זיכרון, לא-מודע קולקטיבי, ומה נשכח בהר סיני?
איתן בירנבאום | 18/4/2023 | הרשמו כמנויים
אנחנו אמורים להיות עם של זיכרון. בקידוש של שבת ובכמעט כל החגים אנחנו זוכרים את יציאת מצרים, ואחרי חג הפסח נכנסים לתקופת זיכרון של השואה ואח"כ של חללי ישראל המודרנית. נחזור רגע להזכיר את השואה הראשונה שלנו, ע"פ מקורותינו. לדעתי לפי הכתוב בתורה זה היה בתקופת עבדות מצרים, שם לפי ספר שמות גובשנו כעם, וכבר באותה תקופה כידוע -- ציווה פרעה להשליך את יילודי ישראל הזכרים ליאור. מה זה אם לא שואה? משה היה בעצם הילד המוסתר הראשון בהיסטוריה שלנו (Hidden child – בפי חוקרי השואה), ואולי היו עוד רבים כמוהו באותה תקופה. איני יודע כמה זמן קיימו המצרים את הרצח ההמוני הזה בבני ישראל, אבל זה המועמד שלי לשואה הראשונה בתולדותינו. מענין אם אחריה היה גם אז מי שהציע פתגם מקביל ל- Never Again.
אבל כמו שראינו בפוסט הקודם, למרות מאמצי כל דור לזכור כביכול את ההיסטוריה, לא השכלנו, מנהיגנו ובני עמנו, להימנע שוב ושוב מאסון, לעיתים אפילו בקנה מידה של שואה, פעם אחר פעם. מציינים זאת בתרבות היהודית בט' באב, ובין אסונות אחרים בעיקר זכורים חורבן יהודה, ירושלים ובית המקדש הראשון (586 לפנה"ס), ואז שוב -- חורבן יהודה, ירושלים ובית המקדש השני (70 לספירה), והתוצאות המחרידות של מרד בר כוכבא (135 לספירה). מענין שחורבן ממלכת ישראל (722 לפנה"ס), שכלל גלות והיעלמות עשרת השבטים, פחות בולט בזיכרון הקולקטיבי של עם ישראל. הרי לנו דוגמא לזיכרון סלקטיבי. בראיית המסורת, בכל האסונות הללו חטאנו ונענשנו. גם בראייה פחות דתית, כנראה "חטאנו" – בהחלטות שהובילו באופן אקטיבי לאסון, או לפחות לא מנעו אותו.
לפי המסורת, החטא הראשון ואולי הנורא ביותר שלנו בתור עם היה "חטא העגל". רציתי לעסוק בפרשה זו כאן מן ההיבט של הזיכרון הקולקטיבי שלנו. אז הנה לכם שאלה מקדימה: מה בדיוק זכור לכם מתיאור אותו אירוע? מה בעצם קרה שם?
הפוסט הקודם עסק בראיה פסיכו-היסטורית של האיום המיידי ביותר מפני שואה נוספת, והוא כנראה מלחמת אחים בישראל. הבאתי דוגמא המתוארת בתנ"ך בספר שופטים מימי השופט יפתח, וראינו כיצד דברים יכולים לצאת משליטה ולהגיע לתוצאות נוראות אפילו על רקע הצלחה של ניצחון צבאי. לכל המעונין, בסוף הפוסט הבאתי טבלה של מקרים נוספים של מלחמות אחים בין יהודים המתוארים במקרא. כעת אני רוצה לפנות למה שהיה כנראה מלחמת האחים הראשונה בעם ישראל, שפרצה מהר מאוד אחרי יציאת מצרים, כבר במעמד הר סיני, בעטיו של חטא העגל.
אקדים רק ואומר כמה מילים לגבי שאלת ההסתמכות על המקרא כמקור היסטורי. אפילו אם נגיע בגישה ביקורתית לגמרי לנושא ועם חשד שהאירועים המתוארים במקרא לא קרו כמסופר, ראוי שנכיר בעובדה שהכתוב נתפס כנרטיב עובדתי לחלוטין ומקובל ללא-עוררין על כל דורות עם ישראל עד לתקופת ההשכלה, ואף על העולם הנוצרי. זאת ועוד, אפילו אם האירועים לא קרו או קרו אחרת, לסיפור כפי שהוא מסופר יש מציאות וכוח והשפעה עד היום, ברבדים שונים, כולל הרובד הנפשי-האישי והרובד הקולקטיבי. גם אם התנ"ך לא נכתב כספר היסטוריה, הוא מכיל את הנרטיב של השורשים ושל ההיסטוריה העתיקה של עם ישראל. בגישות של פרויד ויונג, אפשר להניח שנמצא בו את המודלים הארכיטיפיים של היהודים ושל האנושות, ולכן לא נתפלא שפרויד עסק במקרא לא מעט, כידוע (Freud 1959a,b). יונג, שהיה בן של כומר, מצא לא רק עדות מחזקת לארכיטיפים שלו בתנ"ך, וחיזוק להנחה שהלא-מודע הקולקטיבי שלנו מושפע מאוד מסיפוריו, גם היום.
עגל הזהב (שמות ל"ב)
תזכורת: לפי התורה, במעמד הר סיני, אחרי ההתגלות והקולות, הברקים, הערפל והאש, משה עולה להר לקבל את לוחות הברית. בחלוף 40 יום, כאשר משה מאחר לרדת מן ההר ביחס למועד המצופה, קורה האסון הגדול הראשון בהיסטוריה שלנו כעם חופשי. בני ישראל, אם מתוך ווקום רוחני וחרדה ואם מתוך אי-הבנה של מהות המסר האנטי-אלילי של משה, מקימים ועובדים פסל זהב בדמות עגל. עבודת אלילים זו כנראה תאמה את מה שהורגלו לראות משך דורות בתקופת עבדות מצריים, והרי יצאו משם אך לפני שלושה חודשים. (פרשנים מסורתיים כגון רש"י מאשימים את אותו "ערב רב" של מצרים שהצטרפו לעם ישראל לקראת יציאת מצרים, עברו גיור מהיר מדי, ובעצם היוו גורם לא מספיק נאמן לעקרונות ישראל -- שהם אלה שהסיטו את העם לעבודת אלילים.)
בכל אופן, לפי התורה, ה' פוקד על משה לרדת מהר סיני, ומכין אותו מראש לכך שהעם בחטא. והנה במקור, מתוך ספר שמות, פרק ל"ב: טו וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר, וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ: לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם--מִזֶּה וּמִזֶּה, הֵם כְּתֻבִים. טז וְהַלֻּחֹת--מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה; וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא--חָרוּת עַל-הַלֻּחֹת... יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר. כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... כה וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם, כִּי פָרֻעַ הוּא... כו וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי. כז וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ. כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַיהוָה, כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ, וּבְאָחִיו--וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה... לה וַיִּגֹּף יְהוָה, אֶת-הָעָם, עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל...
כמה שאלות, ונקודות להדגשה: משה משבר את הלוחות שנכתבו באצבע ה'. האם מעשה זה לא היה חטא גדול יותר מאיבוד השליטה שלו כאשר הכה בסלע מאוחר יותר? גם השקיית בני ישראל במי העגל הטחון נשמע מתעלל, לפחות בקנה מידה מודרני. אבל לעיקר ענייננו, משה מצווה על הרג המוני, לכאורה מפי ה' (ואין לנו אלא ללכת עם הנרטיב המקראי). נענים לקריאתו לפי הכתוב "כל בני לוי", שבטו שלו. לפי הטקסט, אין נמנעים ואין סרבנים, לא בהתייצבות לפקודה וכנראה גם לא במילואה. ואז, בפסוק כ"ט יש לנו את הציון לשבח שמקבלים כל בני לוי, אשר לפי המסורת בזכות האקט הזה של הרג 3,000 מבני ישראל, כולל מבני משפחותיהם הקרובים ביותר, הם מקבלים "ברכה" מפי משה וזוכים להיות המשרתים והכוהנים במשכן ואח"כ במקדש.
שלושת אלפים הרוגים ביום אחד – כזכור, זה יותר ממספר הנופלים שלנו במלחמת יום כפור כולו, בקרבות ממושכים נגד שני צבאות אוייב שהפתיעו אותנו. לעם קטן שרק נולד, היתה זו מכה איומה. ואכן האירוע השאיר רושם קשה וארוך-טווח: במסורת ישראל, חז"ל מתייחסים ל"חטא העגל" כגרוע ביותר וכסמל לעוונות ישראל בכל הדורות.
אבל כמה מאיתנו זוכרים את אותם 3,000 קורבנות בעגל הזהב?
אם בכלל דנים בהרג האחים באירוע, לדעתי גישה דתית רואה אותו כחלק מעונשו של ה', כביכול עונש מוצדק על החטא הגדול. זה לא נתפס כמלחמת אחים כלל. פשוט מאוד: חטאו – חטפו.
לחתימת פרשה זו רק נזכיר שבנוסף לשלושת אלפי הקורבנות, ה' גם מביא מגפה על העם, אשר מהותו ומספר קורבנותיו אינם מפורשים בטקסט (פסוק ל"ה). לפי חלק מהפרשנים אכן היתה שם מגפה נוספת עם עוד הרוגים רבים (כמו באירועים מאוחרים יותר הכוללים "מגפה", למשל בעקבות עבודת האלילים בבעל פעור). פרשנים אחרים בדעה שהחוטאים בעבודת העגל מתו בהמשך מוות מוקדם, כאשר אחרים טוענים שבכל פורענות שבאה על ישראל אנחנו ממשיכים לשלם על חטא העגל, מדור לדור. עם קשר או בלי, לפי התורה, מכה נוספת נוחתת על ישראל בתגובה ישירה לחטא העגל, והיא החלטתו של ה' לא להמשיך בעצמו בקרב העם במסעותיו במדבר אלא לשלוח מלאך במקומו.
מה ניתן ללמוד על סכנת מלחמת אחים מפרשת עגל הזהב? ראשית, דוקא סמוך לנקודת שיא (ההתגלות בסיני) או תקופת מעבר דרמטית (יציאת מצרים) אפשר ליפול לטעויות קשות. שנית, גם מנהיגים גדולים ומוכשרים יכולים לטעות בצורה שתוביל למלחמת אחים. אהרן, אחיו של משה ודמות סמכות בהעדרו, שיתף פעולה עם יצירת העגל. ייתכן שזה היה מתוך פחד: לידו בהנהגה היה קרובו חור, הסבא של בצלאל שהיה עתיד לתכנן את המשכן. לפי פרשנים, אהרן היה עד לרצח של חור כאשר חור מחה נגד בניית העגל. עוד ייתכן שאהרן ניסה למוסס או לעכב את המעשה בתקוה שמשה יגיע בינתיים. אך העובדה היא שהוא שיתף פעולה, ומשה אף כועס עליו על כך. גם למשה יש אחריות לאי-ההבנה על מועד חזרתו שהוביל לחרדה בעם ולבניית העגל. במבחן התוצאה, גם ה' וגם משה העמידו את הציבור בניסיון שלא יכלו לעמוד בו, כאשר השאירו את העם, שאך זה יצא מעבדות ועבר את סכנות הבריחה ממצרים, ללא מנהיגם זמן רב מדי. דבר שלישי, נושא מועד חזרתו של משה משקף את הנקודה שגם על דבר קטן או אי-הבנה יכול ליפול אסון גדול: במקרה זה, לפי הטקסט, לפני שעלה להר משה הודיע שיחזור בעוד 40 יום. לפי פרשנים, משה לא ספר את אותו היום בו הודיע זאת, והעם לעומת זאת כן ספר אותו, ולכן בסוף היום ה-40 לספירתם חשבו שמשה כבר לא יחזור. הכל קרה ביום האחד שניתן לפרשנות. דבר נוסף: מזווית פסיכולוגית ניתן לומר שהכול קרה בגלל חרדת נטישה של המנהיג, דמות הסמכות, אבי האומה.
ראוי להזכיר עוד כמה דברים בהקשר של פרשת העגל. המוכנות של בני לוי להתייצב לפקודת משה מראה את הפוטנציאל של חלוקה לתת-קבוצות בתוך העם, שעלולה להוות בסיס לקונפליקט אלים ביניהם במצבי לחץ. הדבר מזכיר את הספרות הענפה מתחום הפסיכולוגיה החברתית, על נטיית בני אדם להתחלק ל"אנחנו והם", in-group vs. out-group, להאדיר את קבוצתם ולהנמיך את הקבוצה האחרת. ראוי להזכיר את עבודותיהם של אלברט בנדורה על למידה חברתית וחיקוי באלימות, ושל סולומון אש על קונפורמיות בהקשר זה. העובדה שבני לוי מבצעים ללא התנגדות את הפקודה של משה מפי ה' משקפת את הכוח של קנאות דתית ושל נאמנות למנהיג להוביל למעשים הקשים ביותר. זה גם מדגים שלא תמיד יזהו בני אדם את הדגל השחור המתנוסס מעל פקודה בעייתית ולא תמיד יעצרו לבחון אותה לפני מילואה. הריגת בני משפחה, לפי הטקסט גם אחים ואפילו בנים, משקפת את אבדן הגבולות של האלימות בתנאים מסויימים. כניעה לסמכות ואובדן גבולות בענישה הודגמו אחרי השואה המודרנית בניסוי הקלאסי של סטנלי מילגרם. הגישה במסורת המייחסת כל פורענות בישראל להמשך העונש על חטא העגל משקפת השפעה טראומתית מתמשכת, סוג של העברה בין-דורית של חרדה, של אשמה, ושל טראומה. שוב נשער עם יונג שכל אלה נמצאים עמוק בלא-מודע הקולקטיבי של עם ישראל.
העובדה שהתורה מייחסת את הפקודה לה' בידי משה עבדו ומתייחסת לביצועה ע"י בני לוי כאקט של גבורה חיובית מציבה בסיס והצדקה לכאורה לאלימות קנאית רצחנית כנגד מי שנתפס על ידי המנהיגים או חלק מהציבור כחורגים מהנורמה הדרושה. הפסיכולוגיה החברתית מלמדת שמודלים לחיקוי משפיעים יותר כאשר הם נתפסים כבעלי סמכות, וכאשר התנהגותם זוכה לתוצאה רצויה או חיזוק חיובי. במסורת ישראל, ועד היום בקרב חלק משמעותי מהעם היהודי, אין סמכות גבוהה משל ה' ושל משה ותורתו, ובני לוי אכן זכו לתשבחות על נאמנותם חסרת-הרחמים. וכל זאת למרות שניתן היה לסנגר על החוטאים, או לפחות להביא טיעונים לעונש: הם פוסט-טראומתיים, מצויים בחרדה קיומית וחרדת-נטישה, טרם יכלו להפנים את המסר האנטי-אלילי, וסה"כ התכוונו לעבוד את ה' כאשר העגל רק סימל עבורם ייצוג שלו. (הרי אהרן מכריז בסיום יצירת העגל שיהיו חגיגות למחרת במילים: "חג לה' מחר".) זאת ועוד, אפילו במשכן שעתיד להיבנות וכן בבית המקדש, מעל ארון הקודש יהיו שני כרובים פורסי-כנפיים עשויים זהב – האם ברור ההבדל התהומי לכאורה בין פסלי הכרובים בקודש הקדשים ובין החטא הנורא של פסל העגל? (ישנם כמובן הסברים במסורת, אך קצרה היריעה להעמיק בנושא כאן או לצפות שבני ישראל במעמד הר סיני ישלטו ברזי התיאולוגיה החדשה שלהם.)
בפוסט הקודם הזכרתי סקר שערכתי לגבי הזיכרון של אירועים היסטוריים בתולדותינו (Birnbaum, 2005). מבין מאות הנבדקים, כמעט ולא היה מי שזכר את מלחמת האחים בפרשת עגל הזהב. אולי הם לא תפסו את הקורבנות באירוע כקורבנות מלחמה כלל, למרות שהם אכן נהרגו בהתאם להגדרה בשאלון, בידי תת-קבוצה של אחיהם. אפשר לטעון שזה היה דומה יותר לביצוע גזר דין מוות, הוצאה המונית להורג ולא ממש מלחמת אחים. אך 3,000 קורבנות ביום אחד נשמע קצת מעבר לעבודת שיטור והוצאה להורג. מה גם שבני לוי לא מונו בשום שלב לשוטרים, ואין אזכור להליך פלילי-משפטי כלשהו. לדעתי העובדה שהנבדקים לא זיהו או לא זכרו את חטא העגל כאירוע שבו נהרגו אלפי יהודים בידי יהודים מצביעה שוב, כמו במעשה יפתח הגלעדי, על הדחקה קיצונית. הדבר בולט עוד יותר הן על רקע הימצאות הסיפור שחור על גבי לבן בספר התורה, בפרשה נרטיבית דרמטית ביותר שנקראת ונלמדת בבתי הכנסת כל שנה מחדש משך הדורות, והן על רקע עוצמת האירוע, ותוצאותיו הקשות. מבחינת חשיפת הציבור החילוני, מצאתי שפרשת העגל, כולל הריגת ה- 3,000, אכן כלולה בתוכנית הלימודים של משרד החינוך לבתי ספר ממלכתיים (למשל משרד החינוך, תשע"ט). בכל זאת, יותר קל כנראה פשוט "לשכוח" מהענין. כנראה לא פשוט לנו לזכור במודע שיכולנו כך להרוג אחד את השני, אפילו בני משפחה. מן הסתם, זה היה מעלה אצלינו עוד חרדה, ברמה בלתי-נסבלת. אבל זה חטא על פשע, תרתי-משמע. באותו מעמד שקיבלנו את עשרת הדברות, עברנו בראיית המסורת על "אנוכי ה' אלוהיך" וללא ספק על "לא תעשה לך כל פסל", אבל אז עברנו מיד, בהנהגת משה וביצוע בני לוי, גם על "לא תרצח"! (אם יורשה לי, הייתי מציע לשקול ציווי נוסף: "לא תשכח" -- כדי שניזהר מאוד שלא לחזור על טעויות קשות מסוג זה.)
לפי התורה עברנו טראומות רבות משך תקופה ממושכת של עבדות מצרים, גם בזמן תהליך עשר המכות, הבריחה החפוזה ומעמד קריעת ים סוף. ואז מגיעה הטראומה של חטא העגל, כאשר אנחנו במדבר ועדיין רחוקים מן המנוחה והנחלה. ספרות מחקרית מודרנית בתחום הטראומה מראה את ההשפעה הקשה של הצטברות טראומות מרובות, ומשך תקופה ארוכה (Multiple trauma, Complex trauma, C-PTSD). לכן יש בסיס לטענה שהיינו עם מוכה טראומה, ושסבלנו כקולקטיב כבר מעת לידתנו ובתקופת ילדותנו המוקדמת, מפוסט-טראומה קולקטיבית (Birnbaum, 2008).
לסיכום, האירוע של חטא העגל כמתואר בתורה מהווה סנונית ראשונה ואיומה לפוטנציאל של רצח המוני ומלחמת אחים בין יהודים כבר מעת לידתנו כעם חופשי. רצוי שנתגבר על הפיתוי להכחיש או להדחיק את העובדות ומשמעותן, נכיר בכך שכמו עמים אחרים הפוטנציאל הזה קיים בנו מאז ומעולם, ושנעודד את חברי כל החלקים בעם לבחור את דרכם ואת תגובותיהם בזהירות המתבקשת, כדי לסייע במניעת אסון עבור כולנו.
אפילוג: ככל שסכנת מלחמת אזרחים מדוברת יותר בציבור (אנשי בידור כמו ליאור שליין עוסקים בזה מזמן, ומי שלא ראה את שאולי בנושא, כדאי להשלים: ארץ נהדרת, 2021) -- אני שומע גם הגנות פסיכולוגיות מפני ההכרה בתוצאות החמורות שהיא עלולה להמיט עלינו, אם חלילה תקרה. גם אנשים שמצהירים שהם פסימיים לגבי הגעה לפתרון ולהסכמות והם חושבים, וחלקם אף בטוחים, שתהיה מלחמת אחים – ממשיכים בשגרת יומם, או חושבים שמקסימום יעלו על מטוס ויברחו מכאן, לתקופה קצרה או ארוכה. הם לא מדמיינים שבקרות מלחמת אחים אין שום ביטחון שיהיה אוכל, מים, דלק וחשמל. כלל לא בטוח שיהיו טיסות, כי אולי יהיו קרבות על השליטה בשדות התעופה, או פגיעה במטוסים או חסימת מסלולים. או בתסריט יותר גרוע, שאויבים שלנו ינצלו את התפוררות הצבא כדי לכבוש אותנו, על כל המשתמע (מי יכול לדמיין את זה?). הם מדברים כאילו שגם אם תפרוץ מלחמת אחים, זה לא יגע בהם ובמשפחה שלהם באופן ישיר. אנחנו יודעים שרוב היהודים בשואת המאה ה-20 לא הבחינו בסכנה ולא פעלו בזמן. הם לא יכלו לדמיין את גודל הסכנה ולאן זה יכול להגיע. אני מניח שאותו דבר קרה בשואות האחרות שחווינו משך ההיסטוריה. ואני לא חושב שקורבנות השואות היו טיפשים. אני מניח שהגנות פסיכולוגיות הסתירו מהם את הסכנה, ושמנהיגים וקבוצות קיצוניות הובילו מהלכים שגרמו לאסון, פעם אחר פעם. אני מניח גם שהכוחות השפויים יותר באמצע לא השכילו לזהות או לצעוק או לפעול במידת הצורך. דווקא בזכות ההיסטוריה הארוכה שלנו והתיעוד הרב שיש בידינו, בתור עם הספר, יש לנו הרבה חומר על הנושא, הרבה ממה ללמוד. אבל זה בתנאי שנסיר את ההגנות וניתן לעצמנו לראות את הדברים כהווייתם, לפני שיהיה מאוחר.
כל הנ"ל מוביל לעניות דעתי לצורך לפעול בצורה נחושה בעד הקשבה, הידברות, והגעה להסכמות, וריפוי סדקים ישנים וטריים ברקמה החיה של עמנו. לשמחתי, יש דוגמאות גם לזה במקורות ההיסטוריים שלנו, שאגע בהם בהמשך.
בינתיים, בתור חסיד של הפסיכולוגיה החיובית, אני מקוה שאני לא מדגיש מדי את הצד השלילי-חרדתי-פתולוגי המשתקף במקרא, כי ברור שיש בו ובמסורת ישראל המון חיובי, בסיס עצום לכוחות ברמה האישית והקולקטיבית, עבורנו ועבור האנושות כולה. אני בעד גישה של פסיכולוגיה ניטרלית, לא חיובית מדי וכמובן גם לא שלילית, לא אופטימית בצורה עיוורת ולא פסימית ברמה קיצונית. פסיכולוגיה ריאלית, מציאותית, מאוזנת, ללא הדחקה מיותרת או מוגזמת, לא ברמה האישית ולא ברמה הקולקטיבית. פסיכולוגיה בריאה, עם עיניים פקוחות, אחורה וקדימה. פסיכולוגיה של חיים.
ביבליוגרפיה חלקית
ארץ נהדרת (2021). הפיתרון של שאולי. https://www.facebook.com/watch/?v=273094591046992 שודר 23.3.21. (נצפה בתאריך 16.4.23)
משרד החינוך (תשע"ט), תכנית הלימודים בתנ“ך ממלכתי, מגן הילדים עד כיתה י“ב
https://meyda.education.gov.il/files/Mazkirut_Pedagogit/tanach/TochnitTashat.pdf (נצפה בתאריך 21.3.23)
Birnbaum, A. (2005). Israelis’ attitudes toward the disengagement plan, perceived risk, and knowledge of biblical events. Perceptual and Motor Skills, 101, 42.
Birnbaum, A. (2008). Collective birth trauma in the ancient biblical history of Israel. Journal of Prenatal and Perinatal Psychology and Health, 22(4), 226-249.
Freud, S. (1959a). Totem and Taboo. Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, trans. J. Strachey, London: Hogarth, vol. 13.
Freud, S. (1959b). Moses and Monotheism. Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, trans. J. Strachey, London: Hogarth, vol. 23.
