הנערה, הזקן, הצביה וטבורו הנושם של העולם
גיא פרל | 28/6/2022 | הרשמו כמנויים
׳החזאית׳ (הוצאת לוקוס, 2022) מאת תמר וייס גבאי הנה נובלה בת שלושה חלקים – 'החזאית', 'המורֶה' ו'הנערה והדג'. קראתיה במהירות ובנשימה עצורה, משום שלצד מעלותיה האחרות, היא גם מותחת, ועד לסיומה לא ברור לקורא.ת כיצד תשתלבנה ותגענה לסיומן העלילות השונות בה. לכן, בבואי לכתוב על ׳החזאית׳ אני נתקל בבעיה שאינה מוכרת לי כלל כאשר אני כותב על שירה – איך להימנע מספוילרים? אעשה כל מאמץ.
עלילות שלושת חלקי הנובלה שלובות זו בזו, ולמעשה מתארות אותה התרחשות משלוש נקודות מבט שונות. גיבורות וגיבור הנובלה הזו הנן החזאית – אישה צעירה המשמשת כחזאית מזג האוויר בעיירה קטנה השוכנת על קצה מצוק מועד לשיטפונות עזים; אביה, שהוא מורה בבית הספר שבעיירה; ונערה שהיא אחייניתה של החזאית ונכדתו של המורה. אנשי העיירה בנו צינור שמטרתו לכלוא את מי השיטפונות המרובים הפוקדים את הקניון לסיפו הם גרים והם נתקלים בבעיה בלתי צפויה – הרוח הנושבת בקניון משמיעה בצינור "יבבה מלאת יגון, מטרידה [...] ילל מצמרר, מתאבל לאין קץ" (עמ' 28) - יללה שאנשי העיירה מנסים להשתיק. יש ממד אקולוגי ב׳החזאית׳, ויחסי האדם הסביבה והטבע עומדים בלבה של הנובלה. אולם, הסיפור חף מהטפה ואין בו מאבק בין מגיני כדור הארץ הטובים, לרשעים הרומסים את סביבתם ברגל גסה, כי אם תנועה עדינה ומתמדת בין פרוד וחיבור המתקיימת בין שלושת חלקי הנובלה עצמה; בין סיפור חייהן של הדמויות וקורותיהן לאורך העלילה; בפנימיותן של הדמויות (כלומר, חיבור ופירוד בינן לבין טבען) וגם – בינן לבין הטבע הכביר העוטף את חייהן ומעצבם.
אתמקד בסמל קולקטיבי של אינטגרציה המופיע לאורך הסיפור – הצביה.
בתיאוריה היונגיאנית מקום מרכזי ל׳עצמי׳ (Self) - דימוי ארכיטיפי למלוא הפוטנציאל של אדם ואחדות האישיות כשלם, העקרון האינטגרטיבי בנפש. ל׳עצמי׳ סמלים רבים ואזכיר רק את המנדלה, הגביע הקדוש והאייל. סמל עצמי נוסף, איליו אתייחס מייד הנו הדג, אך נחזור לאייל, הנחשב לסמל עצמי אוניברסלי והוא מופיע ככזה בתרבויות שונות – מן "המנדלות של קסוגה –kasuga mandala " (סמל עצמי בתוך סמל עצמי) ועד היותו מקושר אל הבודהה ומסמליו של ישו (סמלי עצמי בפני עצמם, לצד משה, מוחמד...). אני מודע להבדל הזואולוגי בין אייל לבין צבי, אך לתפיסתי משמעותם הסימבולית דומה וניתן להתייחס אל הצבי כאל סמל ׳עצמי׳ שהתפתח בתרבויות מדבריות, בעוד שסמל האייל התפתח באזורים מיוערים. התייחסותי הדומה אל האייל והצבי נשענת גם על אחד ההסברים המשוערים לתהליך הפיכת האייל לסמל עצמי לאורך עידן התפתחות התודעה האנושית. על פי אותו הסבר, אייל, בדומה ל׳עצמי׳ (ובדומה לצבי), מתגלה לעינינו לפתע יפה ומלא הוד, לעיתים אף מצטלב מבטו במבטנו, אך חיש קל הוא שב ונעלם ביער (או בין צוקי המדבר), מותירנו נפעמים, כמהים למפגש נוסף. בנובלה שלפנינו יש לצביה שני גלגולים. גלגולה הראשון בלתי מפותח – צביה שעם לידתה נכלאה במרתפו של אחד מבתי העיירה וגדלה מבויתת, מורחקת מן הטבע ומטבעה, מרוסנת ומוגבלת, כדגים המשומרים פקוחי עיניים בצנצנות המאופסנות במרתף אחר, כמדבר שעל שטחו בנויה העיירה, ככלבים בה, כעדר הצבאים כולו, כמי השטפון וכרוח המיללת בצינור. בשלב כלשהו צביה זו משוחררת מכלאה ומושבת אל המדבר (אל טבעה), אך הסתגלותה המחודשת איליו (ואל עצמה) היא חלקית ואיטית. אולם, בהמשך הסיפור אותה הצביה יולדת עופרית (שלרגע מתוארת כטבורו העגול והנושם של העולם כולו) וניתן לפרש לידה זו כתחילת שיקום ה'עצמי', או לייתר דיוק הקשר איליו. בניסוח אחר, הלידה עצמה ובוודאי שהצבייה הקטנה מייצגות את התגברותם של הכוחות המכוונים אל עבר הכוליות.
נשוב אל סמל 'עצמי' נוסף המופיע בסיפור – הדג [שייתכן שהפך לסמל 'עצמי' - שהוא גם מרכזו של הלא-מודע - כתוצאה מהרושם המצטבר שעשתה על האנושות יכולתו לשהות בסביבה התת-ימית מבלי לעצום את עיניו לעולם. גם עיני הדגים המשומרים בצנצנות פקוחות, אך הם מתים]. לאורך חלקה האחרון של הנובלה – 'הנערה והדג' – מתקדמת הנערה אל עבר הצביה בעודה מאזינה להקלטת הספר 'הזקן והים' מאת ארנסט המינגווי. בכישרון ספרותי נדיר, טווה וויס גבאי הקבלה בין מסעו של הזקן אל עבר הדג הפראי (היפוכם של הדגים המשומרים במרתף), למסעה של הנערה אל עבר הצביה ששוחררה ממרתף – שני מסעות המייצגים את תנועת החיבור המחודש. הבטחתי שאמנע מספוילרים, אך אציין רק שלצד תנועה זו אל עבר המחובר והשלם, גובים הכוחות המפרידים מחיר כבר מאוד מן הגיבורות והגיבורים. המתח הדינאמי שבין חיבור לפרוד נותר על כנו עד סוף הנובלה, והוא ממשיך ומלווה גם אחרי סיום הקריאה. אני ממליץ בחום לקרוא את ׳החזאית׳ – ספר יפה, מרוכז, מורכב ושלם שהרוח נושבת בחליליו.
