על מוות וחוויות מרחיבות תודעה או איך לדעת למות מאפשר לנו לדעת לחיות-חלק ב'
ליאור שיינפלד | 16/11/2022 | הרשמו כמנויים
מתתי לא מזמן. פעמיים באותו הלילה. פיזית הייתי בסדר, חוץ מזה ששכבתי על האדמה בלי יכולת לזוז ונשמתי אבק, נאבק על הנשימה הבאה. נסעתי לטקס שכלל עבודה טיפולית עם פטריות משנות תודעה (פטריות קסם) כשהגעתי עם כוונה לשחרור רגשי של מועקה נפשית שהרגשתי שאני נושא עימי ולא מצליח לבוא איתה במגע. ואז, שעתיים מתחילתו, אני מוצא את עצמי במאבק על השפיות שלי, עד למצב שבו אין לי ברירה אלא לשחרר את המאבק הזה, להבין שיש סיכוי שלא אחזור להיות מי שהייתי ופשוט להתמסר לאדמה, לנשום, לשיר לעצמי ולהתפלל שזה יעבור, ברגעים המעטים שבהם אני מבין מה זה הקונספט שנקרא זמן. אני יודע, נשמע לא כיף. אבל בהסתכלות אחורה, ברגע שהבנתי שוב שיש זמן ושהוא חולף, התבהר לי שלשחרור הזה, לאפשרות להשיל מעליי את מה שסחבתי איתי עד אז יש ערך נפשי עמוק שעליו אני רוצה לכתוב כאן. לנסות להבין כיצד לאפשר לדברים למות ברמה הסימבולית ואיך זה יכול לעזור לנו למות ברמה הלא סימבולית.
המוות, הדבר היחיד הבטוח בחיינו וזה שבהמון מובנים בעצם נותן משמעות לחיינו, מודר ומודחק באופן עקבי (ומובן) מתודעתנו. יש צורך באיזון מאוד עדין על מנת שלא להיות עסוקים במוות בצורה פתולוגית שעלולה להביא לדיכאון וריקון המשמעות או להתעלמות מוחלטת מזמניותנו וזמניות האהובים עלינו שמובילה כמו כל תוכן מוכחש למצוקה נפשית. פרויד החל לעסוק במוות בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה דרך מתן דגש לדחף המוות והאופן שבו הוא נוכח ומשפיע על התנהלותנו בעולם. בהמשך פותח הרעיון בצורה מעמיקה על ידי מלאני קליין שעסקה בחרדה הראשונית והעמוקה שקיימת בנו בעמדה הסכיזו פרנואידית- חרדת הכיליון. היא דיברה על הדומיננטיות שבה היא נוכחת לאורך כל חיינו באופן מודע ולא מודע ומשפיעה על חווייתנו את העולם. הלא בעצם צרכים נרקיסיסטיים, קידום בעבודה, כתיבת מאמרים ובלוגים, הבאת ילדים לעולם- בכל אלו ועוד יש מימד שמנסה להילחם בסופיות שלנו ולהנציח את קיומנו הלא נצחי.
עולם המדיטציה והמיינדפולנס הוא כלי עוצמתי להכרה, התמודדות ומגע עם הסופיות שלנו, דרך חוויה עקבית של הארעיות וההשתנות המתמדת. הוא נגזר מתוך הפילוסופיה הבודהיסטית, עולם תוכן יוצא דופן בעיסוק שלו במוות, בהתיידדות עמו ובהכנה אליו. התיאוריה הפסיכולוגית המרכזית שעוסקת בהשפעת המוות על חיינו היא התיאוריה האקזיסטנציאליסטית. ארווין יאלום, הקול הבולט והמרכזי בו, מדבר רבות על האופן שבו הסבל שאנו חווים במהלך היומיום מושפע מהעדר היכולת/רצון שלנו להתמודד עם מחלות, סופיות ומוות. להבנתו, ככל שנדבר וניתן יותר מקום לעובדת היותנו בני חלוף כך מה שמציק ומכרסם במחשכים יעורר פחות מצוקה והרווחה הנפשית תגדל. יתרה מכך- ההכרה בזמניות היא זו שמגדילה את ספקטרום החוויה הרגשית ויכולה לאפשר לנו ליצוק משמעות ותוכן ממשיים וברי קיימא לחיים, בעיקר כאלו שמתבססים על הפחתת הכחשת מוות. כמו כן, היא נותנת לחיים משמעות עמוקה יותר ויכולה לאפשר לנו להיות קרובים יותר ופגיעים יותר מול עצמנו ואוהבינו.
בעיניי זו אחת האיכויות המרכזיות של חוויות מרחיבות תודעה- היכולת לחבר אותנו באופן עמוק יותר לעצמנו ולאחרים. המגע עם הכאב האישי שלנו, עם חוסר האונים וחוסר השליטה פעמים רבות מייצר חווית חיבור עמוקה לכל בני האדם דרך ההכרה שכולנו בני חלוף, עצובים, פוחדים, חרדים, כואבים. לא רק התודעה מתרחבת אלא גם הלב ואיתו היכולת להיות קרוב יותר לעצמי, לנס שהם החיים ולשבריריות שלהם ודרך המגע הזה עם הפגיעות שלי להתחבר לפגיעות של האחר. במהלך הלילה היו רגעים שממש התאבלתי על עצמי, על כך שאיבדתי את מה שהיה לי ושאולי לא ישוב. אלו היו רגעים מפחידים, מלאי אימה. בהמשך הלילה ובימים שאחרי הרגשתי שאני ממשיך לעכל את האפשרות של לאבד הכל, שהיא עדיין חיה בתוכי. משם, הייתה בי גם הכרת תודה על האפשרות להיות מחובר לסוף כי בעקבות חיבור זה הייתה בי הערכה עמוקה יותר למשפחה שלי, לחיים שאני חי, לאנשים שאני עובד איתם בקליניקה.
הרחבת האופן שבו אני חווה את המציאות מתרחשת גם אל מול החוויה שלי את העולם- החוויה של התמוססות האגו הנפרד ותחושת האחדות עם כל הבריאה. היכולת להתחבר לכדור הארץ כגוף נושם, לקבל פרופורציה על הקיום האנושי אל מול העוצמה האינסופית של הטבע, להשתאות מאינספור הפרטים הבלתי אפשריים שגורמים לכך שכדור הארץ מאפשר לחיים להתקיים. ומכאן, זווית נוספת אפשרית על התרומה של חוויה מרחיבת תודעה להתמודדות עם המוות היא המגע עם אלוהות- לא עם חרון אפה אלא עם אהבתה האינסופית שמחבקת אותך, חוויית הקדושה של חיבור בלתי אמצעי עם אינטליגנציה גבוהה יותר. הסתייגות- למרות שעברתי וחוויתי על בשרי את העוצמה הרוחנית שקיימת בחומרים מרחיבי תודעה, אני לוקח בחשבון שאין אלוהים ושמדובר באשליה שנוצרת על ידי מולקולות שמתחברות לרצפטורים במוח. בעיניי, גם אם מדובר באשליה- אם היא גורמת לאנשים (על סף המוות ובכלל) לחוות את מה שנותר מחייהם בצורה מלאה ושלווה יותר, גורמת להם לחיבור חזק ועמוק יותר לאוהביהם ועוזרת להם לבוא באופן שלם יותר לסוף הסופי- יש פה אחלה אשליה.
במהלך האינטגרציה של הטקס האחרון שתיארתי חוויתי על בשרי שיש משהו בלדעת למות שיכול לאפשר לנו לדעת לחיות. שאנחנו צריכים לדעת לתת לדברים בתוכנו למות כדי לאפשר לדברים חדשים בתוכנו לצמוח. שחשוב לשחרר ולוותר על מה שאני חושב שאני ומי שאני חושב שאני כדי שאוכל לאפשר לעצמי להיות מחובר למי שאני עכשיו. הרגע ההוא, כשהרגשתי שאין לי ברירה אלא לשחרר את כובד הגוף שלי, להתמסר לגרביטציה ולמגע של הגוף והפרצוף על האדמה שנושאת אותי היה רגע מפחיד. רגע שהיה בו סוף של משהו. אבל גם רגע שבו יכולתי להוריד מעליי את כל הכובד שאני סוחב ביומיום, לשחרר את ליאור שהגיע לטקס ולהיות פשוט אחד עם האדמה, המוזיקה, הגוף והקור. רגע שעברתי בו משהו ברמה החווייתית ובזכותו, בדיעבד, הבנתי כמה יש בחיבור למוות משמעות. זה העמיק לי משהו בהבנה של עבודה טיפולית עם סוף טיפול, עם אבל, עם אנשים עם מחלות סופניות. כמה זה מצמית לגעת בסוף, זה שאולי אין אחריו כלום. וכמה זה כמה הוא משמעותי, כמה חשוב לבוא איתו במגע, לכאוב אותו. ואם אפשר, לא לבד.
אחת האיכויות של פטרייה היא פירוק של אורגניזם מת והפיכתו למשהו אחר, חדש, כזה שמאפשר חיים בצורה אחרת. אולי זה מה שפטריות קסם עושות גם בתוכנו -מייצרות חוויה של מוות לא רק כסוף אלא גם כהתחלה של משהו אחר.
