מחוננות, זיקנה ומגדר
ד"ר חנה דויד | 11/10/2022 | הרשמו כמנויים
לכאורה – מה עניין שמיטה אצל הר סיני?
על מחוננות ומגדר כתבתי, וכתבו אחרים, ומכל מקום – זה נושא רחב מכדי שיעלה בדעתי לצמצמו לפוסט. על זיקנה ומגדר נכתב ושוב נכתב, בהקשרים שונים, וטוב שכך. בפוסט זה אנסה לחבר בין כל השלושה.
מחוננות היא פוטנציאל, ומגיע הזמן בו הפוטנציאל כבר לא צריך לעניין. לטעמי, זמן זה קרוב הרבה יותר לילדות המוקדמת מאשר לזיקנה. אבל לדאבון הלב לא כך הם פני הדברים. אנשים מגדירים את עצמם בכל גיל על ידי היכולות שלהם, קרי – הפוטנציאל, במקום להפסיק לעשות זאת בגיל ההתבגרות ולהתחיל לחשב "מה עשיתי". בעוד שלאיתור מחוננות ולטיפוחה יש – וגם זה לא בטוח – תפקיד מסוים בילדות, בזיקנה עומדים לזכותו של אדם רק יתרות הצבירה של מעשיו, בבחינת "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחקוך". אין כאן כל חשיבות לשאלה "מה היה אילו" – אילו הוריך היו תומכים בך, אילו המורה למתמטיקה לא היתה מלגלגת עליך, אילו היית לומד בבית ספר טוב יותר, או אילו היית בוחר במקצוע שאפשר להרוויח בו ממון רב. לכן, כפי שאני רואה את הדברים, מחוננות וזיקנה הן, באספקט מסוים, בבחינת הפכים: הפכים בזמן. כשאתה מגדיר את עצמך כ"מחונן" אתה אמור לצפות מעצמך לגדולות ולנצורות, ואל לך להתפלא אם הסובבים אותך מצפים ממך לכך גם הם. אם אתה מגדיר את עצמך כ"זקן" תהיה צפוי לגינוי סביבתי ("למה את אומרת כך על עצמך?", "למה אתה משתמש במלה הזאת?", "תפסיקי, את ממש לא נראית..."), אבל גם לחוסר ציפיות, שהרי "עתידך מאחוריך".
מעולם לא הבנתי מדוע כך הם פני הדברים. אכן, במקצועות מסוימים, או בעיסוקים מסוימים, יש יתרון לגיל צעיר. שחיין אולימפי יהיה בגיל 20+ או 30+; שחיין בן 60+ יהיה במקרה הטוב "סניור" (וברוב המקרים רק "שחיין עבר"). גם בתחום המתמטיקה יש ראיות לכך שעיקר התגליות והחידושים נעשו על ידי אנשים צעירים. אבל בכל תחום אחר – בין אם יצירתי, בין אם מדעי – במדעי החברה, הרוח, ואף במדעים מדויקים – הזקנים הם אלה שמתווים דרך לצעירים. הם זנחו מזמן את מה "שיכול היה לקרות" ומתרכזים בניצול הזמן שנותר בצורה הטובה ביותר.
אשר לזיקנה ולמגדר בתחום המחוננות: כמו בתחומים רבים אחרים, נשים "שולטות" ככל שהגיל עולה. רבים מהגברים שנתנו את הטון במשך עשרות שנים בתחום זה נפטרו, חלו, או "סתם" התאבנו. אלה שהתאבנו לא יכולים להבין איך קם "דור חדש", דור שברובו הוא של נשים, ש"גירש" אותם מהמלוכה. לא זו בלבד, אלא שהנשים הללו היו ברובן תלמידותיהן, סטודנטיות שעסקו בטיפול בהוראה, שיצקו מים על ידיהם של הפרופסורים שלהם – ערכו את מאמריהם, עשו למענם את עבודת השדה של המחקרים, סיפקו מידע לכתיבת תיאורי מקרה, ועכשיו, ממש "לפתע", הן גדלו... פתאום מתברר, שהרצאה, שניתנת על ידי אשה שלימדה שנים רבות, גם אם בקולג' נידח, עשויה להיות אטרקטיבית יותר מזו של גבר שכל ימיו דיבר רק בכנסים וניהל סמינריונים בהשתתפות מתי-מעט. פתאום כולם שמים לב, שאווירה נינוחה, כזו המאפשרת שאלות באמצע ההרצאה, עדיפה על פני הקראה מונוטונית מדפים, גם אם הם מוקרנים כלשונם או בצורה של מצגת. כן, נשים מזדקנות טוב יותר מגברים גם בתחום המחוננות.
ועדיין לא דיברנו על שיתופי הפעולה שהם הבסיס לעבודת צוות, עבודה שבלעדיה כל אבחנה, כל רעיון חדש וכל הצעה לטיפול תהיה רלבנטית רק לקהל מצומצם, רק לתת-תרבות מסוימת. אזכיר כאן רק אירוע אחד, מהחודש האחרון: בספר שפרופ' אווה גיארמאטי ואני הגשנו זה-עתה להוצאת שפרינגר (Gifted Children and Adolescents Through the Lens of Neuropsychology) נתבקשנו להוסיף איורים ודיאגרמות. אווה (Éva Gyarmathy) הציעה לי לכתוב מה אני רוצה שהיא תשרטט/תצייר בפרקים שאני כתבתי, וכשהודיתי לה על כך היא פשוט כתבה לי: "את טוב בעריכה, אני בציור – אז כל אחת עושה מה שהיא יכולה לטובת הספר". ב-40 השנים האחרונות לא זכיתי לכזאת חוויה מאף גבר שאתו עבדתי (ועבדתי עם רבים).
ואי אפשר בלי לחזור לזיקנה: אני מאוד גאה בכל קמט שצברתי, ובכל שערה לבנה שנוספת לי. אבל אני לא רק מרגישה, אני ממש יודעת, שיש לי עוד הרבה מה לתת, הרבה מה לכתוב על מחוננות. הספר שהגשתי זה עתה לדפוס איתגר אותי יותר מכל 17 הספרים האחרים שפירסמתי בעבר. עד כה לא ראיתי צורך בהשלמת ההשכלה שלי בתחומי הביולוגיה והכימיה (למען הדיוק אודה, כי למדתי באוניברסיטה, זה היה קורס חובה בכימיה אנאורגנית לתלמידי שנה א בפיזיקה...), אבל עכשיו הגיע הצורך, ועשיתי את זה "כמו גדולה" (הייתי רוצה לכתוב: "כמו אשה זקנה"). היה מרתק ללמוד על עצבים, מעגלים חשמליים, לקרוא מחקרים חדשים על קִשּׁוּרִיּוּת או למידה דנדריטית, וגם לדעת למה משמש הסטריאטום. אי אפשר לדעת מתי "תיגמר הבטרייה", אבל כל עוד היא פועלת, אני גאה במה שעשיתי ובטוחה שעוד אעשה. וגם צוחקת כשמכרים משכבר נזכרים ואומרים לי: "ידענו שהיה לך פוטנציאל".
