חומרים מרחיבי תודעה- ממכרים או מסייעים בטיפול בהתמכרות?
ליאור שיינפלד | 18/5/2023 | הרשמו כמנויים
אחת השאלות שעולות סביב שימוש בחומרים מרחיבי תודעה היא הסכנה של פיתוח תלות בהם- או במילים אחרות התמכרות. זו שאלה סופר רלוונטית וחשובה ובתור מי שעבד 5 שנים בכפר איזון עם צעירים שחלקם הגדול התמודד עם התמכרות לחומרים היא העסיקה ומעסיקה אותי לא מעט. אז היום אנסה להאיר מספר נקודות על האופן שבו חומרים מרחיבי תודעה- פטריות פסילוסיבין, LSD, סן פדרו, פיוטה ואייוואסקה- יכולים לעזור להתמודד עם תלות בחומרים כמו אלכוהול, חומרים ממריצים (קוקאין, אמפטמינים), קנאביס, אופיאטים, (הרואין, מורפין ועוד) ותרופות מרשם. לפני שנתחיל חשוב להדגיש שכמו עם כל התנהגות- החל משימוש בטלפון נייד דרך עבודה וכלה בשתיית אלכוהול- ניתן לעשות אביוז (abuse) לחומרים מרחיבי תודעה ולצרוך אותם באופן לא מיטיב. אולם, בעזרת ליווי מקצועי מתאים, הם יכולים לסייע בתהליך הנפשי-רוחני של התמודדות עם התמכרות.
במקומות שונים בעולם הלא מערבי אחד הטיפולים הרווחים בהתמכרויות הוא שימוש בצמחים מרחיבי תודעה, שנצרכים באופן מסורתי בחברות שבטיות שונות. צמח האיבוגה משמש לגמילה מקוקאין, אלכוהול ואופיאטים במדינות מרכז אפריקה, בדרום אמריקה ישנם מספר מרכזי גמילה אשר משתמשים באייואסקה (חליטה של שני צמחים מאגן מהאמזונס) כדי לעזור לאנשים הסובלים משימוש לרעה באלכוהול, קנאביס וקוקאין והnative American church- משתמשת כבר שנים רבות בצמח הפיוטה כדי לעזור לאנשים מקהילתם שסובלים מהתמכרות לאלכוהול, תרופות מרשם וקוקאין. כיום ישנם מחקרים קליניים במקומות שונים בעולם סביב הנושא של שימוש בחומרים מרחיבי תודעה להתמודדות עם התמכרות.
האופן שבו אני מבין התמכרות מושפע מתפיסתו של ד"ר גאבור מאטה שמסביר אותה כהתנהגות המתפתחת עקב נסיבות חיים טראומטיות, ככזו שמהווה את הדרך הטובה ביותר של הנפש להתמודד עם מציאות שהייתה בלתי נסבלת (להרחבה ראו כאן) . פעמים רבות זו התנהגות שמייצרת שיכוך של הכאב לטווח הקצר אך מביאה עימה פגיעה באיכות החיים בטווח הארוך ושגם אם יש רצון להפסיקה אין את היכולת לעשות זאת. מכאן, הצורך בשימוש בחומרים הוא כדי לטשטש, להקהות את החוויה הרגשית הכואבת שפעמים רבות איננה מודעת. בניגוד לחומרים מטשטשים כאלו ואחרים שבעצם מייצרים תנועה של חומרים נפשיים כלפי פנימה בצורת דיסוציאציה, הדחקה והכחשה חומרים מרחיבי תודעה עושים פעמים רבות את ההיפך- חושפים חלקים חבויים בנפש, מציפים זיכרונות מודחקים, מאפשרים מגע עם כאב שהיה עד אז בלתי נסבל. זה כנראה אחד המנגנונים המרכזיים שמאפשרים לחומרים מרחיבי תודעה להיות כלי בעבודה עם התמכרויות (כמו במקרה של טיפולים בסיוע MDMA לא.נשים עם PTSD)- החתירה אל עבר הטראומות, החדירה מעבר להגנות והאפשרות להיות במגע עם הכאב- כמובן בהינתן סט ובסטינג שבו הם נלקחים ובמוטיבציה לשימוש בהם. בהקשר הזה- התנועה היא הופכית ממה שהנפש מבקשת להשיג כאשר ישנה התמכרות- של חשיפה ולא של הסתרה.
אחד המנגנונים הסבוכים יותר שמתרחשים בתהליך של התמכרות לחומר הוא נושא התלות. מכיוון אחד, שימוש לרעה בחומר מגלם בתוכו פנטזיה של כניסה אל תוך בועה סימביוטית עם החומר, כזו שמוגנת מפגיעה מהחוץ וממגע עם הכאב הפנימי. כך, ההתמכרות יכולה לספק את הפנטזיה של תלות מוחלטת ינקותית. אך בעצם הבועה נשארת שלמה רק דרך שימוש בלתי פוסק בחומר והתלות בו יכולה לעורר גם זעם, חוסר ערך וחוסר אונים. ואולי בכלל השימוש הוא ביטוי של עצמאות, של חוסר תלות בסביבה, משהו שאני עושה שהוא רק שלי, מרחב שבו אף אחד לא מחליט עבורי. בכל מקרה, בהתמכרות ישנו מרכיב אומניפוטנטי- אני שולט על הרגש, מרגיע לעצמי את הכאב כשאני רוצה, אין לי צורך באף אחד- כאשר לרוב אנשים הסובלים מהתמכרות הם בעלי צרכי תלות עוצמתיים שלא סופקו. אז איפה חומרים מרחיבי תודעה פוגשים תלות?
ציר אחד עליו ניתן למקם את מושג התלות הוא אל מול עצמאות. עצמאות משמעותה אי תלות בכל דבר שהוא לא אני ובמצב הקיצוני שלה אפשר להבינה כאומניפוטנציה. לעומת זאת, בהכרה בתלות ישנה קבלה בצורך שלנו באחר, בתלות ההדדית שהיא חלק ממציאותנו היומיומית ובכך בעצם בחוסר השלמות שלנו. במסע מרחיב תודעה יש פעמים רבות מגע ישיר עם הפגיעות שבי, עם הכאב שקיים בתוכי ופעמים רבות הוא כה חזק שנדרשת עזרה כדי להכיל אותו. האפשרות לבוא עם כל אלו במגע, לבכות את הכאב עד אינסוף, להתפרק ממנו בתוך מרחב שומר ומוגן- כלו אלו יכולים להיות התחלה של הכרה וקבלה של הכאב והשבריריות כחלק מהוויית כולנו וכפועל יוצא את התלות שלנו באחר, התחלה שכמובן דורשת המשך תהליך טיפולי שיעמיק חוויות אלו.
מכיוון אחר וקצת הפוך, חוויית התלות יכולה להיות ממוקמת גם אל מול חופש- ומסעות מרחיבי תודעה יכולים לחבר לחוויה של חופש שהוא מעבר למה שאנו מכירים. החופש מההיאחזות בעצמי ובדפוסים שמאפיינים אותי, החופש מצורת החשיבה הרגילה שלי ומתפיסת העולם שהחזקתי עד אז, החופש מפחדים עמוקים שמלווים אותי, החופש מכל מה שהבנה את זהותי עד היום. הרי בסוף כולנו כלואים בתוך הראש שלנו מיום היולדנו ובחוויה של תודעה הפורצת את גבולותיה יש משהו מרפא – תחושה של חופש בלתי נגמר עם שחרור והכרות עם מרחב פנימי חדש ולא מוכר. כך, מצד אחד חומרים מרחיבי תודעה יכולים לעזור בהכרה בתלות ומצד שני לאפשר חוויה של העדר תלות. זה אמנם פרדוקסלי אך פעמים רבות האיכות הפרדוקסלית נוכחת במסעות כאלו ובדומה לתפיסתו של ויניקוט, לנוכחת איתה יש איכות מרפאה ומרגיעה.
זווית מעניינת וקצת אחרת על החיבור בין תלות בחומרים למצבי תודעה אחרים היא האופן שבו וויליאם ג'יימס וקרל יונג תופסים התמכרות. שניהם מדברים על כך שבבסיס ההתמכרות ישנו העדר אמונה או חסך רוחני וכי התמכרות לחומרים היא דרך שמממשת פנטזיה של מגע עם אלוהות- אשליה של חווית אחדות עם היקום, יציאה מגבולות העצמי ושחרור מהסבל שקיים בגבולותיו. ביל ווילסון, מייסד תנועת ה-AA העולמית (שלימים התרחבה לNA) שאב רבות מתפיסתו של יונג על התמכרות, מה שמתבטא בנוכחות הרבה של אלוהים ב-12 הצעדים שמכורים נקיים עושים בתוך ההתמודדות עם דפוסי ההתמכרות שלהם. יתרה מכך, ווילסון עצמו עבר חוויות משמעותיות עם חומרים מרחיבי תודעה (בעיקר LSD) בשנות ה-50 שעזרו לו להתמודד עם התמכרותו לאלכוהול. מתיאוריו ניכר כי החוויה המיסטית היתה מאוד משמעותית עבורו והוא אף חשב להכניס זאת לתוכנית אך הדבר נפסל בעקבות המורכבות הרבה שכרוכה בכך. מנקודת מבט דומה, בהמשך לתפיסתו של סטן גרוף עליה כתבתי כאן, התמכרות לחומרים היא בעצם מימוש של פנטזיה של חזרה למצב פרה נטלי של שהייה ברחם כמקום מוגן ובטוח (BPM I), חוויה סימביוטית אוקיאנית של התמזגות שנתפסת כמושלמת עם כוח גדול מאיתנו, אך מדובר בעצם באשליה של החוויה ולא החוויה עצמה שכן היא מגיעה דרך ניתוק ואלחוש של הרגשות.
לעומת זאת, החוויה המיסטית העוצמתית שיכולה להתרחש תחת השפעת חומרים מרחיבי תודעה, במידה והיא מתרחשת בסט וסטינג מוכוונים לכך, יכולה להיות כזו שמאפשרת מגע בלתי אמצעי וישיר עם אלוהות על צורותיה השונות ובכך לתת מענה לצורך העמוק של משמעות רוחנית שפעמים רבות חסר אצל אנשים המתמודדים עם התמכרות. יתרה מכך, פעמים רבות זו חוויה שתישאר נוכחת וחיה גם שבועות, חודשים ואפילו שנים אחרי מסע מרחיב התודעה. כך, בניגוד לחומרים שנדרש לצרוך שוב ושוב כדי לחוות את המגע עם מה שנמצא מעבר לתודעה שלנו, מדובר בחוויה שממשיכה להיות חיה גם כאשר האדם איננו תחת השפעת החומר, מה שמסביר למה הסכנה להתמכרות אליהם היא יחסית נמוכה. אך האם גם כאן מדובר בעצם באשליה שכן המגע עימה הוא דרך שימוש בחומר? זו שאלה שאני מניח שאין לה תשובה אחת והיא תלויה בנקודת מבטו של כל אחת ואחד מאיתנו.
לסיום, אדגיש שוב- בכל חומר, גם פסיכדלי, אפשר לעשות שימוש ושימוש לרעה. צורת חשיבה שעוזרת לי להבחין בין שימוש לבין שימוש לרעה היא לחשוב על זה במימד של כיווניות, כמו וקטור. אם השימוש בחומר הוא עם תנועה של התרחקות מהרגש (תנועה של בריחה) - ניתוק, טשטוש, הדחקה, עמעום, מחיקה - יש כאן שימוש לרעה שבעצם מייצר תלות בחומר כדי להתמודד עם המציאות ובטווח הארוך כנראה יהיה לזה מחיר. אם השימוש בחומר הוא עם תנועה לכיוון הרגש (תנועה של חיבור)- להעמיק בו, לתת לו מקום, לעבד ולעכל אותו, לכאוב אותו, לחגוג אותו- מדובר בשימוש המאפשר מגע והעמקה ובתקווה גם יכול, עם עבודה נפשית נכונה, לעזור בפיתוח כלים להתמודדות עם החיים.
