכדי אישה ערומה. כמו שאמר 'הראש כבר חסר אבל היא עוד כאן'.
הרעיון שלו היה להעביר את פסל העץ הקטן - 'האלה שהפכה לאלה' כמו שאמר אחד החברים - ומי שמחזיק בה שומע אחרים מדברים עליו, דברים טובים, שהוא נתן לנו בתקופה שהיינו יחד.
התהליך הזה היה מרגש ביותר. כל אחד קיבל מתנות על עצמו. עלי אמרו שאני נדיב מתייחס לכולם בגובה העיניים, יודע לבקש אבל לא דורש ולכן מקבל יותר, מקשיב… הלוואי שאהיה יותר מכל הדברים הטובים שהחברים חושבים עלי.
הנה קצת ממה שהחברים כתבו או אמרו לי על הסדנה:
זה מה שכתב אלעד על הסדנה:
המפגש עם דן היה כמו אויר לנשימה עבורנו. אנשים ביטאו את כאבם, כיסופיהם ויצירתיותם במילים שכתבו ושיתפו בקבוצה. היה זה מסע ריפוי לא מתיימר. דבר ששחרר אותנו מצפיות למטפל או מתהליך כלשהו. היו אלו אנו והתחושות והמילים העולות בנו. ככל שעברו המפגשים הבנתי שהאנשים פה נהיים שקופים אחד לשני, כאילו שמבינים מה עובר בפנים... היה זה מקום לנוח ולהתערסל בחברה מקבלת ומבינה ומטובלת במילים, חרוזים, דימויים וסיפורים, שהפכו כל מפגש למסע מרתק. דן היה שם נוכח, מקבל, אישי והכי בגובה העיניים. כאילו שידע באמנותו לא להרוס את הפוטנציאל הגלום בחדר ובאותו הזמן להיות מורה, חבר, השראה ושותף למסע. הרגשנו את האהבה שלו לקבוצה ולשירה והוא נשאר בשלו... נוכח, צנוע אוהב, פגיע, וערסל מרפא.
בשיחה עם אוהד על העבודה שלנו בסדנה הוא אומר לי:
קבוצה עובדת, כמו שאצלנו, רק מזה מתכנסים כבר יש סנכרון, זה שיש יום קבוע בשבוע וזה שיש דברים קבועים שעושים זה מאוד עוזר. הפסיכולוגית שלי אומרת שאני 'סוכן כפול'. גם עם החברים אבל גם על "ההנהלה", ובאמת, אני מסיים את הלימודים בעוד חודש של הפסיכותרפיה, החלטתי שאני אהיה מטפל בעצמי. אני חושב שזה מוזר, שאנחנו לא מתרגלים את הדברים שעושים לנו טוב ומצפים להרגיש טוב. זה שאני פה ומתרגל זה עושה לי טוב, לעלות על הבמה זה היה מטורף, מפעם לפעם זה היה יותר נעים. לפני ההופעה הראשונה היה לי ממש התקף חרדה, אבל על הבמה היה לי מדהים. זה משפיע עלי בכל תחומי החיים, אמרתי למנהל פיתוח אצלנו שמאז שאני כותב שירים אני מתכנת יותר טוב. עכשיו אני רוצה ללמוד יותר קלידים למשל, ועדיין יש מחסום.
שיחה עם אמיר
אני בכלל רציתי ללכת לקורס גלישה, אבל כאבה לי הכתף, אז יפעת המליצה לי לבוא לפה. בהתחלה חשבתי שמפתח סול זה רק לימוד נגינה, ואמרתי לעצמי מה לי ולזה, אבל הכתיבה תפסה אותי, אני כותב לעצמי מגיל צעיר. הייתי עושה דפי בוקר לפני שנים עוד בניו יורק. באתי לקבוצה שלנו וכיום אלו האנשים הכי קרובים אלי, אלעד, אושרי נדב.. מצאתי כאן משהו עם משחקי המילים, האוזן פתוחה. לפעמים אחרי המפגש אנחנו הולכים יחד וממשיכים לדבר על השירים לעבוד עליהם. אני מרגיש שאני יכול לשחק כאן עם השטויות שלי וזה נופל על אוזניים פתוחות. אני מתחיל לדבר עם אלעד בטלפון ואנחנו מוצאים את עצמנו עובדים על הטקסטים ביחד.
אמיר מספר לי על הלילות שלי הוא כמעט לא ישן שינה עמוקה, הסיוטים מעירים אותו בשלוש בבוקר והוא נשאר ער ומצליח לישון לאיזה שעתיים בבוקר, אחרי שאשתו והילדים יוצאים. אומר לי כאילו שרדתי את הלילה, עכשיו אני יכול לישון.
רן בתגובה לקריאת המאמר
מדי פעם מגיח למציאותכמו חלום בהקיץוחוזר למקום בו אני דרושעם חלק ממה שקרה עכשיולומדים לחיות עם זהלהקפיא פרצוף מתענייןכמו שלט: "יצאתי תכף אשוב"לקפל ולקשור את הרגששלא יברחבטח יש שימוש למישהושמשחק פורטנייט בראש בלי מחשבומדי פעם גם מקשיב לאמא במטבחששם את הגלידהבמקום הכי רגיש בשןלהיות מוכןשקרן. זו המילה שעולה לי"המצאת הכלשנים שסיפרת לעצמךתיאמת גרסאות
נווה כתב שיר על החוויה של העבודה בסדנה:
בחבורה של דן
בחבורה של דןמכניסים אורחיםגברים שראו מוותונשארו כדי לספרקפאו בזמןלנצח צעיריםזה שמחייך בלי שליטהוההוא שלא יוצא מהמיטהאבל תמיד מגיעכל שבוע באים לטיפולבלי לשאול, בלי לחקוררק לשמוע ולכתובמלים מדממות נמהלות בשמנים ארומטייםקומץ אבקת שריפהוקורט אבק כוכביםבחבורה של דןאין ראש לשולחןיושבים אוהביםכואבים וכותבים
לסיום עוד כמה שירים מתוך המופע השלישי שלנו שזכה לשם מתוך שיר של אמיר - 'לופ בין עבר להווה':
ּפָנִים אֶל מּול ׁשֵדִים - מאת מתן
עַל גּופִי ׁשִרְיֹון פְלָדָה ׁשֹומֵר ׁשֶלא יִּוָדַעעַל הַלֵב ׁשֶלא מִתְאַחֶהמִמַמְלֶכֶת הַלא נֹודַעּבָרֹאׁש הַכֹל טָרִיכְמֹו לא הָיָה זֶה בַעֲבָרִיאַך אִם אָכֵן הִתְרַחֵש,אַיֵה צַלֶקֶת בִבְשָרִי?לַעֲמֹד מּול הַפְחָדִיםפָנִים אֶל מּול ׁשֵדִים,לָנֶצַחנִמְנַע מִמָה ׁשֶמַזְכִירמִתְאַמֵץ יֹותֵר לְהַסְתִירהָרֹאׁש לא מְעַכֵלכְלּום כְבָר לא בָהִירּוּבִפְנִים הַכֹל בֹועֵר וְהַלֵב מַמְשִיְך לְהִזָכֵראִי אֶפְשָר לְהַכְחִיׁש,לא אֶהְיֶה אֲנִי יֹותֵרלַעֲמֹד מּול הַפְחָדִיםּפָנִים אֶל מּול ׁשֵדִים,לָנֶצַחחַיָב לָשִים לְזֶה סֹוףאֶת הַשְבָרִים לֶאֱסֹףמַתְחִיל לְהַשִיל ׁשִרְיֹון וְמַפְחִיד עֹמֶק הַמַחְשֹוףצָרִיְך לְשַנֵס מָתְנַיִםוְלִקְפֹץ לְעֹמֶק הַמַיִםלְתֹוְך סַעֲרַת הָרְגׁשֹותולְהָעִיז לְהִסְתַכֵל בָעֵינַיִםלַעֲמֹד מּול הַפְחָדִיםפָנִים אֶל מּול ׁשֵדִים,ולְנַצֵחַ לַעֲמֹד מּול הַפְחָדִיםּפָנִים אֶל מּול ׁשֵדִים,ולְנַצֵחַ, לְנַצֵחַ
שיר של אלעד
אִישׁ חַימָתַי נִגְמְרָה הַמִּלְחָמָהחָדְלוּ שְׁרִיקוֹת הָאֵימָהאֶפְשָׁר כְּבָר לִישֹׁן?טִיל בַּדֶּרֶךְ אֵלֶיךָכְּבָר 30 שָׁנָההוּא תָּמִיד יִתְקָרֵבלֹא יִפְגַּע..שַׁחְרֵר אֶת הַנִּצְרָהעֲמֹד נוֹחַאֵשׁ חַיָּה ! אֵשׁ חַיָּה !שַׁחְרֵר אֶת הַנִּצְרָהעֲמֹד נוֹחַ אֵשׁ חַיָּה !יוֹרֶה עַל עַצְמִילְלֹא אַבְחָנָהשֶׁרַק תִּגָּמֵרקִלְלַת הַכִּמְעַט וְקָרָה.שֶׁמַּשֶּׁהוּ יִקַּח אוֹתְךָאֵיזֶה שִׁיר אוֹ אִשָּׁהרַק לַשְּׁנִיָּה שֶׁלשִׁכְחָה.שַׁחְרֵר אֶת הַנִּצְרָהעֲמֹד נוֹחַאִישׁ חָיָה! אִישׁ חָיָה.שַׁחְרֵר אֶת הַנִּצְרָהעֲמֹד נוֹחַ אִישׁ חָיָה.הָרְוָחִים בֵּין רִגְעֵי הַשֵּׁנָההוֹפְכִים לִתְקוּפָהמָה אַתָּה מוּכָן לְהַקְרִיבבִּשְׁבִיל מְנוּחָה?מְחַפֵּשׂ מִלִּיםשֶׁיַּגִּידוּ מִי אַתָּהמִתּוֹךְ הַשְּׁתִיקָהצְפִירָה, שְׁרִיקָההַמִּלְחָמָה מַמְשִׁיכָהזֶה קָרָה זֶה עַתָּההַמִּלְחָמָה מַמְשִׁיכָהוְעַכְשָׁו זֶה אַתָּה!שַׁחְרֵר נוּחַ אִישׁ חַישַׁחְרֵר נוּחַ אִישׁ חַישַׁחְרֵר אֶת הַנִּצְרָהעֲמֹד נוֹחַאֵשׁ חַיָּה ! אִישׁ חָיָה.שַׁחְרֵר אֶת הַנִּצְרָהעֲמֹד נוֹחַאִישׁ חַישַׁחְרֵר נוּחַ אִישׁ חַישַׁחְרֵר נוּחַ אִישׁ חַי
צָב שִׁחְרוּר ( עד מתי? ) \ אָמִיר
כָּל בָּתֵּי הַקְּבָרוֹת מְסֻדָּרִים כְּמוֹ אַלְבּוֹםכְּבָר מִקּוֹם הַמְּדִינָה, כָּל חֶלְקָהּ מִלְחָמָהמִשִּׁחְרוּר לְסִינַי, שִׁשָּׁה יָמִים נִצָּחוֹןהַתָּשָׁה? אַתָּה שָׁם, בֵּין כִּפּוּר לִלְבָנוֹןוְהַהוּא מְקַדֵּשׁ אֶל מָלֵא חֲכָמִיםמוּל עַמּוּד הֶעָנָן בְּשַׁיָּרָה מוּבָלִיםלַקָּצֶה שֶׁל הַצּוּק הָאֵיתָּן מַגִּיעִיםוְעוֹצְרִים לֹא קוֹפְצִים...מֵחָדָשׁ מַתְחִילִיםיַאלְלָה דַּי, עַד מָתַי ?עוֹד יַמְשִׁיךְ הַמַּחֲזוֹר שֶׁקּוֹשֵׁר לִי בְּלוּפּ אֶת הֶעָבָר לַהוֹוֶהזֶה בּוֹעֵר לִי בַּדָּםבֵּין דִּמְיוֹן לָאֱמֶת אֲנִי מֵת לְהִשְׁתַּחְרֵר,לְהִשְׁתַּחְרֵר לִפְנֵי שֶׁמֵּתלְגוּפוֹ שֶׁל עִנְיָן מְנַסֶּה לְהַרְפּוֹתאַךְ עֲדַיִן מְשַׁיֵּךְ כָּל מִקְרֶה לְגוּפוֹתאֶת הֲוַאלְס עִם בָּאשִׁיר כָּל הַלַּיְלָה רוֹקֵדוְגַם אִיצִיק הִצִּית וְעָלָה עַל מוֹקֵדכִּי בַּקְּרָב שֶׁאַחֲרֵי כֹּל אֶחָד הוּא בּוֹדֵדגַּם אִתּוֹ זֶה בָּרוּר שֶׁהַחַיָּל שֶׁבּוֹ deadבְּבֶטֶן זֶה סוֹעֵר, אַךְ הַחַיִּים בַּעֲצִירוֹתשׁוּם דָּבָר לֹא זוֹרֵם, אֲנִי כִּתַּת כּוֹנְנוּתאֶת מְנַת הַקְּרָב שֶׁקִּבַּלְתִּי בִּכְלָל לֹא עִכַּלְתִּילֹא יָשֵׁן רַק רָדוּםאֵיךְ הִגַּעְתִּי עַד הָלוּם?יַאלְלָה דַּי, עַד מָתַי ?עוֹד מַמְשִׁיךְ הַמַּחֲזוֹר שֶׁקּוֹשֵׁר לִי בְּלוּפּ אֶת הֶעָבָר לַהוֹוֶהלֹא עוֹבֵר עִם הַזְּמַן, בֵּין דִּמְיוֹן לָאֱמֶתאֲנִי מֵת לְהִשְׁתַּחְרֵר, לְהִשְׁתַּחְרֵר לִפְנֵי שֶׁמֵּתיֵשׁ גִּנָּה מְטֻפַּחַת בִּקְצֵה בֵּית הַקְּבָרוֹתזֹאת חֶלְקָה עֲתִידִית שֶׁמְּחַכָּה לַבָּאוֹת,לֹא רוֹצֶה שׁוּם נַדְלָ"ן בְּקִרְיַת הַשְּׁאוֹללֹא עוֹד פֶּרֶק בָּאַלְבּוֹם......כְּשֶׁהַמִּסְדָּר יַעֲבֹר לְדוֹםיָא אַלְלָה Die, עַד מָתַי ?עוֹד יַמְשִׁיךְ הַמַּחֲזוֹר שֶׁקּוֹשֵׁר לִי בְּלוּפּ אֶת הֶעָבָר לַהוֹוֶהוְבּוֹעֵר לִי בַּדָּם, בֵּין דִּמְיוֹן לָאֱמֶת
צילום: מיכאל טופיול
