אַף בְּהִסְתַּכְּלִי בַּכּוֹכָבִים: שלושה סיפורי אהבה. על הטיפול הזוגי בגישת דעת-לב (טיפול בובריאני)

אַף בְּהִסְתַּכְּלִי בַּכּוֹכָבִים: שלושה סיפורי אהבה

על הטיפול הזוגי בגישת דעת-לב (טיפול בובריאני)

מאת אילניה קור

פתח דבר

אין האהבה דבקה באני, עד שהאתה יהא תוכנה בלבד, עניינה בלבד.
היא שרויה בין האני ובין האתה.
מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בישותו, אינו יודע אהבה מה היא.
​​​​​​​(בובר, 1980, עמ' 12)

השאלה הנזעקת ממעמקי נפש בודדה, זו אשר ניתקה מחיי זיקה ומתחושת דבקות וחיבור עם זולת קרוב, היא שאלת האהבה. "מה זאת אהבה?", שואל גם ביאליק ביחידותו הבוערת בו, בתפילה לחיק מקלט לנפשו בחלקיה הנידחים (ביאליק, תשכ"ו, קעח), ושאלתו מהדהדת כזעקה – גלויה, או סמויה – במרחב זוגי המבקש להיתקן ולהתכלל, מתוך היחס הדיאלקטי בין שניים הכוספים לשוב ולהיפגש.

האהבה, על פי הפילוסוף מרטין בובר, היא התחוללות מטאפיזית-אונטולוגית (ישותית) ששורשה אינו באני הנפרד ובעולמו הרגשי והסובייקטיבי, אלא ב"מרחב ביניים" שבין האני לאתה, המתגלה מתוך יחס של דבקות בנפש הזולת (קור, 2022). קרי, התרחשותה של האהבה כרוכה במטאפיזי בשני אופנים: בחדירת הנפשי אל ה"ביניים" המטאפיזי, ובדבקות עם יסוד ה"אתה". ה"אתה", אצל בובר, הוא היסוד הטרנסצנדנטאלי שבנפש הזולת, המגלם את יסוד "הנברא בצלם": האופן שבו הרוח, בחד-פעמיותה, מפעמת בנפש האחרת.

רגשות האהבה העולים בנפש הסובייקטיבית, מרחיב בובר בהמשך הפיסקה שצוטטה לעיל, הם היטלים של ההתחוללות ב"ביניים", אשר נחלשים או מסתלקים ככל שהם מתרחקים מהמטאפיזי. בובר רומז לנו כאן כי הרוחי למעשה קודם לנפשי; בכך הוא ממשיך את מדרש חז"ל הנודע: "איש ואישה זכו – שכינה בניהם"(סוטה, יז, א). על כן, כדי למצוא מחדש אהבה שגלתה או התקלקלה, לא די בחקירה ביוגרפית על "ספת האנליזה" ובזיהוי דפוסי התקשרות ראשוניים ומשתחזרים, אלא יש לשוב אל המטאפיזי בשני האופנים שתוארו בקצרה לעיל.

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

במאמר זה אבקש לרקום תיאור מהלך של טיפול זוגי המתבסס על תפיסת האהבה של בובר ועל הפילוסופיה הדיאלוגית שלו. במהלך זה שזורים חלקים תיאורטיים מהגותו, תוך תרגומם לשפה טיפולית שאני מכנה בעקבות בובר "דעת-לב". המתודה והכלים של הטיפול הזוגי יובהרו באמצעות שלושה תיאורי מקרה – סיפורי אהבה מהקליניקה,¹ המציגים את הניסיון הזוגי למצוא מחדש, או כראשית, את "חוט הכמיהה" השוזר את השניים במשכן האהבה המטאפיזית.²

דעת-לב – איטנציונאליות לממד מטאפיזי

רק מי שמתכוון לאדם האחר עצמו ומתמכר אליו, זוכה להקביל בו פניו של עולם. ואין מגיש לי את זיו הנצחים אלא מי שמהותו, שאחרותו, נתקבלה על מהותי, והרי הוא שוכן סמוך-קיימות בכולו לעומתי. רק אם שניים אומרים זה לזה 'אתה האיש' בכל נפשם ומאודם, זוכים שתהא שכינת ההוויה שרויה בניהם. (בובר, 1980, עמ' 141).

על פי בובר, המצב הבראשיתי והמהותי לקיומנו הוא של זיקה בין שניים. מצב זה של זיקה מאופיין במבנה קשר מיוחד, שבו אין מזיגה ואין נפרדות – אלא נבדלות; נבדלות של ייחודיות הנפש הנפגשת ושל גבול נוכחותה. בובר מכנה זיקה זו "זיקת אני-אתה". המקף במרכזו של המונח הוא מהותי לציון ההיבט האונטולוגי של השניים השזורים האחד בשני באופן המשיק זה לזה, הדבק זה בזה, תוך שמירה על גבול נוכחותם.

בובר מבחין בין "זיקת אני-אתה" הבראשיתית, ל"זיקת אני-לז". בזיקת אני-לז, השניים הם בבחינת סובייקטים נפרדים, אשר פוגשים זה את זה מתוך קטגוריות תודעתיות ותבניות נפשיות של ה"אני", ולא מתוך יסוד ה"אתה". על כן, המפגש בזיקת אני-לז נתון בעיקר להשלכות והזדהויות, והממד הרוחי חומק ממנו. מרבית חיינו ההכרתיים והנפשיים נתונים לזיקה זו ולעולם הלז, שתחת הקטגוריות והחוקים שבו מתפתח המדע והסדר החברתי. גם הפסיכואנליזה, בתהליכים של העברה והעברה נגדית, נשענת על מבנה קשר זה, המשמעותי להבנת הנפש הסובייקטיבית. אך כפי שניסח זאת בובר: "בלי הלז אין האדם יכול להתקיים, אולם מי שחי רק עמו בלבד, הוא אינו האדם" (שם, עמ' 27).

בהתאם לתפיסה זאת, במהלך של טיפול זוגי, המטפל הבובריאני מכוון את הזוג להיזכר במבנה הקשר הבראשיתי של "זיקת אני-אתה", הנטול הזדהויות והשלכות והניחן ביחס של דבקות ואינטימיות, תוך הנכחה של יסוד ה"אתה", שהוא היסוד הרוחי שבנפש האחרת. ללא מבנה קשר זה אין הוויה של זוג, כפי שמתבטא גם במדרש הנודע: "לא איש בלא אישה, לא אישה בלא איש, ולא שניהם בלא שכינה" (בראשית רבה, כב, ב).

ההישזרות הזו של נפש בנפש, רוח ברוח, שהיא בבסיס ההוויה הזוגית, מתרחשת מתוך מצב תודעתי ייחודי ומובחן, שאותו מכנה בובר "דעת-לב" (קור, 2022). דעת-לב מתייחד באינטנציונאליות (התכוונות) שאינה מופנית לאני ולא לאתה, אלא למרחב הביניים שבין האני לאתה, הקרוי על ידי בובר "ספירת הביניים". ספירת הביניים אינה מתבססת על אירוע תוכני כלשהו, נפשי או חברתי, גם אם אירועים מעין אלו יכולים להתקיים בה; תחת זאת, היא מרחב אונטולוגי (ישותי) שיש להיכנס ולעמוד בפנימיותו. ובלשונו של בובר: "אפשר לתפוס את המצב הדו-שיחי רק תפיסה אונטולוגית, הווייתית. אך אין לתפסו מתוך הוויה האישית, אף לא מתוך הווייתם האישית של השניים, אלא מתוך מה ששרוי ביניהם ועובר את שניהם" (בובר, 1962, עמ' 112).

התייחסות מרתקת ל"ספירת הביניים" אפשר למצוא במיצג המפורסם "האומנית נוכחת", של האומנית מרינה אברמוביץ. מיצג זה עלה בשנת 2010 במוזיאון מומה שבניו-יורק, ובמסגרתו ישבה האומנית במשך שלושה חודשים מבוקר ועד ליל, בשקט וללא תנועה, כשמבקרי המוזיאון הוזמנו להתיישב למולה בדממה, פנים למול פנים, במשך כמה דקות בכל פעם. המיצג זכה להצלחה כבירה, אנשים ישנו ברחובות על מנת להספיק לעמוד בתור ולזכות בחוויית המפגש עימה. עד סוף תקופת המיצג, יותר מ-850 אלף איש זכו בחוויה מיוחדת ומרפאה זו. לימים העידה אברמוביץ שהתנסות זו שינתה את חייה ואת פנימיותה: לדבריה, היא מעולם לא חוותה קודם לכן את נוכחותה באופן כה צלול, מלא, אותנטי, ומתוך מגע מובחן ועמוק עם חלקי נפש ייחודיים של זולתה, שעוררו בה אהבה, חמלה, הבנה עמוקה, ללא מילים. עד היום, היא מספרת, אנשים שנכחו למולה במיצג מספרים לה שזו הייתה עבורם התנסות מרפאת וטרנספורמטיבית.

מה התרחש בין אברמוביץ לנפש הנפגשת באותן דקות בודדות? בובר יאמר שההתכוונות הנפשית והתודעתית זו אל זו, מתוך מבט פוגש, ומעמדה של רחק פיזי ונפשי ובו בעת מתוך התמקדות מיוחדת בנפש האחרת, פערה את הממד המטאפיזי של "ספירת הביניים" וחוללה יחס של דבקות והנכחה של יסוד פנימי עמוק, החורג מהמצלול הסובייקטיבי של אברמוביץ.

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

בספרו "פני אדם" מקדיש בובר (1962) פרק שלם לתנועת ההכרה הכפולה של האדם השזור ביחס של זיקת אני-אתה עם המציאות: תנועה המקפלת כנקודת ראשית את ה"רְחָק" התודעתי והנפשי, שמתוכו מתחוללת כניסה לזיקה עם "אתה" כלשהו – מעולם הטבע, האדם או עולם הרוח. עיקרון הכרתי זה מכונה על ידי בובר "רחק וזיקה" (בובר, 1962, עמ' 117-131). תנועת הרחק, על פי בובר, היא התנאי המקדים לזיקה, ורק עם הופעתה תתאפשר זיקת השניים. לפי בובר, לפיכך, עיקר הקושי הזוגי טמון בתנועת רחק לא מאוזנת: רחק מועט מדי יוצר מרחב זוגי בולעני והשלכתי, ורחק עודף יוצר ניכור ו"זיקת אני-לז", שבהם הזולת נתפס כאובייקט נשלט והנתון להכרתי.

עקרון "רחק וזיקה" של בובר שופך אור על המיצג של אברמוביץ ועל התנאים לאינטנציונאליות של "ספירת הביניים" שהתקיימו בו. תנאים אלה אפשרו מגע טרנספורמטיבי עם היסוד הטרנסצנדנטאלי (יסוד ה"אתה") שבנפש הזולת, תוך שהייה בממד מטאפיזי, שעל פי בובר יש בו אף לאותת על משק ריחופו של ה"אתה הנצחי" (האלוהי). האם כל שנדרש עבור כך הם שני כיסאות המופנים זה אל זה, וכמה דקות של דממה משירת מבט? מניסיוני, תתפלאו כמה תרגול פשוט זה מעורר את פונקציית הזיקה בנפש, ויוצר קרבה ממשית ומרוממת רוח. עם זאת, כפי שנרמז לעיל, לעיתים דווקא במפגש עם נפש קרובה, כמו בקשר זוגי, כשהיחס עימה הוא השלכתי וטעון, יש קושי בממד הרחק. את ממד הרחק, לפיכך, יש לדייק במהלך הטיפול הזוגי, הן באמצעות המרחב הדיאלוגי (שאליו אתייחס בהמשך), והן באמצעות האינטנציונאליות המיוחדת לספירת הביניים.

סיפור אהבה ראשון: אילאיל ואורן

כִּי הַיָּפָה בְּיוֹתֵר לָאַהֲבָה וְלָאֱמוּנָה, הִיא מִלַּת:
הִנְנִי.
כִּי הַכּוֹאֶבֶת בְּיוֹתֵר לָאַהֲבָה וְלָאֱמוּנָה, הִיא מִלַּת:
אַיֶּכָּה.
(מתוך השיר "הנני", סיון הר שפי, 2017, עמ' 17)

הקדמה

אורן ואילאיל הם זוג בסוף שנות השלושים שלהם. הם הגיעו אליי על מנת לגעת בסוגיית ההורות והפערים ביניהם בתחום זה. אורן חש בשל, ועל פניו השתוקק לכך מאוד, ואילאיל, לעומתו, נרתעה מכך מאוד. אילאיל, שהייתה בטיפול אישי במשך שנים, הגיעה לטיפול הזוגי כשהיא מודעת לחוויית הילדות שלה, לתחושת היותה "הפרעה" הנכפית על הוריה, ולדפוס הזועם ואז נסוג אל תוך עולמה, כאשר חשה שלא נמצאים איתה במצוקתה. אורן נגע במהלך הטיפול שלנו בתחושת הבדידות העמוקה והכובד שחש למול עומסי החיים, בקושי שלו לקחת מקום לעצמו ולצרכיו, ובחוסר האונים למול מכאוביה הרגשיים של אילאיל, שהדהדו לו את אימו בהתקפי הזעם והחרדה שלה. הקשר שלהם ידע רגעי אהבה וקרבה יפים ועזים, אך גם מרחק גדול כל כך, שיצר חוויית קשר לא בטוחה דיה שהקשתה עליהם לצעוד בבטחה לשלב הבא. ההבנה של הדפוסים והאופן שבו כל מהם תורם למרחק ביניהם, וגם של הצרכים הרגשיים של כל אחד מהם, לא הספיקה על מנת לשנות באופן מהותי את הדינמיקה הזו.

מהלך הטיפול ביניהם כיוון ל"ספירת הביניים" באמצעות תרגולים תודעתיים ייחודיים ובאמצעות המתודה הדיאלוגית "בסוד שיח" (שעליה יורחב בהמשך), המכוונת ליצירת מרחב שבו יש מגע הדדי עם היסוד הרוחי-נפשי של בן/בת הזוג מתוך מה שבובר מכנה "הקפה" של הנפש האחרת. בתיאור שאציג של סיפור האהבה של אורן ואילאיל, אבקש להנכיח תמצית מן התרגולים התודעתיים שנועדו לחבר את הזוג לממד המטאפיזי ולרובד ההווייתי של זיקת השניים. אציג סדרה של ארבעה תרגילים שפיתחתי לאור הגותו של בובר, ושאני מכנה "מדיטציית ספירת הביניים". הסדרה כוללת תרגול של נקודת יציאה מובחנת למפגש של שניים, תרגול של אינטנציונאליות לספירת הביניים באמצעות מבט ונשימה, תרגול של חוויית הנוכחות של שניים במקביל מתוך ספירת הביניים, ותרגול של ניכוח יסוד ה"אתה" של הנפש האחרת.

מדיטציית ספירת הביניים – נקודת יציאה:

אני מבקשת מאורן ואילאיל לשבת זה מול זו, ולהביט זה על זו במשך דקות ספורות. לאחר מכן אני מבקשת מהם לעצום עיניים ולהתחבר לנקודת המרכז האנרגטית או הגופנית של הווייתם האישית. תרגול פשוט זה, שמחבר אדם אל מרכז הווייתו, מלמד את נקודת היציאה לזיקה מתוך תיחום גבולות הגוף והנפש, כך שהמפגש יתקיים מתוך נבדלות וקבלת יסוד האחרות. ובלשונו של בובר (1980, עמ' 130): "[...] בכדי שיהיה בידו להקביל את פני האחד, צריך אדם לזכור יפה את מקום היציאה, צריך אדם שיהיה פעם אצל עצמו, שיהיה בעצמו".

קורס הכשרת מדריכים.ות בהתמחות בילדים ונוער מגווני מגדר
קורס ייחודי לאנשי טיפול המשלב כלים תיאורטיים ומעשיים

בתרגול הראשוני, אילאיל חשה במובחנותה ואילו אורן התקשה לחוש בעצמיותו הרוחשת, מבלי לחוש את הבחוץ המתדפק על דלתו. ההכרה הזו הייתה חשובה בעבורו, והוא שב וחוזר אל החיבור למרכז הווייתו ולומד עם הזמן לחוש בו יותר ויותר, וליצור גבול ביחס למה שפולש אליו ומציף אותו.

מדיטציית ספירת הביניים – אינטנציונאליות לספירת הביניים באמצעות המבט והנשימה:

לאחר התמצקות נקודת היציאה, אני מבקשת מאורן ואילאיל לשוב ולפקוח עיניים, להפנות זה אל זו מבט רך המתמקד במרחב שביניהם מתוך דגש על הנשימה, המכוונת אל החלל המשתרע ביניהם. תרגול זה מבקש תשומת לב דקה לרגעים שבהם ה"אני" שב לעצמו פנימה וניתק מהמרחב, ולרגעים שבהם הוא שוהה בנוכחות-עם, במרחב הביניים. ככל שהתודעה – באמצעות הנשימה – שוהה יותר במרחב הביניים, היא מזדככת, מתרחבת ונפתחת להתחוללות של זיקה ולחוויית דבקות עמוקה בנפש האחרת.

בשלב זה, לאחר משך של תרגול, עיניה של אילאיל נמלאות דמעות וההתרגשות ההדדית משיבה אותם אל הגוף הנפרד, המבקש לגעת ולחבק זה את זו. רישומים של זיקה ניכרים בנפש ובגוף.

מדיטציית ספירת הביניים – הקבלת השניים:

בהמשך, במסגרת פיתוח המיומנות התודעתית של התכוונות אל "ספירת הביניים", אני מבקשת מאילאיל ואורן לנסות לחוות בעיניים פקוחות את הנוכחות האנרגטית של שניהם במקביל, מתוך ספירת הביניים. בשלב זה אנו מכירים כבר את הדפוס הרגשי והתודעתי של כל אחד מהם, הנוטה מדי ל"אני" או ל"אתה". אילאיל זקוקה למשך זמן כדי "לצאת" מהאני ולחוות את שניהם במקביל, ואילו אורן נוטה לחוש את נוכחותה יותר מאת עצמו. הוא לומד לשוב לרגע לנקודת היציאה שלו, ולאחר מכן לחזור לספירת הביניים ולחוש לרגע את שניהם במקביל. נרגש, הוא שב לעצמו ולאפשרות העמוקה הנגלית: יש מקום לשניים.

מדיטציית ספירת הביניים – קבלת פנים:

מתוך זיקת השניים ב"ספירת הביניים", אני מכוונת כל אחד מהם להתמקד תודעתית ונפשית בנוכחות השנייה, להדגיש מתוך הוויית השניים את נוכחות בן/בת הזוג. הנשימה ממשיכה להישלח אל החלל שביניהם, ונוכחות בן/בת הזוג מהדהדת בנפש שבזיקה. לאחר כמה דקות אני מבקשת משניהם לעצום עיניים ולתת מקום להדהוד של בן/בת הזוג, או לעקבת הנוכחות שלו/ה, ללא ניסיון למלל.³ בדומה להכנסת אורחים וקבלת האחר בבית הנפש הפרטית. לאחר כמה דקות נוספות, אני שואלת בזהירות האם יש מילה, או כמה מילים שיכולות לבטא בזעיר אנפין דבר ממה שנרשם בהם.

רגע נוסף עובר, ואז, בנשימה עמוקה, הם פוקחים עיניים ושבים למבט פוגש. אורן מתאר תנועת צלילה לעומקים אינסופיים, ואילאיל מתארת איכות של התמסרות ומסירות נפש. זה נוגע. אני שואלת את אורן כיצד הוא רואה עתה את אילאיל מתוך המהות הזו של צלילה במים עמוקים, והוא עונה: אני מבין שזו לא בריחה שלה מענייני היומיום והאחריות, אלא היא זקוקה לזמן ולמשך הנפשי הזה כדי להנכיח ולפתח את עומקיה. אילאיל מחייכת אליו על אישור עמוק של פנימיותה. את אותה השאלה אני מפנה אליה, והיא עונה שהיא חשה כעת כמה אורן מתמסר לקשר ובעבורה, גם אם לא תמיד מצליח להכיל אותה בעומקי מצוקתה.

התרגול התודעתי הזה מחולל עם הזמן יותר ויותר נבדלות ונראות נפשית הדדית עמוקה, המאפשרות להפריד את פצעי ההתקשרות מהמהויות הנפשיות המבקשות לקבל מקום במרחב הקשר שלהם. ניכוח יסוד ה"אתה" של הנפש האחרת היא התחוללות כבירה החורגת מעבר למהלכים התוך-נפשיים של הבנה והכרה. ובלשונו של בובר (שם, עמ' 254): "ולא ניכוח בדמיון, אלא בכוח ממשה של הישות".

קשר בטוח הוא קשר שבו המהויות הנפשיות הייחודיות, המגלמות ניצוץ מהרוח המפעמת, מקבלות הכרה ומקום ממשי במרחב בין שניים. לא עם כל זוג אפשרי לשלב תרגול כזה במהלך הטיפול, שכן הוא דורש פתיחות, אורך רוח, מיומנות תודעתית ועוד. אך כאשר מתאפשר תרגול כזה, הוא חודר אל הממדים המעודנים יותר של הקשר, ומעורר זיכרון ראשית של הוויית השניים, באופן שיש בו כדי לרפא ולתקן הטבעת רישומי זיקה קודמים ומכאיבים.

המרחב הדיאלוגי – "בסוד שיח"

אין להקיש את האהבה לדו-שיחיות. אבל אהבה ללא דו-שיחיות, הווה אומר: ללא הקבלת-פנים של אמת לאחר, ללא הגעה אליו וללא שהייה במחיצתו של האחר, היא אהבה השוהה במחיצתו של עצמו, ושמו של סמאל נקרא עליה. (בובר, 1980, עמ' 130)

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

במרחב המטאפיזי של זיקת אני-אתה רוחש ועובר ב"ספירת הביניים" דיבור נסתר ולא מילולי המהותי לאהבה בין שניים ולקשר הזוגי. באמצעות הביטוי "בסוד שיח", בובר מתאר את ההתרחשות הדיאלוגית הזו כרובד של "סוד" בהוויית השניים, אולי גם בהקבלה לפרד"ס הקבלי ולתורת הנסתר שבו:⁴ זוג יכול לפסוע בפרד"ס החיים ולהיות משוקע בפשט – בענייני דיומא ושגרה, או ברמז – בחיבור לילדותו ולעברו המסמנים את סגנון התקשרותו, ואפילו להכיר את הדרש – את ההיסטוריה המשפחתית וההעברות הבין-דוריות שלו ושל בן/בת זוגתו; אך הפסיעה "בסוד שיח" היא מכרעת להארת הברית בין שניים – מה שקושר בין שניים ברובד הרוחי-נפשי, בניסיון הסיזיפי לעיתים לתקן את שנשבר ונסדק בה. וכפי שכתב המוזיקאי לאונרד כהן, איש אהבה – בסדק הזה חודר הרבה אור.

"בסוד שיח" של בובר נישא על ידי שלושה מופעים אפיסטמולוגיים – כלומר היבטים של האופן שבו הנפש פוגשת ומכירה את הזולת באחרותו – המגלמים סימולטנית את האופן שבו הנפש שבזיקה נוגעת ביסוד ה"אתה" של זולתה: קריאה, ניכוח אישי ומענה (קור, 2022). הקריאה, על פי בובר, בוקעת מיסוד ה"אתה" שבנפש המאותתת. ה"אתה", במשנתו של בובר, הוא המהות הרוחנית המתגלמת בנפש והנגלית אך במעשה הזיקה, ביחס שבין השניים. מהות זו היא הטבעה של ה"אתה הנצחי" – היסוד הטרנסצנדנטי, אשר מתקיים באופן ייחודי וחד-פעמי בכל נפש. על פי בובר (1980, עמ' 118), ב"ספירת הביניים" מתרגשים ובאים אל השניים השזורים זה בזה "אותות" – מעין איתותים או תשדורות טרנסצנדנטאליים הנעדרים כל תוכן דימויי ומילולי, שהם המתגבשים לכדי קריאה הנשלחת לנפש האחרת. ההיפתחות לקריאה המאותתת לעברי, שנועדה אך לי, היא היפתחות לאיכות הסגולית שבנפש האחרת, לחותם בלעדיותה. במובן זה, הקריאה נשלחת מתוך "יד הגורל", ויש בכוחה לעצב את המהלך הנפשי ולהשפיע על נתיב החיים של השניים.

הניכוח אישי הוא הנכחה של האותות המאותתים ב"ספירת הביניים", והמוטענים מתוך יחס הזיקה במהותו המיוחדת של הקורא. האותות מונכחים בנפש הנקראת באמצעות חוש רוחני ומיוחד שאותו מכנה בובר "הכוח המדמה הריאלי". וכך כותב עליו בובר (שם, עמ' 225): "אין הוא במהותו כעיקרו התבוננות בלבד, אלא התכנסות נועזה, עצומת המעוף, הדורשת התעוררות חזקה של הנפש כולה, התכנסות לתוך האחרות, כדרכו של הכוח המדמה האמיתי בכל מקום". כך, מונכחת בעוצמה עקבת הרוח המפעמת בנפש הקוראת, המופיעה בנפש הנקראת כדימוי אנרגטי – דימוי ללא דמות, המדמה את המהותי והממשי בה: מצלול של פעימתה הפנימית, הנדירה והחד-פעמית.

המענה הוא התשובה הניתנת לקריאה הנשלחת מיסוד ה"אתה", והמונכחת באמצעות "הכוח המדמה הריאלי". הקריאה מצפה לתשובה, והתשובה יכולה להינתן בצורות לשון מגוונות (מילה, פעולה, מבע, מגע, מחשבה, יצירה ועוד), שכן כפי שכותב בובר (שם, עמ' 117): "מרובות הן הדירות בביתה של הלשון". בתנועת המענה לקריאה יש ממד של אישור, אישור יסוד ה"אתה" שבנפש הקוראת. וכך כותב בובר: "רוצה האדם להתאשר בישותו על ידי האדם ורוצה הוא להיות מוחזק בנוכח ישות חברו. נפש האדם זקוקה לאישור, משום שהאדם בחינת אדם זקוק לכך. [...] בני אדם מגישים זה לזה את דגן השמים של היות עצמם" (בובר, 1962, עמ' 131).

אולם, תנועת המענה היא גם זו החותמת ומפוגגת את יחס הזיקה שבין השניים. המענה, על מבעיו השונים, כרוך בתנועה המפרידה והמרחקת מ"ספירת הביניים" ובמודעות גוברת ל "אני" העונה בגופו ובנפשו הנפרדים. ועל כן כותב בובר (1980, עמ' 30): "כל מענה מצמיד את האתה לעולם-הלז. והוא צערו של האדם והיא גדולתו". מדוע זו גדולתו? כי במענה, כותב בובר, מגלם האדם את אחריותו לנפש זולתו ואת טבעו המוסרי. ומה בין אחריות לאהבה? עונה בובר (שם, עמ' 12): "האהבה היא אחריותו של האני על האתה".

אם כן, מציאות זיקת אני-אתה ארעית היא מיסודה: היא קמה ועולה באור ה"אתה" הקורא, ומתפוגגת מתוך ה"אני" העונה. המענה לקריאה מקודד את הנפש שלנו ברישומים של דבקות וקרבה וברישומים של לבדיות וגעגוע. היעדר מענה לקריאה גם הוא חלק בלתי נפרד מיחסי הזיקה השונים, מאחר והקריאות מאותתות אלינו "תמיד וללא הפסק" (בובר, 1980, עמ' 118). לפיכך, החמצה ואשמה הם חומרי גלם יסודיים בכינון הסובייקטיביות שלנו. עם זאת, היעדר מענה נמשך ואקוטי לקריאות הנשלחות, מחולל מה שאפשר לכנות "קריעה".⁵ הנפש נקרעת ממרחב הזיקה באופן שמותיר בה תהום, חרדה, טראומה. רישומים של קריעה בנפש הם בבחינת "אופל חי", המאותת גם כן אל מרחבי היחס השונים, כשבפנימיותו אב הדיבר אני-אתה החותר להיאמר שוב בכל ישותו של אדם. ובמילים אחרות, הקריעה מבקשת לשוב ולהיות קריאה, לשוב אל ראשיתה, בשניים.

"בסוד שיח" בקליניקה

דו-שיח בין פרטים-יחידים בלבד אינו אלא תבנית, ואין התבנית באה על מילואה אלא בין אישים. אבל היאך יכול אדם להיעשות מפרט לאיש אם לא בניסיונות של הדו-שיח, המורים לו את התוך ללא גבול של הגבול? (בובר, 1980, עמ' 130)

זוגות המגיעים לטיפול הם זוגות שבברית שביניהם התחוללו שבר או הפרה. הברית היא שזירה בין הקריאות הנשלחות בספירת הביניים, המגלמות את היסוד הרוחי-נפשי – האיכות הסגולית שבכל אחת מהנפשות – והמבטאות יחס של דבקות בין שניים. תהליך הטיפול הוא הארת מקום השבר ותיקון הברית, באמצעות מהלך מדיטטיבי של "ספירת הביניים" שהואר בחלק הקודם, ובעיקר באמצעות המתודה הדיאלוגית של "בסוד שיח". במהלך הזה, כל אחד מבני הזוג לומד לגעת, מתוך נוכחותו המשיקה לגבול הנוכחות האחרת, בניצוץ הפנימי הקורא לו להנכחה ואישור, או בלשונו של בובר: "את התוך ללא גבול של הגבול".

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

המתודה הטיפולית של "בסוד שיח" נשענת על המילה המדוברת, כאשר תכלית הדיבור היא לכוון ל"ספירת הביניים" ולהנכיח את הקריאה הנשלחת. העיקרון המנחה הוא לא המילים עצמן ושיקופן באופן הנאמר בדיוק על ידי הדובר, אלא כפי שכותב בובר (1962, עמ' 182): "לא הדברים, אלא המצבים הם ראשית לשון".

על הדיבור הדיאלוגי לגלם את עקרון "רחק וזיקה" שהובהר לעיל: עליו לבטא מתוך תנועת הרחק ההכרתית דבר מה מיסוד האחרות, שהוא יסוד ה"אתה" שבנפש האחרת, ומתוכו להשיק את נפשו אל הנפש הקוראת. לכן גם כותב בובר (שם, עמ' 183): "הסוד של התהוות הלשון והסוד של התהוות האדם, סוד אחד הם". המהלך של "בסוד שיח" חובק שלושה מצבים של דיבור ביחס לקריאה המאותתת: הדהוד, העמקה וזיהוי וזיכוך הקריאה:

א. הדהוד – דיבור המהדהד את המושמע על ידי הצד הקורא, מתוך הקשבה דקה לספירת הביניים ובהנכחת החוויה הרגשית של הנפש הקוראת. בשונה מדימוי הנשקף מבעד למראה, הדהוד נשען על הד של קול או צליל הנוכחות. הדגש הוא על מצב ההוויה של הקורא, ולא על המילים עצמן. באופן הזה מבקש בובר להימנע ממה שהוא מכנה "דו-שיח טכני" (בובר, 1982, עמ' 128).

ב. העמקה – דיבור שואל, תוך מבט פוגש ושהייה במרחב הביניים, שתכליתו להעמיק ולמצק את החוויה הרגשית של הצד הקורא, עד הקפתה. בשלב זה מתחולל דיאלוג רגיש וחוקר בין השניים, המבהיר את מצב ההוויה של הנפש הקוראת, ומאפשר לצד הקורא להימנע מ"חד-שיח", שבו הוא הוא משוקע מדי ביחידת נפשו המתייסרת.

ג. זיהוי וזיכוך הקריאה – מתוך המהלך של הדהוד והעמקה, מתבהרת הקריאה הנושאת בפנימיותה יסוד רוחי/ מהותי המייחד את הנפש הקוראת.

לאחר הקפת צד אחד באמצעות המהלך המתודי של "בסוד שיח", עוברים אל הצד השני, מתוך אותו מהלך ובאותו הנושא. עבודת תיקון הנפש המתבהרת והמזומנת כך לכל אחד מהשניים היא בתנועת המענה לקריאה הנשלחת לעברו. הקריאה הנשלחת, כאמור, מאירה ניצוץ מהיסוד הרוחי שבנפש הקוראת, אך זו גם נוגעת באופן עמוק ומדויק במקום השבר והקריעה שבנפש הנקראת. כך שזורים השניים זה בזה: אור בחושך, רוח בנפש, הארה ותיקון. במובן זה, ככל שהקריאה מקבלת מענה, כך הצד הקורא שרוי במה שאפשר לכנות "הארת הפנים" ונוכח באופן מלא יותר במרחב הקשר, וכך הנפש העונה מרפאת את שנשבר בה, ביחסי זיקה קודמים.

לעומת זאת, קריאה שלא זוכה למענה לאורך זמן יוצרת "הסתר פנים" ותחושת חבלה בעומק פנימיותנו, והיא גם מותירה את הנפש הנקראת בחלקיה המפוצלים והדיסוציאטיביים, הכוספים במעמקי הלא מודע להיוודע ולהתכלל מתוך מגע עם נפש זולתה. בהקשר זה, ניתן להתחבר לדבריו של הפסיכואנליטיקאי מייקל אייגן (2003, עמ' 9), בכותבו: "אמת היא כי אנו חבולים על ידי הקשרים המזינים אותנו. הזנה וחבלה כרוכות יחד בחיי אנוש. אין קשר שהוא רק מזין או רק חובל. כל הקשרים מכאיבים. כל הקשרים פוצעים. אולם המגע שלנו זה עם זה מזין, תומך, בורא".

למתודה הדיאלוגית של "בסוד שיח" יש נקודות ממשק ודמיון עם שיטת הטיפול "אימאגו", מבית היוצר של הארוויל הנדריקס (1988). עם זאת, ההבדלים המהותיים ביניהם יכולים להאיר את הייחודיות של גישת "דעת הלב": מהשיח והתרגול הזוגי באימאגו נעדר הממד המטאפיזי, שבגישת "דעת הלב" מגולם בספירת הביניים. בנוסף, הדו-שיח ההתכוונותי באימאגו נסוב על הממד הרגשי ועל צורכי ה"אני" הנפרד, העולים מביקור בעולמו של בן/בת הזוג; לעומת זאת, ה"קריאה" הבובריאנית פונה אל הרוח המאותתת מבעד לנפשי, והנקראת מתוך ממד הווייתי משותף. בנוסף, בעוד שבאימאגו יש דגש על המילים שנאמרו ועל אופן ניסוחן על ידי הצד השולח, במתודה הבובריאנית הדגש הוא על מצב ההוויה של הקורא. המהלך הדיאלוגי בדעת-לב מושתת על היכולת לפגוש את האחר ברובד שהוא מעבר לילד הפנימי על הגנותיו ופצעיו. אמנם, ההגנות והפצעים הבראשיתיים מונכחים ומקבלים מקום מתוך הקריאה (כי הקריאה נוגעת בתיקון הנפש הנקראת), והבחירה בבן/בת הזוג ביסוד ה"אתה" שבו מאפשרת מגע עם חלקים אלו – אך היא גם חורגת מהם.

באהבה, על פי בובר, יש את תנועת החריגה (טרנסצנדנציה) הגדולה ביותר בנפש שלנו. אנו אוהבים את הזולת בגלל מי שהוא, ברוח המפעמת בו, ולא רק כי הוא מהדהד את האובייקט המופנם בתוכנו. הפילוסוף עמנואל לוינס (2010, עמ' 213) ניסח זאת כך: "עמדה זו ביחס לבן השיח, אשר בה בעת מגיע אליו וחורג מעבר לו, בו זמניות זו של צורך ותשוקה, של תאוות בשרים וטרנסצנדנטיות, נקודת ההשקה בין הניתן לווידוי והבלתי ניתן לווידוי – כל אלה מכוננים את המקוריות של האירוטי...".

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

"פָּנִים בְּפָנִים – בְּרָכָה":⁶ על עבודת החסד במרחב הזוגי

הסיטואציה הזוגית הרוחשת מזמנת כאמור היפתחות לקריאות המאותתות, שהמענה להן דורש מהלך של תיקון הנפש. אך היא גם מאירה את המענה הניתן זה מכבר, לאורך שנות הקשר, שהיה בו כדי לתקף איכויות ומהויות פנימיות שסייעו להתפתחות הנפש הקוראת ולהעצמתה, וחוללו בעבורה התקשרות בטוחה. במהלך הטיפול הזוגי, המטפל מכוון את השניים להיזכרות ולהוקרה של החסד שניתן במענה לקריאות, בזמן עבר והווה, ובכך לאזן בין מערך כוחות הדין והחסד שהזוג נתון לו: בין הירידה אל חשכת הנפש בפצעיה, להתעלות הנפש באור האיכות הסגולית המשתקפת בעיני בן/בת הזוג. מתוך מהלך זה, ששזור במתודת בסוד שיח, הזוג לומד להכיר בדינמיות של "החוזה הדיאלוגי" – בקריאות שמתחלפות עם השנים ומשרטטות את מפת הדרכים של הקשר ואת תחנות ההתפתחות שהקשר ידע ועוד מזומן אליהן.

תפקיד המטפל הזוגי

טיפול זוגי מזמין מטופלים למצב מורכב, שבו מוחזקות במקביל שתי מציאויות שונות ומובחנות (רינגסטרום, 2014). במונחים המוצעים כאן ניתן לומר שעל מנת שמצב זה יתאפשר, המטפל נדרש להחזיק בתודעתו את מציאות השניים בספירת הביניים, על הקריאות הנשלחות בה, ולכוון אליה את הזוג בהנחייתו. ככל שהמטפל מצליח להחזיק בו זמנית את שתי הקריאות, על המהויות הנגלות דרכן והתיקונים המזומנים באמצעותן, כך יוכל גם הזוג המטופל להתייצב במציאות הדיאלקטית והדיאלוגית וילמד לשהות בה בהקשבה ובבטחה ולהכיר את האפשרות של השניים להתקיים במקביל. למטפל, המיומן ב"כוח המדמה הריאלי", יש גם תפקיד אקטיבי בזיכוך ובדיוק הקריאה הנשלחת בתוך הסיטואציה הרוחשת ובהארת מקום השבר, באופן המחבר את הנפש הנקראת למחוזות פנימיים עלומים וליחסי זיקה ראשוניים. ככל שהמטפל מצליח לסייע בחשיפת מקום השבר לאור הקריאה, כך בוקעת גם חמלה לכשלים של בן/בת הזוג במענה לקריאה.

בעת הצורך, המטפל גם משלב במהלך הזוגי מפגשים אישיים, שנועדו לגעת בעומק השבר שבנפש, ולחזק את תנועת המענה לקריאה, שמחברת ל"קומת הרוח" שבמרחב הזוגי. המגע עם מקום השבר הוא עדין ומורכב, שכן הוא עלול לעורר אצל המטופל/ת רגשות אשמה מייסרים, שללא התייחסות מובחנת אליהם הם עלולים להשיבו/ה אל האני הנפרד בסגירותו, ההודף בזעם והַאֲשָׁמָה את כאבו ואחריותו למענה, תוך כדי משוקעות יתרה בחוסר המענה לקריאה שלו. במקרים אלו, הקריאות הרוחשות מתעוותות והופכות לצורכי "אני" לא מסופקים, והתהליך הטיפולי מתנתק מהממד המטאפיזי שבו.

בובר התייחס לאַשְׁמָה כסבל המהותי בחיי הנפש (קור, 2023), תולדה של מציאות השניים הבראשיתית וההחמצות והקלקולים הבלתי נמנעים במענה לקריאות המאותתות ללא הרף מכל רשויות ה"אתה" (אדם, טבע, עולם הרוח). בובר (1965) מרחיב על ה"אשמה הישותית", שהיא תולדה של החמצה או חוסר מענה לקריאה גורלית במרחב הזוגי.⁷ את האשמה הישותית חשוב להאיר במהלך הטיפול, באופן שמעורר את פונקציית הזיקה שבנפש המטופל ומעודד אותו לשאת את רגשות האשמה ואת אחריותו לתקן.

מהלך זה בכללותו, בצירוף עם עבודת החסד, מסייע לזוג גם להיפרד באופן מכבד ואוהב, במידה ומתקבלת החלטה על פרידה, מתוך הכרה הדדית בזכות היסודית של שניהם להתפתח בקומת הרוח ולהיענות, בדרך הנפקחת והנמשכת עבורם, גם מחוץ לקשר.

סיפור אהבה שני: שרון ואמיר

אִם מִישֶׁהוּ אוֹהֵב פֶּרַח אֶחָד וְיָחִיד,
שֶׁאֵין שֵׁנִי לוֹ בְּכָל מִילְיוֹנֵי הַכּוֹכָבִים,
הֲרֵיהוּ מְאֻשָּׁר אַף בְּהִסְתַּכְּלוֹ בַּכּוֹכָבִים.
(דה סנט-אכזופרי)

שרון ואמיר הם זוג בתחילת שנות הארבעים שלהם, שהגיעו אליי במצוקה ושבר, לאחר פתיחת הקשר ביניהם והתאהבותו של אמיר באישה אחרת. היוזמה לפתיחת הקשר הייתה של שרון, שלא רצתה בילד נוסף, אך התרצתה לכך בתנאי שתוכל לממש קשרים מיניים נוספים. הדיבור שעבר ביניהם בפגישות הראשונות היה מאשים וזועם (מצד שרון), מצטדק ומערפל (מצד אמיר), ורומז לי, בניגון שבו, על משהו שהוא מעבר לסגנונות ההתקשרות שלהם. הניסיונות לנהל דיאלוג לאור מתודת "בסוד שיח" לא הועילו באופן מהותי. נדמה היה לי שאנו נותרים על פני השטח, ושבעומק המרחב ביניהם מרצדת אשמה ישותית, ששורשה בקריאה גורלית שלא קיבלה מענה.

הזמנתי את אמיר למפגש אישי בניסיון לאתר את הסיטואציה הרוחשת את אשמתו, שלא הצליחה להאיר את עצמה במרחב המשותף. הנחיתי אותו למהלך מדיטטיבי, והתודעה שלו הציפה את הסיטואציה הבאה, שהתרחשה כמה שנים קודם לכן: שרון שוכבת במיטתה בוכייה ומותשת, והיא אומרת לאמיר שהיא לא מעוניינת בעוד ילד ומספרת לו חזור ושוב כמה גידול ילדם תובע ממנה את כל משאבי הנפש והכוחות, ושהיא אובדת לעצמה בתוך השגרה הסיזיפית של היומיום. אמיר שותק, מהנהן בראשו, ובעיקר מנסה להרגיע אותה שיהיה בסדר, ואולי אף אומר לה (ולעצמו) שתמיד קשה לה, אך בסוף זה מסתדר. הוא פוקח את עיניו ומספר לי שזו סיטואציה שהייתה חוזרת על עצמה בתקופה שלפני ההיריון הנוסף. האם יש בה בכל זאת משהו אחר? שאלתי אותו. והוא ענה שהוא לא יודע, אבל שחש כעת במועקה גדולה בבטנו.

אני מבקשת להאיר עם אמיר את הסיטואציה הזו במדרגת ההסתכלות (אליה אתייחס בהרחבה בהמשך), שבה אנו חוקרים באופן פנומנולוגי את עמידת היחס שבין השניים. אנו עוצמים עיניים ונכנסים למרחב של הסיטואציה במלוא הקונקרטיות והמוחשיות שבה. אמיר מתאר לי את מרחב חדר השינה, את האור של היום, ואת שרון ששוכבת במיטה, כשהוא עומד לידה. אני חוקרת ביחד איתו את עמידת היחס שבניהם: אמיר מתאר את הנוכחות של שרון כמוצפת, ובה בעת לכידה וברורה. התנועה שלה ביחס אליו היא ישירה וחדה, ואילו הוא הודף אותה, נסגר בפניה, אך לובש ארשת פנים מקבלת ומבינה. אנו שוהים עוד ברגע הזה ובמה שעלה, ואמיר חווה את נוכחותו כמפוצלת למולה בין פנים לחוץ: בתוכו אין באמת מקום לקולה, ובחוץ – הוא מפגין הקשבה וחמלה. כיצד זה משפיע על שרון? אני שואלת. והוא עונה: "היא נסוגה ממני".

רוח אדם - תכנית הכשרה פסיכואנליטית־בודהיסטית
מציעה אנליזות בתעריף מיוחד

פניו של אמיר כאובות מאוד כעת. הוא אומר לי שהוא רואה כעת שלא נתן לקולה מקום ממשי בתוכו, לא התחכך עימו, אלא נסגר בפניה. אנו משוחחים על כך זמן מה, ואז אני מבקשת מאמיר לעצום שוב עיניים ולכוון את תודעתו ל"ספירת הביניים" ומתוך הוויית זיקה עם שרון, להיפתח לקריאתה הרוחשת לעברו. "שרון קוראת לי לאמת", הוא אומר לי, וניכר שמשהו בו נרעד. ואז מוסיף – "מה שבפנים שיהא למה שבחוץ. כזו היא – הכול בחוץ, ללא פשרה, ללא הסתרה. לאורך השנים היא הצליפה לעברי שאני לא אמיתי איתה, ושאני בסוף משיג תמיד את רצוני, באופן מתמרן ופתלתל. זה כואב לי", הוא אומר ומעלה תהייה מייסרת לגבי האופן שבו השיג את רצונו בילד נוסף. "לא יכולתי לעמוד באפשרות שלא אהיה אבא לעוד ילד, לא יכולתי לעמוד באפשרות שניפרד, אך גם לא התחככתי איתה במקום הזה, לא הנכחתי את האמת הזו שלי במלואה, אלא בעיקר ניהלתי משא ומתן". אני עונה לו ברכות שאני עדה לאשמתו וכאבו, ולאחר זמן מה אנו נפרדים.

במפגש הבא, אמיר מתוודה בפני שרון על אשמתו. הוא מתאר לה בסער הנפש את מה שעלה בפגישה שלנו, ואת ההכרה בדפוס שלו להתנהל איתה ועם אחרים באופן שלא מתחכך עד הסוף, כי פוחד מהאמת שלו. שרון שקטה וסוערת. משהו בה נרגע, ומשהו בה הוצת. אני מבקשת ממנה לראות את האומץ שלו לבוא כך בפניה ולהתוודות. מבטיהם נפגשים זה בזה, והיא מצליחה להתמסר יותר למהלך ולהדהד את הוויית האשמה שרוחשת בו. לאחר מכן, היא שואלת אותו מדוע הוא כה פוחד מהאמת? ואמיר עונה שהוא לא יודע. הם שותקים יחדיו.

רגע עובר, אני חשה שמשהו במרחב ביניהם מתמלא. בעדינות, אני שואלת את אמיר האם היו הסתרות בביתו. אמיר שוקע בתוכו ואז מספר שבילדותו הוא גילה שלאביו יש משפחה נוספת שכלל לא פגש, ושהדבר נאמר לו כבדרך אגב, ללא כל עיבוד ודיאלוג משמעותי על כך. ואיך הרגשת עם זה? שאלתי. אני חושב שטולטלתי כל כך, ולכן גם סיגלתי לעצמי את הגישה הפרקטית והעניינית. ואולי, הוספתי, האמת נחוותה מאותו הרגע כדבר כה מסוכן, שיכול לחרב את הבית, ולכן יש להסתירה? דמעה נשרה על פניו והוא אישר ואמר בכאב – בדיוק כך.

הקריאה של שרון לאמת נגעה בעומק השבר בברית ביניהם, בתחושת האמון, ובתיקון הנפש של אמיר. היה זה רגע מכונן שאפשר לאמיר לגלם את אחריותו ולשרון לחוש חמלה וגם להבין עד כמה היא משמעותית לאמיר, באיכות הסגולית שבה. משהו נח בה. במפגשים לאחר מכן, שרון החלה לתאר תהליך למול ילדיה שבו היא נוכחת יותר ויותר במחויבות שלה כלפיהם, ולא מבקשת להעניש יותר את אמיר ולהטיל עליו את מרב האחריות על גידולם, כפי שהיה עד כה. היעדר נמשך במענה לקריאתה צמצם והרחיק חלקים בה, ותנועת המענה מאמיר אפשרה לה להחזיר חלקים הוריים שהופקדו אצלו בפיצול שנוצר גם בקרבה מתוך ההַאֲשָׁמָה שרחשה בה. יתכן שמהמקום של חוסר המענה והפיצול שנוצר היא גם יזמה את פתיחת הקשר.

בעקבות הארת האשמה הישותית, התהליך הזוגי החל גם לגעת יותר ברצון של אמיר להיפתח לעוד מערכות יחסים ובקושי של שרון למול זה. בשלב הזה, המתודה של "בסוד שיח" סייעה ואפשרה לגעת ברבדים עמוקים, גם מתוך המהלך האישי של אמיר להביא אמת במישרין, באופן שביסס בשרון תחושת ביטחון מוצקה יותר. באחת השיחות בנושא, שרון הדהדה את מצב הווייתו של אמיר, המבקש את ההתרחבות הקיומית לעבר חיות ושמחה, ושעייף מכובד האחריות לדאוג לשלמותה הנפשית. ואז היא שאלה אותו בחדות האופיינית לה: "האם אתה רוצה חופש? או אוטונומיה?" השאלה הזו פילחה את נפשו של אמיר, והוא ענה לה בהבנה עמוקה יותר את עצמו: "אני זקוק שתהיי יותר אוטונומית, שלא תטילי עליי את קיומך החרד, זה מכבה אותי. וכן, אני רוצה את החופש לאהוב ולשמוח, אך זה גם נשען על החוויה שאת פוגמת בתחושת העצמיות שלי, כשאת שמה עליי את תחושת המוגנות שלך בעולם".

כובדה של הקריאה של אמיר כיסתה לרגע את המרחב. ביקשתי משרון לראות את אמיר מבעד לקריאתו, והיא אישרה עד כמה הוא בחווייתה נוכח בעולם מתוך גבול נוכחות ברור, מתוך נבדלות, ולכן גם הצליח להכיל בזמנו את רצונה לפתוח את הקשר. "לו זה לא קשה", אמרה, "אבל לי זה בלתי נסבל". ולמה זה כה קשה לך? מה סדק את האוטונומיות שלך? שאלתי אותה ברוך. והיא החלה מנכיחה במרחב זיכרונות ילדות טראומטיים שבהם סבתה ואביה, שעברו את השואה, שמו עליה את תחושת המוגנות שלהם. "הם שבו ואמרו לי שהקיום שלי מציל אותם מהמקדחה המשתוללת בראשם, ואני לא באמת יכולתי לשאת את הזוועות שסיפרו לי". פניה נמלאו דמעות, וסער הנפש שלה נגע עמוק באמיר וגם בי. ואז שאלתי אותה: האם קשר עבורך הוא לשים את המוגנות שלך בידי אחר? והיא הנהנה והדגישה, זו בדיוק המשמעות של להיות בקשר עבורי.

הקריאה של אמיר נגעה בתיקון הנפש של שרון, במסעה להשיב לעצמה את גבול נוכחותה ואת המוגנות שלה. אט אט הדיבור שלה בפגישות הפך פחות קורבני ומריר, והיא החלה יותר מדברת את עצמה, בפני עצמה. מהמקום הזה היא גם הבינה שפתיחת הקשר חוצה את גבולותיה, ושכדי לקחת את המוגנות שלה לידיה עליה להציב את הגבול ולא להסכים למערכת יחסים פתוחה עם אמיר.

המסע של שרון ואמיר עדיין נמשך, בתלאות המענה לקריאה, ההחמצות והאתגרים המזומנים. אמיר עדיין בתהליך של חיפוש אחר האמת שלו ושל מאמץ לבטא אותה במישרין, ושרון לומדת להבדיל בין תנועה של אוטונומיות בתוך קשר, לבין הסתגרות ובידוד. בהבנתי, המהלך של הארת האשמה הישותית איפשר חזרה ל"ספירת הביניים" – להיותם יחידה זוגית המתייצבת באופן דיאלוגי אל מול מה שעוד נכון להם ומאותת לעברם.

מדרגת ההסתכלות – קיום מרחבי

הריני מסתכל באילן. יכולתי לראותו בחינת מראה. עמוד קפוא אפוף אורה, או ירוקה ניתזת השקויה ענוות-חן של כחול אשר לרקיע הכסף. יכולתי לחוש אותו בחינת תנועה: גיד שופע בגזע הדבק ושואף אל-על. יכולתי לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר – ולחוש את הגידול עצמו שבחביון האפילה. (בובר, 1980, עמ' 6)

בובר מתאר בתמציתיות את מצבי התודעה השונים שמתוכם נע האדם ברצף יחסו אל המציאות. שלושת מצבי התודעה הללו הם של "צפייה", "הסתכלות" ו"דעת-לב" (בובר, 1980, עמ' 115-117). "דעת-לב" הוא כאמור המצב התודעתי המתקיים בעת זיקת אני-אתה, ובו מונכח יסוד רוחי-נפשי של הזולת; "צפייה" מאפיינת את זיקת אני-לז, ובמצב תודעה זה האני הנפרד תופס את הזולת מבעד לעצמיותו שלו ברישומיה הסובייקטיביים (המודעים והלא מודעים); ו"הסתכלות" היא מעין צורת מעבר תודעתית בין האני-אתה לאני-לז.

במדרגת ההסתכלות המציאות נחווית בתפיסה של עצמים ואובייקטים, אך – בלשונו של בובר – " זו היא ראייה חופשית של העצם", בה העצם/ הנוכחות אינה קיימת בפני עצמה, אלא שרויה ביחס לנוכחות אחרת.⁸ ה"הסתכלות" היא מעין התבוננות מרחבית המאירה את הדינמיקות הדקות והמעודנות המתחוללות ביחס שבין כל שניים, ברחשי הסיטואציה מהעבר וההווה. ככל שאדם מטפח בקרבו את מצב התודעה של ההסתכלות, כך הוא יודע בעומקו את סוד היחס בין הדברים ואת האופן שבו נוכחותו משפיעה ומושפעת במקביל, ברגע הנוכח. וכשזו מעמיקה בנפשו, קיומו נחווה כחלק מרשת של זיקות המרכיבה את הרגע הנוכח בחד-פעמיות של פעימת חייו. יתרה מכך, ההסתכלות מקדימה ומכינה את התודעה לדעת-לב ולכניסה לממד המטאפיזי של "בסוד שיח". המיומנות במצבי התודעה של הסתכלות ודעת-לב מאפשרת להחליש את עמדת האני הנפרד בנרקיסיזם שלו, ולהיפתח אל ההתרחשות המרחבית והזיקתית, בקריאות המאותתות בה.

המטפל הבובריאני מיומן במצבי התודעה השונים ובכניסה המרחבית אל מדרגת ההסתכלות. ההסתכלות, במהלך הטיפולי, אינה בגדר פרשנות על הסיטואציה, אלא חקירה פנומנולוגית של מרחב היחס. השפה של מדרגת ההסתכלות אינה רגשית ומחשבתית, שהרי אלו משיבים אל האני הנפרד, המנותק ממרחב היחס. שפת ההסתכלות היא אנרגטית ומרחבית, ויש בה רזולוציות דקות המתארות את תנועות היחס המגוונות העוברות בין השניים. למשל, אם נתאר בשפה רגשית סיטואציה מסוימת בין אדם לחברו ונאמר על אחד מהם שהוא כועס, במדרגת ההסתכלות מה שאנו מתארים ככעס יכול להופיע כתנועה מרחבית מתפרצת ורומסת את השני, אך גם כתנועה מרחבית מסתגרת ושותקת, ויש כמובן עוד הרבה אפשרויות במרחב היחס שבניהם. בכולן, תיאור המצב הרגשי של כעס הוא נכון, אך מרחב היחס והדינמיקה הנוצרת הם אחרים לגמרי. בתהליך זוגי, מדרגת ההסתכלות נדרשת כדי להבהיר את הדינמיקה בין שניים ולהעמיק בדפוסי ההתקשרות.

אם אני חוזרת למפגש האישי שלי עם אמיר, הרי שמתוך מדרגת ההסתכלות הוא חווה את הדינמיקה בינו ובין שרון: את התנועות והמבעים שעברו ביניהם ואת אופן השפעתם המרחיק זה על זו, וכן את דפוס ההתקשרות שלו – המפצל בין פנים לחוץ. לחוויה המרחבית הזו הייתה השפעה ניכרת על יכולתו להיכנס לאחר מכן למצב התודעתי של "דעת-לב" ולהיפתח לקריאה, וגם ללמוד בהדרגה עמידת יחס חדשה, שמכוונת לאחדות הנפש, באופן המעניק לשרון יותר ביטחון בקשר.

סיפור אהבה שלישי: עומר וענבל

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֹהַר
זֹהַר עָנָו שֶׁל הַשְׁכָּמָה בִּרְחוֹב כַּפְרִי
וְלִבְלוּבוֹ שֶׁל גַּן בְּטֶרֶם פְּרִי
בְּלֹבֶן תִּפְרַחְתּוֹ יְפַת הַתֹּאַר.
(מתוך: ולא היה בינינו אלא זהר, לאה גולדברג, 1986, עמ' 41)

עומר וענבל הם זוג בתחילת שנות הארבעים, שהעלו במהלך הטיפול כמה סוגיות מרכזיות, ביניהן את המרחב המיני, שבו אתמקד כאן. הקושי במרחב המיני התבטא בחרדה של ענבל מפני חוסר נאמנות וחוסר משיכה של עומר כלפיה, וקושי של עומר ליזום מפגש מיני ולהנכיח את עצמו ורצונותיו באופן ברור ומלא. למעשה, המרחב המיני היה קונפליקטואלי ולא יצר קירבה אלא אף ריחוק ודחייה, ותדירות מעשה האהבה הלכה ופחתה. תרגול המתודה של "בסוד שיח" העלה את הקריאות וגם את פצעי הנפש הקוראת: ענבל, שחוותה פגיעה מינית בנערותה על ידי חבר קרוב ותיארה כיצד תמימותה נגזלה ממנה וכך גם האמון בזולת קרוב. עומר, שגדל עם אם עם הפרעת אישיות, ונע בקשר בין ניסיונות הצלה לבריחה. החרדה של כל אחד מהם עטפה את המרחב המיני ולא אפשרה שינוי מהותי בדינמיקה ביניהם. עומר דיבר רבות על הצורך באווירה של עדינות והרפיה, כך שיצליח להיות נוכח יותר, יוזם וספונטני. ענבל דיברה על צורך לחוש שהתשוקה שלו אליה היא מוצקה ונחרצת, כחץ שלוח. הניסיון ההדדי שלהם להיענות שיפר במקצת את המרחב המיני, אך נקודת המפנה הייתה בעקבות פגישה אישית שלי עם ענבל וכניסה עימה למרחב ההסתכלות.

ענבל תיארה, בחשדנות האופיינית לה, את עבודתו של עומר כמטפל גוף-נפש ואת החשש שמא אינו נקי בכוונותיו ומעשיו. היא סיפרה לי כיצד עומר, שעבד בקצה הבית, השאיר באחת הפעמים את דלת הקליניקה פתוחה, וענבל הציצה וחיפשה סימני אזהרה. היא ראתה את המטופלת שוכבת במיטה ואת עומר עומד מעליה, ידיו מרחפות מעל גופה ועיניו עצומות. ובעודה מביטה כך בהם בחשאי, היא חשה לפתע לחץ עז בבית החזה. המרחב ביניהם היה אז ריק ממגע ומשיח, אך נשימתה הפכה כבדה וליבה התרוצץ ואותת על סכנה. החלטנו להיכנס ביחד לסיטואציה הזו ולהאיר אותה במדרגת ההסתכלות: ענבל תיארה לי את מרחב הקליניקה מתוך זווית מבטה המציץ, במלוא הפרטים והקונקרטיות שבו, מה שאפשר לתודעתה לעבור מה"אני" בהשלכותיו אל נוכחות מרחבית יותר. לאחר מכן, ביקשתי ממנה לחקור את הנוכחות של המטופלת ביחס לעומר, והיא תיארה לי את נוכחותה כשקטה ומתמסרת, משוקעת בעיקר בתוך עצמה. ואז ביקשתי שתחקור את הנוכחות של עומר ביחס למטופלת והיא חוותה שנוכחותו מעודנת מאוד, כמו מרחפת מעל הגשמי, נוכחת ולא נוכחת, מכוונת להעביר מרפא אל המטופלת. למרות שענבל הכירה היטב את חוויית ההילינג של בן זוגה, הארת מרחב היחס על ידה נגעה בה מיידית ואף ריגשה אותה. "הוא באמת מאוד נקי", היא אמרה בשקט, והוסיפה: "אני יכולה כעת לראות אותו מתוך הניקיון והעידון הזה ולהבין שגם במרחב המיני הוא קצת מרחף, לא מחובר עד הסוף לגוף שלו, לעצמו. אני חושבת שתמיד ידעתי את זה, שהוא נקי, אבל פחדתי להאמין ולהתפכח בכאב, כפי שקרה לי אז". נפרדנו בתחושה שמשהו משמעותי קרה, ואני התפלאתי על האופן המיידי שבו חרגה מהפצע שלה, והייתי עוד זהירה לגבי הבאות.

הגילוי במדרגת ההסתכלות התמיד בנפשה של ענבל לאורך כל משך הטיפול. היא סיפרה שגם כאשר החרדה הייתה שבה ועולה בה, מרחב היחס שהואר בה שימש אותה לוויסות וייצוב. וככל שזה התייצב בה, היה לי ברור שאין כאן מעקף לטראומה, אלא מגע נפשי עמוק ביסוד ה"אתה" שבעומר, שאיפשר גם שינוי מהותי בדינמיקה המינית שלהם. בעקבות זה, ענבל הצליחה להרפות מעומקה, לסמוך, לזרום יותר – וגם לקבל את נוכחותו העדינה ו"המרחפת" של עומר, מבלי לפרשה כעמימות מסוכנת. ועומר חש יותר בטוח להנכיח את עצמו, כפי שהוא, ולבטא את צרכיו ומאווייו.

סוף דבר

אַל תְּבַקְּשִׁי אֶת סְלִיחָתִי
בַּקְשִׁי אֶת לִבִּי.
כָּל עוֹד מֻטַּחַת הַיָּד אֶל הַשַּׁעַר.
כָּל עוֹד אוֹרוֹ שֶׁל הַלַּיְלָה גּוֹהֵר
אֵלַי.
(מתוך: קריעה, דנה אמיר, 2016, עמ' 41)

שלושה סיפורי אהבה, כשלושת הכוכבים בשמיים המבשרים ביהדות על שחר של יום חדש דווקא מתוך החשכה. "האם יש לנו סיכוי?", אני נשאלת לא פעם במהלך הטיפול, במאמץ הניכר של הזוג לחרוג אל הנפש האחרת, להיפקח אל מסתר-יה, תוך מגע כואב עם מה שניתק, נקרע, נסדק בתוכם.

אנו כמהים לאהבה המטאפיזית הרוחשת ב"ספירת הביניים", אך היא דורשת מאיתנו הרבה, הרבה מאוד. לא קל לנפש הפצועה לנוע מעבר לעצמה, למעט את הנרקיסיזם שבה, ולפגוש את בן/בת הזוג בסגולות נפשו, כשקריאתה שלה אינה נענית. חיפוש ההדדיות מתוך אורך רוח ואמון, בניצוחו של המטפל, הוא מורכב ועדין. אנו מבקשים להיאהב – להתאשר ולהתקבל על ידי האהוב, ובו בעת אנו מוכרחים לאהוב – לגלם את טבענו, את אחריותנו, בניסיון האמיץ לענות לקריאתו. האהבה הדו-שיחית מחזיקה את שני הקצוות הללו באיזון, אך מהמטפל נדרשת תשומת לב דקה לסכנות ממשיות: ליפול לנרקיסיזם המדמה צורך כקריאה, או, מאידך גיסא, ליפול לביטול עצמי, המדמה גריעה כמענה.

המסע הזוגי בדעת-לב והמאמץ לענות לקריאת האהוב/ה, הוא מסע חיים בלתי נגמר. הוא מבקש לקרוב אל תהום הנפש, מתוך אינטימיות המייתרת את בדידותה, כשאור הנפש של אהוב/ה עוטף ומעלה מי תהום זכים. אולי לכך כיוונה לאה גולדברג כשכתבה "אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ" (גולדברג, 1986, כרך ג' עמ' 93).

ככל שהזוג מתייצב בתוך ההדדיות הדיאלקטית והמשתנה של האני-אתה, של הקריאה והמענה, כך הוא בונה טמנוס (Temenos)⁹ המכיל את תנודות הקשר במחזוריות שבין התמלאות והתרוקנות, אהבה וחרדה, אמונה וספק. למול זאת, חוסר הדדיות לאורך זמן מותיר את הקשר פרוץ ונתון למפולות נפשיות, היסגרות פנימה ובדידות.

"תמיד יש סיכוי", אני עונה. זה יכול לקרות בהרף הרגע, בו מואר "כּוֹכָב הָאֲנִי הַסּוֹדִי שֶׁלִּי", בלשונה של זלדה (1981, עמ' 13; מתוך השיר "הפרפר הכתום"), שהרי אז, היא כותבת, "מִתְעוֹרֶרֶת תִּקְוָה סוֹאֶנֶת וְחַסְרַת פֵּשֶׁר בְּכָל הַלְּבָבוֹת".

הערות

1. תיאורי המקרה מציגים מהלך חלקי בלבד של הטיפול. הפרטים המוצגים בהם שונו וטושטשו.
2. בלשונה של המשוררת זלדה: "שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. / קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ. / וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת / עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים, / הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת, / וְעִם הָעֲרָפֶל / וְהַמָּטָר, / הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל / תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה." (מתוך השיר: שלומי קשור בחוט אל שלומך)
3. במסורת הפילוסופית, המונח "עקבה" מבטא את המתח שבין גילוי והסתר, בין זיכרון להיעדר.
4. בקבלה, הפרד"ס (ראשי תיבות של פשט, רמז, דרש וסוד) מתייחס לארבע דרכים שבהן הלומד נדרש להתקדם בלימודי התורה, כאשר רובד הסוד מתייחס לאלוהות עצמה וליחסים עימה ועם חלקיה (לפי תורת הספירות).
5. המונח "קריעה" מתכתב עם פעולת הקריעה הנהוגה בדיני אבלות.
6. הציטוט לקוח מתוך השיר "בחדרי חדרים" (הר שפי, 2010, עמ' 28).
7. יש כמה סוגים של אשמה, שהאשמה הישותית היא אחת מהן, והרלוונטית ביותר לדיון הנוכחי. להרחבה ראו: קור, ממתין לפרסום.
8. בדומה לעקרון ההתהוות המותנית הבודהיסטי.
9. במובן היונגיאני של מכל אלכימי.

מקורות

אייגן, מייקל (2003). קשרים חבולים. כרמל.

אמיר, דנה (2016). קריעה. אבן חושן.

בובר, מרטין (1980). בסוד שיח. מוסד ביאליק.

בובר, מרטין (1962). פני אדם. מוסד ביאליק.

גולדברג, לאה (1986). כל שירי לאה גולדברג. ספרית הפועלים.

ביאליק, חיים נחמן (תשכ"ו). ביאליק, שירים. דביר.

דה סנט-אכזופרי, אנטואן (לא מצוינת שנה). הנסיך הקטן. פרויקט בן-יהודה. https://benyehuda.org/read/4041

הנדריקס הארוויל (1988). לבסוף מוצאים אהבה, אחיאסף.

הר שפי, סיון (2010). תהלים ליום רעש. הקיבוץ המאוחד.

הר שפי, סיון (2017). זרקא. הקיבוץ המאוחד.

זלדה (1981). השוני המרהיב. הקיבוץ המאוחד.

לוינס, עמנואל (2010). כוליות ואינסוף: מסה על החיצוניות. מאגנס.

קור, אילניה (2022). בין נרקיסיזם לזיקת אני-אתה: על הבניית הזהות האישית בטיפול הבובריאני. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/....asp?id=4495

קור, אילניה (ממתין לפרסום). על האשמה בטיפול הבובריאני: עיון במהות הסבל האנושי. דעת: כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, 91.

Ringstrom, P. A. (2014). A relational psychoanalytic approach to couples psychotherapy. Routledge.