יחסו של יונג ליהודים
רות נצר
פרק מתוך הספר 'קרל גוסטב יונג - הלא־מודע הקולקטיבי והמיתולוגיה הגרמנית בצל הנאציזם', בהוצאת כרמל.
מאמרו של יונג "על מצב הפסיכותרפיה כיום" מ-1934, שבו עסק ב"מדע היהודי", פורסם שנה לפני שפורסמו בגרמניה חוקי הגזע (חוקי נירנברג), החוקים שהעניקו תוקף חוקי לעיקרון הגזעני שעמד ביסוד האידאולוגיה של המפלגה הנאצית, והיוו את הבסיס לתחיקה האנטי-יהודית של המדינה הנאצית ולהפקעת זכויות האזרח של היהודים בגרמניה. בשנים 1933–1939 שימש יונג נשיא האגודה הרפואית הבין-לאומית והביע את דעותיו ביחס ליהודים, לאופיים ול"תורות היהודיות" של פרויד ואדלר. באותן שנים עלו הנאצים לשלטון, אך מלחמת העולם השנייה ועימה השמדת היהודים המאורגנת באירופה טרם התחוללו. עם זאת, ההידרדרות במעמד האזרחי של יהודי גרמניה וההתעללות בהם – פגיעה בגוף, ברכוש ובמעמד האישי, שלילת זכויותיהם הפוליטיות והאזרחיות ואיסור נישואי תערובת – החלו עוד לפני פרסום חוקי נירנברג.
יהודים ביקרו את פרסום הדברים הבוטים של יונג נגד פרויד ואת התבטאויותיו השליליות נגד ה"פסיכולוגיה היהודית" בזמן כה קשה ומסוכן ליהודים. כותבים רבים מציינים שאלה היו נאיביוּת, חוסר רגישות ואף טיפשות פוליטית שהביאו את יונג לכתוב בתקופת עליית הנאצים על הבדלי גזעים ועמים1. כך חושבת גם בייר, הביוגרפית של יונג, האומרת שבזמנים רגישים פחות אמירותיו יכלו להיות לא-מסוכנות, אבל כשהן נאמרו בתקופה הנאצית, הן הוטענו משמעויות, שהוא נשבע שלא התכוון אליהן. לדבריה בחזרתו שוב ושוב על הדעות שבהן האמין, אפשר לראות היעדר שיקול דעת ובקרה עצמית ונאיביות שלא תיאמן. ייתכן שהתבטאויותיו נבעו מאמונתו בתחושת המוסר האישי ובכוחה להשפיע על שומעיו או לחלופין מארוגנטיות והיבריס של מתבגר שחייב לנצח (452 ,443 Bair, 2003:).
יונג ענה על טענות עמיתיו מתוך אי-הבנה מוחלטת של מצוקתם וחוסר מודעות לסגנונו הבוטה. עוד התעלם מהעובדה שכתב את הדברים בגרמניה תחת שלטון הנאצים, העשויים לעשות שימוש תעמולתי בדבריו.
הוא גם אמר שמערב אירופה אינה יכולה להבין את האנרגייה הנפשית המיוחדת של העם הגרמני הצעיר. בעת ההיא הערה כזו הייתה יכולה להשתמע כהסכמה למדיניות הנאצים. בדברו על הלא-מודע של הגרמאנים – המכיל כאמור זרעים מתפוצצים מאנרגייה, והמהווה את הסוד היקר של עומקי הנפש היצירתיים והאינטואיטיביים שלהם – יונג ביטא את הבנתו הכללית את הלא-מודע. ומאחר שבעיניו הלא-מודע הגרמאני מפותח פחות מזה היהודי, הרי שהוא עדיין מכיל פוטנציאל גדול. כשיונג מתרגש מהפוטנציאל של הלא-מודע הארי, הוא נשמע כמתפעל ממנו אף שבפועל הוא גם מבקר את הגרמאנים על שהם אינם מפותחים ומסוכנים. אופן ההתבטאות שלו ובחירת הביטויים שלו מטעים ומקוממים ומלמדים על היעדר שיקול דעת. לא פלא שהתלהבותו ממה שהבין כסוד יקר של התגלות ארכיטיפים ושל הלא-מודע הקולקטיבי אצל הגרמאנים, הובנה כהתפעמות מהנאציזם או אף מהיטלר עצמו. התלהבותו מהלא-מודע הקולקטיבי הביאה אותו לידי טעות קשה. טעותו טמונה בחוסר יכולתו לרסן את התלהבותו מגילויי הלא-מודע הקולקטיבי הגרמאני ומפוטנציאל ההתפתחות שלו, בהבעת ביקורת ובהשמצה של "הפסיכולוגיה היהודית" בימים החשוכים ההם, שבהם יהודים היו נתונים לרדיפה מסיבית שטופת שנאה.
נראה שמתוך הכאב היהודי המובן אנשים התאכזבו שיונג לא התייחס לסבלם. ב"מאמרים על אירועים בני זמננו" אמר יונג כי במאמר "ווטאן" "ביקשתי חמלה בשיפוט המנטליות הגרמנית, וגם עכשיו אני בעמדת המטפל, והאינטרס שלי הוא הפציינט" (241 :Jung [1946] 1970 III). בהקשיבי לדבריו של יונג על חמלה כלפי הגרמנים אני תוהה מדוע לא ביקש חמלה בכל הנוגע לגורל היהודים.
אנשים חיפשו בדברי יונג דברים שהוא כלל לא התכוון לעסוק בהם. הם ציפו שיתפטר, שיתנער מחבריו הגרמנים (מוקדם משעשה זאת) ושיראה את עצמו בצד היהודים במאבק נגד הנאצים. בהימנעותו מכל אלה הוא עורר כעס, אכזבה ודעות שליליות.
האכזבה ממנו ומהמאמר שפרסם בשנת 1934, לצד האכזבה בשאר המישורים תורגמו לביקורת על אטימות לב, היעדר אמפתיה, היעדר הבחנה בין טוב לרע, חוסר מוסריות, אנטישמיות, סיוע לנאצים והערצת היטלר. קשה ליישב טענות אלה עם פועלו המקצועי, עזרתו בקביעת חוק שיאפשר ליהודים להמשיך ולעסוק במקצועם כמטפלים בגרמניה, ועזרתו לפליטים יהודים.
אריך נוימן וקירש, עמיתיו הנאמנים של יונג, שמעולם לא החשיבו אותו אנטישמי, מחו לפניו על הטון המבקר והשלילי שבו כתב על יהודים במאמריו, וביקשו ממנו לפרסם מאמרים נגד הנאציזם. אפילו אחרי ליל הבדולח לא גינה יונג ולא הוקיע את הנאציזם במפורש במאמר ייעודי, לא יצא נגד רדיפת היהודים ולא התפטר מראשות האיגוד הבין-לאומי לפסיכותרפיה. אלה היו ציפיותיהם של חבריו בזמנו: נוימן חזר והתלונן לפני יונג על שאינו נוקט עמדה נחרצת נגד המשטר הנאצי (נוימן, מ', 1991: 206). אלה הן גם טענותיהם של מבקרי יונג כיום. לאמרס אומרת שייתכן שיונג לא יצא בפומבי נגד הנאצים ובעד היהודים כי לא היה מי שיפרסם את דבריו, הצנזורה רווחה גם בשווייץ, והיה חשש שדברי ביקורת על היטלר יגרמו להיטלר לפעול נגד עשרות אלפי שוויצרים שחיו בגרמניה (Lammers, 2012b).
נציין שאף שיונג לא הקדיש מאמר להגנת היהודים, הוא התבטא במאמריו נחרצות נגד הנאצים, אולם עשה זאת בשפה מורכבת, מסובכת ואף מרומזת. כך למשל במאמרו "ווטאן" הוא כינה את הנאצים בין השאר בֶּרסֶרְקֶרים2 או המובילים את העם הגרמני לאבדון, ואת היטלר תיאר כמזהם את העם הגרמני. נוסף על כך בהרצאה שנשא ב-1936 בקליניקת טביסטוק בלונדון, כינה את היטלר בסרקסטיות "רוח אדירה", הביטוי הנוצרי לרוח הקודש. השאלת הביטוי הנשגב לתיאור סרקסטי של האדם שלדעתו מוביל את החברה לגיהינום, מבטאת את רחשי הלב של יונג ואת עוצמת הסלידה שחש. אלא שסגנון הכתיבה שלו – המאופיין לעיתים בציניות ובהיעדר רגשות, בניתוח אקדמי קר ובשימוש יוצא דופן במונחים וצירופי עניינים נדירים – מקשה על רבים לראות זאת. עם זאת, על הפגיעה ביהודים כתב יונג רק במקום אחד: במאמר "ווטאן" הוא דיבר על מה שנעשה במדינות טוטליטריות: "הוצאות להורג של נוצרים ויהודים" בלי לציין שמדובר בגרמניה. רק אחרי המלחמה, במאמר "אחרי הקטסטרופה", הוא הזכיר את "משחטת מיידנק".
אחת הציפיות מיונג הייתה שכאזרח שוויצרי, שאינו נתון למרות החוק הגרמני-הנאצי, הוא יעשה יותר נגד הנאצים ולטובת היהודים מבלי לסכן את עצמו ואת בני משפחתו. איך ניתן אפוא להבין את הימנעותו של יונג, למרות הכול, מלצאת בריש גלי להגנת היהודים כבר בשלב מוקדם, בייחוד לאור העובדה שהנאצים השתמשו בדבריו כדי להצדיק את טענותיהם על היהודים? על הציפייה שיצא בגלוי נגד הנאצים, יש להעיר שחוקרים ופסיכולוגים ארים איבדו את משרותיהם באקדמיה בשל תמיכה ביהודים או בשל ביקורת נגד הנאצים. אחת הדוגמאות היא ולפגנג קוהלר, ממייסדי פסיכולוגיית הגשלטלט וראש המכון הפסיכולוגי בברלין, שהיה נתון ללחץ כבד מצד ה-SA ולבסוף אולץ להתפטר בשל מחאתו על פיטורי עמיתו היהודי קורט לוין.
האם ייתכן שמשום שחי בשווייץ לא היה עד ליישום הגזרות על היהודים בחיי היום-יום או לא ידע על קיומן? דומה שאין בסיס היסטורי להשערה זו. כך סבורה גם סוזן רולנד (13 :2002 Rowland,). הרי יונג עצמו קיבל עליו את תפקיד נשיא האגודה הבין-לאומית כדי להגן על יהודיה מפני פיטורים3, ועל פי עדותו היה ער לאירועים: חודש אחרי ליל הבדולח, בדצמבר 1938, הוא כתב לנוימן:
אל נא תחשוב שנסוגותי אל פסגות הרים מכוסי שלג ואני משקיף מהמרומים על האירועים בעולם. אני קורא עיתונים, מתעניין מאוד במאורעות בפלשתינה וחושב על מכריי שחיים בכאוס הזה. חזיתי גם תחזית קשה ומראות קשים לגרמניה. אפילו דברים קשים מאוד, אבל כאשר זה ממש קורה, קשה בכל זאת להאמין. כל אחד כאן מזועזע ממה שקורה בגרמניה. אני עסוק מאוד עם הפליטים היהודים וטרוד כל הזמן למצוא סידור למכריי היהודים באנגלייה או באמריקה. משום כך זה אני נמצא במגע יום-יומי עם אירועי הזמן (נוימן, מ', 1988: 164).
אמירתו ש"כל אחד כאן מזועזע ממה שקורה בגרמניה" משקפת את המצוקה שרווחה בשווייץ, ושאינה מוכרת לרבים. למעשה שווייץ הייתה תחת איום למן עליית היטלר לשלטון ועד סוף מלחמת העולם השנייה. "תוכנית הרייך הגרמני", כפי שפורטה בספר "מיין קאמפף", כללה את החלק הגרמני של שווייץ (קרוב לשבעים אחוזים משטח המדינה). את האזורים האחרים של המדינה תכנן היטלר לספח לצרפת ולאיטליה על פי השיוך האתני. שווייץ חששה מאוד מפני פלישה גרמנית שכן לא סמכה על היטלר שיכבד את הניטרליות שלה. בהתאם לרוח התקופה התמודדה שווייץ גם עם עליית מפלגה לאומנית פשיסטית, שאומנם לא הייתה קשורה למפלגה הנאצית הגרמנית, אבל היוותה מקור לדאגה.
בין השאר כפתה גרמניה על שווייץ להטיל צנזורה על העיתונות ולאסור כתיבה נגד הנאצים. אף ששווייץ צייתה והצנזורה הופעלה, החשש מפלישה לא חלף. במאמרו שפרסם בתום המלחמה "לאחר הקטסטרופה", התייחס יונג במפורש לצנזורה זו, כדרכו, בהערת אגב קצרה (Jung [1945] 1970: 209). לדבריו זו הסיבה שבגינה נמנע מלכתוב נגד הנאצים במהלך המלחמה, וייתכן שיש לכך רמז כבר במאמר "ווטאן": "'אל תעוררו כלבים ישנים' – אנחנו מצליחים להסתדר לא רע עם החוכמה שבפתגם הידוע". אכן זו הייתה הגישה של שווייץ – להימנע מלעורר אצל הנאצים סיבה לפלוש אליה.
גם בהרצאתו בקליניקת טביסטוק בלונדון ב-1936 העיד יונג על המרות שהשליטה גרמניה הנאצית על שווייץ:
כשוויצרי אני תומך בכל לב בגישה האנגלית ביחס לפשיזם, שהיא בעיקרה חוסר עניין. מאחר שאיננו מכירים דבר טוב יותר, אנחנו השוויצרים נצמדים לחלק האחורי ונשרכים אחרי הדברים כפי שעשינו במשך שש מאות שנים. עדיין איננו יכולים לתאר את הדיקטטור שלנו, אבל יש כבר רוב מצַעֵר המאמין ברוח האדירה4, שלה הקרבנו את כל מסילות הרכבת שלנו ומעל כל זאת את תקן הזהב5 (576 :Jung [1935] 1950).
יש המציינים את ויניקוט, שבהשוואה ליונג כתב ב-1938 אל אשתו של צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, והאיץ בה לשאול את בעלה על שתיקתו נוכח רדיפת היהודים כיוון ששתיקתו היא שותפות סמויה בהיעדר השפיות האנטי-יהודי (Winnicott, 1987: 4). הציפייה שיונג יפעל באופן דומה, אינה הוגנת במיוחד. יונג עשה דברים אחרים למען יהודים, חשובים יותר מאשר לכתוב מכתב לאשת ראש הממשלה. נוסף על כך, ויניקוט האנגלי היה יכול ללא חשש לכתוב כרצונו לכל מי שחפץ ליבו. יונג חי ופעל בסביבה שהייתה בטווח הגעתה של הזרוע הנאצית.
נציין גם שבפועל לאף אחד לא הייתה היכולת להשפיע כהוא זה על תנועת ההמון הסוחפת. הסופר חתן פרס הנובל לספרות תומס מאן, אזרח גרמניה, היה מוכן להביע אומץ מוסרי, לסכן את מעמדו, רכושו וחייו למען חירות מחשבתו, וכמוהו גם רבים אחרים6. מאן, שהביע דאגה מעליית המפלגה הנאצית כבר ב-1930, נשא ב-17 באוקטובר 1930 באולם בטהובן בברלין נאום, שנודע בהיסטוריה בשם .”Deutsche Ansprache. Ein Appell an die Vernunft” בנאומו כינה מאן את הנציונל-סוציאליזם "גל ענק של ברבריות אקסצנטרית וגסות רוח פרימיטיבית של דמוקרטיית ההמונים". בנובמבר 1936 הרים את קולו נגד מחנות הריכוז בגרמניה. בעקבות כך נשללה בראשית דצמבר 1936 אזרחותו הגרמנית ונשלל גם התואר דוקטור לשם כבוד שניתן לו מאוניברסיטת בון. הנאצים החרימו את רכושו ואת המענק בסך מאתיים אלף רייכסמארק שקיבל כשזכה בפרס נובל, ואף ניסו להפיל את המטוס שבו טס7. אולי יונג נמנע מלצאת בריש גלי נגד הנאצים כי ראה שקריאותיו של תומס מאן בנושא זה הדהדו מבלי שהשפיעו. אולי זו הייתה תבונתו הפוליטית (בניגוד לטענה שהעלה סמואלס נגד יונג על חוסר הבנה פוליטית), הרי גנדי כתב מכתב להיטלר, ולא הייתה בו שום תועלת8.
בריאיון עם קרול באומן ב-1949 הסביר יונג שאחרי ההרצאה שנשא ב-1934 על תאוריית הקומפלקסים של פרויד, ובה שיבח את פרויד, הנאצים הכניסו אותו לרשימה השחורה והחרימו את ספריו. לדבריו ב-1941 הוא גינה בהרצאה את הטוטליטריות וידע שבעקבות דבריו הנאצים מתכננים לפגוע בו אם יבוא היום ויחצו את הגבול לשווייץ (Baumann, 1949: 200). אפשר לומר שבניגוד לציפיות אזרחותו השוויצרית של יונג לא הקנתה לו חסינות מפני הנגישׂה הנאצית, ובכל מקרה הוא עצמו לא חש בטוח מפני הנאצים בשל היותו שוויצרי.
יונג אמר אחרי המלחמה לאנליטיקאית רבקה שרף קלוגר שהוא מפרש את הנצרות, "ומה שעליך לעשות בהיותך יהודיה, הוא אותו דבר לגבי דתך" (שליט 1996: 10). יונג סייע ליהודים רבים שעברו אצלו אנליזה לשוב ולהתחבר אל השורשים הדתיים והתרבותיים שלהם9.
אניאלה יפה מדווחת שליונג היה מטופל יהודי שלא רצה או התקשה להכיר ביהדותו. האנליזה אצל פרויד לא הועילה לו וכשהיה מטופל אצל יונג חלם חלום שבו הוא מגיע למבוי סתום שמאחוריו נגלה אור. בעמדת המבוי הסתום ישבה אשה זקנה שאמרה לו: "כאן עובר רק מי שהינו יהודי". חלום זה היה תחילת הריפוי שלו (פרויד יונג 2008: 352). בהכרתו של יונג הריפוי של היהודי, כמו של כל אדם, כרוך בחבור לשורשים הדתיים-רוחניים של תרבותו. בזכרונותיו הוא כותב: " בטיפולי יהיה הפגאן לפגאן והנוצרי לנוצרי והיהודי ליהודי, בהתאמה למה שהועיד לו גורלו" (1993 : 137). יונג מספר על נערה שהגיעה אליו עם חרדה קשה. סבה היה רב ונחשב צדיק. יונג הסביר לה שהנוירוזה שלה נובעת מכך שנפשה ניתקה מהעולם היהודי. ואמנם פרשנות זו פוגגה את בעיתה. יונג הסביר לה: "אביך המיר את דתו. הוא בגד באמונה היהודית ונטש את אלוהיו. והנוירוזה שלך נובעת מפחד האל אשר נפל עליך". הוא הכיר, דרך חלום שחלם עליה, ש"היא היתה בתו של אלוהים ונועדה למלא את רצונו הסודי. היה עלי לעורר בה רעיונות דתיים ומיתיים, מכיוון שהשתייכה לאותה קבוצה של אנשים שלגביהם פעילות רוחנית היא הכרחית".( שם. עמ' 140). על חשיבות המשמעות של הסימבוליקה היהודית עבור היהודי מספר יונג כבר במאמר 'תפקידו של הלא-מודע' ב -1918, Jung [1918] 1970: 31) ). זה ספור על יהודי צעיר שהיה תלמיד של קאנט. יום אחד הגיע רב זקן כדי להשיב אותו לאמונת אבותיו, אבל כל הטיעונים היו לשווא. בסופו של דבר הרב שלף שופר והראה לצעיר ושאל, האם אתה יודע מה זה? הצעיר השיב, בוודאי, זו קרן של חיה. הרב הזקן נרתע לאחור ונפל לארץ באימה. ויונג מוסיף שהסמל מת כשהשופר הוא רק קרן של חיה. אבל דרך הבנה סמלית נכונה הקרן תוכל לשוב להיות שופר. בספור הזה יש הבנה אמפתית לנפש היהודי הזקוק לחיבור לשורשיו. מהספור הזה ברור גם שיונג הכיר בחשיבות הפרשנות הסמלית היחודית לתרבות. ב 1955, בראיון ליום הולדתו השמונים לעתון של בזל (Basel National-Zeitung), אמר יונג למראיין: "התדע מי הקדים את כל הפסיכולוגיה שלי? כבר במאה ה-18? הרב בער ממזריץ, המכונה המגיד הגדול. הוא היה אדם מרשים מאד". McGuire & Hull (ed). [1955] 1977: 272)). יונג התכוון למושג 'קדמות השכל' של המגיד הגדול. גרשם שלום מקביל מושג חסידי זה למושג של הלא מודע. סביר למדי שיונג למד זאת ממאמר של שלום על נושא זה (שלום [1944] 1976).
הערות
- כדאי לשים לב שהוא לא היה היחיד בעיוורונו: הרבה לפניו שגה חמורות מנהיג רוחני אחר, רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה, בהבנת סכנת האנטישמיות ואף גינה את הציונות ותוכניותיה להקמת מדינה בפלשתינה.
- הברסרקרים היו לוחמים נורדים קדומים, שהתאפיינו בהופעה דמונית, צבעו את עצמם בשחור ולבשו עורות זאבים כדי להזדהות עם החיה הטורפת. הם נתפסו כבעלי כוחות מגיים שקשורים לעולם הפראי ולווטאן, והם מזוהים עם השתוללות של טירוף.
- עם זאת יש לזכור שהצנזורה בשווייץ בזמן מלחמת העולם השנייה מנעה פרסום של ידיעות על השמדת היהודים כדי שלא להרגיז את הנאצים וכדי למנוע את כיבוש שווייץ על ידם. בסופו של דבר ייתכן שיונג לא באמת ידע מה מתחולל באירופה, לפחות עד 1943, אז התרבו בעולם הידיעות על המעשים נגד יהודים.
- שוב הכינוי הסרקסטי להיטלר.
- מדיניות מוניטרית מקובלת בעבר, ולפיה ההליך החוקי מוצמד לכמות מסוימת וקבועה של זהב.
- בהם פאול טיליך, קרל בארת, אלברט איינשטיין, אריק פוגלין, ולפגנג קוהלר, ריינהולד ניבור, הרמן הסה ודיטריך בונהופר, שאף שילם על כך בחייו.
- הפרטים על מאן והציטוטים לקוחים מהערך "תומאס מאן" בוויקיפדיה בעברית, שתורגמה מוויקיפדיה בגרמנית.
- בביאנלה של ונציה ב-2019 הוקרן המכתב ששלח גנדי להיטלר על מסך ערפל בחדר חשוך כדי להראות את התפוגגותו בחוסר ממשות ערטילאית.
- כפי שנוימן כותב לו ב- 1935: "אף יהודי לא יכול לצאת מתוך ה"להיות יהודי" הקולקטיבי. אי אפשר לצאת מזה, צריך לעבור דרך ה"להיות יהודי". ( מ. נוימן. 1988: 162).
מקורות
נוימן מיכה. 1988. היחסים בין קרל גוסטב יונג ואריך נוימן על פי ההתכתבות שביניהם. שיחות, 2(3): 157-172.
נוימן מיכה.1991. לבעיית האנטישמיות של יונג. שיחות, 5(3): 208-201.
פרויד זיגמונד, יונג קרל גוסטב. 2008. חליפת מכתבים. תרגום חיים מחלב. רסלינג.
שלום גרשם. [1944] 1976. הבלתי מודע ומושג "קדמות השכל" בספרות החסידית בתוך: דברים בגו. עם עובד.
שליט אראל. 1996. זכרונות חויות מחשבות – ראיון עם יחזקאל קלוגר וגוסטב דרייפוס. חכמה מאין, א(1): 20-7.
Bair Deirdre. 2003. Jung – a Biography. NY: Back Bay Books. Little, Brown and Company. pp. 431-463.
Baumann Carol. 1949. On the Attack in the "Saturday Review of Literature". In: Bulletin of Analytical Psychology Club of New York, December 1949. In: M. William & R.F.C. Hull (eds). [1959] 1977. C.G. Jung Speaking. NJ: Princeton University Press. Bollingen Series. pp. 192-200.
Jung Carl Gustav. [1918] 1970. The Role of the Unconscious. C.W. 10. NJ: Princeton University. Bollingen Series. pp. 3-28.
Jung Carl Gustav [1935] 1950. The Tavistock Lectures. C.W.18. NJ: Princeton University. Bollingen Series. pp. 5-184.
Jung Carl Gustav. [1945] 1970. After the Catastrophe. C.W. 10. NJ: Princeton University. Bollingen Series. pp. 194-217.
Jung Carl Gustav. [1946] 1970 I. Preface to Essays on Contemporary Events. C.W. 10. NJ: Princeton University. Bollingen Series. pp.177-178.
Winnicott D.W. 1987. The Spontaneous Gesture: Selected Letters. Cambridge: Harvard University Press.
Rowland Susan. 2002. Jung: A Feminist Revision. Malden. U.S.A. Blackwell Publishers.
Lammers C. Ann. 2012b. Professional Relationships in Dangerous Times: C. G. Jung and the Society for Psychotherapy. Journal of Analytical Psychology, 57: 99-119.
McGuire William & R.F.C. Hull (eds). [1959] 1977 I. The Face to Face Interview. C.G. Jung Speaking. NJ: Princeton University Press. Bollingen Series. pp. 424-439.
