אינטגרציה לאחר שימוש בחומרים משני תודעה
ליאור שיינפלד | 15/9/2022 | הרשמו כמנויים
המונח אינטגרציה מרמז על הפירוק שקיים תחת ההשפעה של חומר משנה תודעה וכוונתו הכללית היא הקניית משמעות למה שקרה לי במסע הפסיכדלי וכיצד זה מתקשר לאופן שבו הכרתי את עצמי עד אותו הרגע, יצירת גשר שמחבר בין האני שהייתי לפני החוויה לבין האני שאחריה. ובמילים פשוטות- איך אני הולך ברגליים את מה שחוויתי כשהיו לי כנפיים.
בשבטים בהם צמחים מרחיבי תודעה נלקחים באופן מסורתי האינטגרציה מתרחשת כל הזמן בתוך הקהילה, מה שמאפשר להם לחלוק, להבין ולהעמיק את החוויות הרוחניות והנפשיות שהם חווים במסעות אלו. לעומת זאת, בחברה המערבית חלק גדול מהא.נשים שמשתמשים כיום בחומרים מרחיבי תודעה לא מפיקים את המירב ממסעותיהם בגלל העדר אינטגרציה מתאימה שתאפשר להם לחבר בין המציאויות האלטרנטיבית שחוו לבין המציאות היומיומית שלהם.
בחלוקה גסה ישנן שתי צורות של אינטגרציה- אחת היא שיח על החוויה שעברתי ממש בסמוך אליה, בד"כ בבוקר שאחרי החוויה, כאשר ישנו חלון הזדמנויות בו התכנים שנחוו עדיין טריים וחיים. השנייה היא שיח על החוויה במסגרת טיפול או ליווי ארוך טווח שעוזר לחבר בצורה עמוקה יותר את החוויה למציאות הרגשית/נפשית/רוחנית, לאור ההכרות המוקדמת עם המורכבויות והקונפליקטים שכבר עלו במהלך הדרך. לכל אחת מהן האיכויות המיוחדות שלה.
בהקשר של אינטגרציה- אני אוהב לחשוב על החוויה הפסיכדלית כדומה לתחום הסייבר. שם, ישנו ניסיון לגלות את הפרצות שקיימות במערך ההגנה על מנת לדעת היכן הנקודות החלשות ולחזק אותן לפני שמישהו חיצוני יגלה אותן ויפרוץ דרכן בעצמו. כך, החוויה תחת חומר מרחיב תודעה יכולה לשקף לאדם החווה אותה את אותן פרצות- קונפליקטים לא מודעים, דפוסים לא אדפטיביים, חרדות ראשוניות, חוויות עבר טראומטיות ועוד ועוד ועוד. אולם, בדומה למציאת פרצה בסייבר- לרוב חשיפת הפרצה איננה מספיקה ויש צורך בהתמודדות מעמיקה ויסודית עימה. אינטגרציה טובה (וכמובן טיפול) מאפשרת לאדם לא רק להישיר מבט במה שגילה אלא גם לנסות לכאוב אותו, לקבל אותו ולשנות את האופן שבו הוא מתמודד איתו.
ניתן לדמות את החוויה הפסיכדלית להליכה ביער של יסודות ביתא לא מעוכלים- חוויות חושיות ורגשיות ללא פשר ומשמעות. הורדת מחסום המגע שמפריד בין המודע ללא מודע והמפגש הישיר והבלתי אמצעי עם הלא מודע, בטח עם החלקים המפחידים והמאיימים שבו, הוא בעל פוטנציאל מעורר חרדה ואף מפרק. בתהליך האינטגרציה למלווה/מטפל ישנה הזדמנות פז להיות פונקציית אלפא עבור מי שחווה את המסע במצב בו חלקיקי ביתא נגישים וחיים, להתמיר את מה שבעבר לא היה ניתן לעיכול לחומרים נפשיים בעלי משמעות. כמובן שכאשר הדבר מתרחש תוך תהליכי הזדהות השלכתית ורוורי בטיפול ארוך טווח נפתח חלון הזדמנויות יוצא דופן לעיבוד של חלקים מהלא מודע. להבנתי, מדובר גם באפשרות לעיבוד של חוויות רגשיות מודחקות וגם באפשרות לבוא במגע עם חוויות עבר טראומטיות.
פעמים רבות, בסט וסטינג המוכוונים לכך, ניתן לעשות עבודה רגשית תוך כדי המסע הפסיכדלי- כמו לדוגמא בעבודה עם MDMA וא.נשים המתמודדים עם PTSD. שם, ישנה אפשרות לבוא במגע רך וחומל עם אזורים טראומטיים הרוויים בדיסוציאציה, אשמה, בושה וזעם. ובכל זאת, גם אז יש צורך באינטגרציה בתקופה שלאחר הסשן הטיפולי על מנת לשמר את התובנות והחוויה הרגשית שהתרחשו שם ולהטמיע אותן אל תוך האופן ה'רגיל' בו אנחנו חווים את המציאות הנפשית והחיצונית.
ואם כבר טראומה, ניתן להשוות בין העבודה עם טראומה לבין העבודה עם חוויה פסיכדלית במספר אופנים. שתיהן חוויות קצה- אינטנסיביות וקיצוניות בעוצמתן. כמו כן, התהליך שמתרחש בחוויה הטראומטית ברוב המוחלט של הפעמים מלווה בדיסוציאציה נפשית, כזו שכמו משאירה חלקי עצמי קפואים כאשר האחרים ממשיכים הלאה ומכאן העבודה הטיפולית מוכוונת פעמים רבות ליצירת חיבור מחדש של הנפש, מגע והפשרה של האזורים הקפואים. כיום אנחנו יודעים שישנה חשיבות רבה לעיבוד החוויה הטראומטית מוקדם ככל שניתן לאירוע הטראומטי שכן הפרגמנטציה הנפשית עדיין לא התרחשה במלואה- ישנה עדיין גמישות ופלסטיות שמאפשרת להפוך את החוויה הטראומטית לחלק אינטגרלי מהנפש ולהימנע מהסבל הנפשי הרב שכרוך בניתוק. כך, גם תחת חומרים משני תודעה- ככל שהעיבוד של החוויה יהיה קרוב יותר לאירוע ויאפשר מגע יותר ישיר עם החומרים הנפשיים עימם נפגשנו כך ישנה אפשרות ליצור רצף נפשי/רוחני מיטיב יותר איתם, להמשיג אותם באופן שיאפשר להם להיות יותר שימושיים וארציים, להלחים אותם אל תוך המבנה הנפשי.
גם (המון) חוויות חיוביות ומיטיבות מתרחשות עם חומרים מרחיבי תודעה- מה שמאסלו כינה חוויות שיא (peak experience) וגם הן דורשות עיכול נפשי. רגעים של נוכחות שקטה ומלאת חמלה לכל הברואים, רגש אינסופי של אהבה כלפי הקיום כפי שהוא, מגע ישיר עם אלוהות (על כל צורותיה), שחרור מההזדהות עם העצמי והיות אחד עם צלילי המוזיקה- כל אלו ועוד הן חוויות שכיחות שיכולות להיות בעלות ערך נפשי רב- אך רחוקות שנות אור מחווייתנו היומיומית. על מנת להפוך אותן לבעלות משמעות עבורנו חשוב להפנים אותן, להבין כיצד אנחנו יכולים להביא רסיסים מהן אל תוך המפגשים שלנו עם עצמנו ועם אנשים במציאות היומיומית ולאפשר להן לחדור להווייתנו וללוות אותנו גם ברגעי קושי ותסכול.
הנקודה האחרונה לגבי אינטגרציה מתקשרת לטור הקודם שלי על עבודת חלום- הפיכת הקונקרטי לסימבולי. לנפש יש דרכים מופלאות ומפתיעות לתקשר את עצמה בממדים שונים, כמו בממד החלום ובממד הפסיכדלי. כמו בעבודת החלום- אינטגרציה טובה תעזור לקחת חומרים סימבוליים שעלו תחת השפעת החומר ותחבר אותם אל חומרים שמעסיקים את האדם ביומיום. דוגמא אחת שיכולה לעלות פעמים רבות היא מוטיב המוות ולידה מחדש, עליה מדבר רבות ד"ר סטן גרוף (עליו אכתוב בקרוב). לעיתים אפשר לפגוש א.נשים שחוו רצון למות/ חווית מוות במהלך או לאחר חוויה פסיכדלית. ההבנה שמדובר בביטוי סימבולי, שחלק נפשי בהם רוצה למות כדי לאפשר למשהו חדש להיוולד, בדומה למה שמתרחש בטבע, יכולה להיות ההבדל בין מצוקה נפשית ובמקרי קיצון אשפוז לבין תהליך נפשי שבסופו חיים מלאים ושלמים יותר.
תחת השפעה של חומר משנה תודעה התודעה נמצאת במצב אחר (altered state of consciousness). ככל שמלאכת התרגום של מצב תודעה זה למצב התודעה הרגיל תהיה טובה יותר, כך הפוטנציאל להפיק ממנו את המירב במציאות היומיומית יהיה גדול יותר.