אנחנו האנשים הנורמטיביים, מה אנחנו עושים עכשיו מה

עלון פסיכולוגיה עברית | 23/10/2022 | הרשמו כמנויים

זהו. היום אפשר לומר רשמית שזהו היום הראשון של 'אחרי החגים'. אין שארית חג להתחבא מאחוריה. או "רק חצי שבוע" עבודה להתנחם בו. השבוע חוזר להיות בן שבעה ימים וימי השבתון שבים למינון הרגיל (והנמוך מדי?) שלהם. איך עושים את זה בכלל? המעבר מאין השגרה הארוכה לשגרה עשוי להיות מטלטל או סתם מתיש. מבהיל או סתם מצער. עבור חלק מאיתנו, השגרה היא דווקא אוויר לנשימה לו חיכינו בציפיה דרוכה. אבל כך וגם כך, כדאי לשים לב שמדובר בשינוי 'מוד'. שינוי שלא באמת נעשה בלחיצת כפתור, שינוי שדורש מעין תקופת הסתגלות, והכרה בכך שלכיול בין הגוף-נפש לתנאי השגרה יש קצב משל עצמו. חזרה עדינה שתהיה לכולנו!

וגם בחצי שבוע הספיקו לראות אור באתרנו חומרים מקצועיים מעניינים – מאמרים ספרים וטורים:

כיצד נראית התערבות טיפולית מבוססת מיינדפולנס, עבור מתמודדים עם טראומה מורכבת? במאמרם המרתק של ד"ר קרן ריינר נוי, נעה רוטמן וד"ר עודד ארבל מוצגת סקירה תיאורטית העוסקת בהתפתחות ההבנה הטיפולית סביב נושאים של טראומה מורכבת וכן, בשילובן של גישות מבוססות מיינדפולנס בהתפתחות זו. כמו כן, נערך דיון המתייחס לאופן בו רעיונות עומק מתוך הפסיכולוגיה הבודהיסטית משתלבים בהבנה הטיפולית באופן תיאורטי והלכה למעשה.

אמא יש רק אחת? בפרק מתוך ספרה, נורית אסנש מבקשת להתנגד לסברה שגורה זו, ולהדגיש במקומה את הייצוג המרובה של האם בתודעתנו. בהשפעת ההמשגות של ביירון קייטי, אסנש מדגישה שהמילה "אמא" טומנת בחובה שכבות של אמונות שלא נחקרו וסיפורים שלא הוטל בהם ספק. בהתאם, הפרק מתייחס לאופנים בהם הדימויים המרובים, ולעיתים מנוגדים, משפיעים באופן ממשי על הקשר עם האם. בפרט, כשהפנטזיות אודותיה נוגדות את המציאות העכשווית.

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

ובפסיכובלוגיה -

במדור 'קריאה מודרכת', שרה הלפרין ממליצה על הספר ״במבט לאחור: סיפורי חיים בראי הפסיכולוגיה״ מאת איריס קליינמן העצני -

"מעטים הם הספרים, כספר זה, שמביאים בפני הקורא את המחשבות והרגשות של אנשים זקנים אודות החיים והמוות. אנו זקוקים לעלילות חיים מגוונות ולשפע של דימויים של זקנה שיאירו את דרכינו ויעמדו לרשותנו בעומדנו מול אתגרי ההזדקנות האישיים שלנו. רבים מאיתנו משתוקקים לשמוע על המאבקים של בני תמותה רגילים, כמונו, ועל דרך התמודדותם, דרך משברים שונים המסמנים את סוף החיים. בהיעדר דימויים מעוררי השראה אנו מועדים להיות מושפעים מהבניות סטריאוטיפיות ומפחיתות של הזקנה, וליפול לייאוש ולאימה״.

חנה דויד כותבת על הוראה דיפרנציאלית למחוננים -

״אחת הסוגיות הנפוצות ביותר שבעטיין פונים אלי הורים הוא בקשה ׳קטנה׳: איך לעזור להם להסביר למורה שהילד שלהם מחונן, הוא כבר שולט בחומר הנלמד, לפעמים מזה מספר שנים, ו׳כל מה שהוא צריך׳ הם ׳חומרי למידה מתקדמים, שיאתגרו אותו, שלא ישעממו אותו׳. עשרות שנים אני חוזרת על אותו פזמון: ׳מבחינה סטטיסטית לא כדאי; הסיכויים שזה יעבוד הם מזעריים, בעוד שהסיכויים שהמורה תשנה את יחסה לרעה, בוודאי כלפיכם ובהסתברות לא מבוטלת גם כלפי הילד בעקבות פנייתכם טובים מאוד. כך שפשוט לא כדאי לקחת סיכון׳״.

רחל קואסטל כותבת על אמהות ויתמות בתרבות, וגם באופן אישי -

״מתח דרמטי הוא לא הסיבה היחידה לכך שאת עולם הפנטזיה הילדותי מאכלסות דמויות נטולות-הורים וזה מפתה לקרוא את ריבוי מקרי היתמות כמשאלה מוקדמת לאינדיווידואציה, הרפתקאה שהולכת מעבר לחממה ההורית, או מה שכריסטופר בולאס מכנה - הצל ההורי, ושאמורה הייתה להתחיל עם אמא מספיק טובה, בניסוחו של וויניקוט, זאת ש׳הורגת׳ את עצמה, לטובת עצמיות הילד, לפני שהיא ממש מתה״.

וב'הרצאה בנעלי בית' – תוכלו לצפות בהרצאתה של רחל פורגס במסגרת סדרת ההרצאות 'חרוב מהספה' של מכון חרוב - מאפייני טראומה עיקשת בתפיסת המיניות ובתפיסת העצמי המיני בקרב ילדים בחברה החרדית.

Photo by Anastasia Vityukova on Unsplash