"עַכְשָׁו אֲנִי רָעָב וְרוּחַ וְצִפּוֹר" - קריאה בספר 'בית בחיק הלילה' מאת בַּכֹּל סֶרְלוּאִי (אבן ח
גיא פרל | 29/4/2014 | הרשמו כמנויים
בקריאה ראשונה, קראתי את שירי 'בית בחיק הלילה' כתפילה, או לחש, הפועלים היישר על הלא מודע ומעוררים בו הדים נשכחים של קדושה. רק בקריאות נוספות הצלחתי לחבר מילים לתחושותיי, וגם עתה אני חש כי חלקים נרחבים מן הספר נועדו להישאר בלתי מפוענחים על ידי המודעות. כתפילות רבות, ספוגה גם שירת בַּכֹּל במשאלת השיבה – "כֻּלָּנוּ נוֹלַּדְנוּ שָׁבִים" (עמ' 21), "עַכְשָׁו נוֹתְרָה רַק הַשִּׁיבָה אֶל הַנּוֹקֵף בִּי" (עמ' 23). שירת בַּכֹּל עוסקת בשיבה אל השלם, אל המואר, אל האל, אך המרחק, השבר, האפלה והפחד נוכחים בה כל העת. באופן מעורר השתאות, החשיכה והשבר אינם נקודת מוצא ממנה היא מבקשת את קרבתם המוארת של השמיים, אלא חלק בלתי נפרד מהתהליך – הם מותכים זה בזה.
מורכבות זו באה לידי באופן בולט בדימויי אור-חושך ויום-לילה, בהם עושה בַּכֹּל שימוש רב. פעמים רבות מופיעים האור והיום במשמעותם החיובית והמוכרת, אך מרתקים במיוחד תיאורי ההתכה בין ההפכים, בהם הופכת האפילה מרכיב בלתי נפרד מן ההתקרבות אל האור. לדוגמא – "זֶה הַלָּבָן שֶׁאַחֲרֵי הַלָּבָן / לָבָן יוֹתֵר מֵחֹשֶׁךְ לָבָן יוֹתֵר מִמַּיִם/ .../ וְאַחֲרֵי הַמִּלִּים חֹשֶׁךְ לָבָן" (עמ' 9); "בַּיָּמִים אָנוּ פּוֹרְסִים לְאוֹר וָחֹשֶׁךְ. / נִּפְרָמִים מֵהַזְּמַן / כְּמוֹ נוֹפֶלֶת מֵאִתָּנוּ שְׂמִיכָה שְׁחוֹרָה." (עמ' 24); "נְטֵה בִּי אֹפֶל, הַטֵּה לִי נֵר" (עמ' 33); "בַּחֹשֶׁךְ הַנִּבְקָע אֶת הָאוֹר / וְהַמַּעֲשֶׂה" (עמ' 39), וקיימות עוד דוגמאות רבות לדבר. ההתכה בין האור לחושך מאפשרת התקרבות מחודשת אל השלם, ויש לה חלק בתהליך השיבה – "אוּלַי יְבוֹאֵנוּ בֹּקֶר. יָדַעְנוּ סִימָנִים / בְּקוֹל הַלַּיְלָה הַגּוֹוֵעַ, בַּגֵּרַנְיוּם בֶּחָצֵר. / בְּאוֹר הַמְּנוֹרָה הַשְּׂרוּפָה / הַצְּלָלִים נַעֲשִׂים לַפָּנִים / שֶׁבַּמַּרְאוֹת" (עמ' 35), או "וְקוֹל הַנִּסְתָּר הוּא פָּנַיִךְ, / פְּרָחִים נִפְקָחִים / חֲשֵׁכָה" (עמ' 72).
שיבה והתקרבות מחודשת אל השלם דרך מגע עם המרוחק והשבור מובעת גם באמצעות דימויים נוספים, ביניהם סלע ומים – "כְּשֶׁאַתְּ לוֹמֶדֶת לִשְׁתוֹת מִכּוֹס / אֲנִי מוֹצִיאָה לָךְ מַיִם מִן / הַסֶּלַע הַמֻּכֶּה שֶׁלִּי (עמ' 21), "גַּלֵּה בִּי קוֹל מִדּוּמִיָּה, מֵעֳמָקִים, חֲצֹּב מַיִם מִן הַצַּעַר, / אֵזוֹב מֵאֲדָמָה בְּקוֹעֶה" (עמ' 22); או הבכי - "אֲנִי אוֹצֶרֶת בִּכְיִי כִּתְפִלּוֹת / כִּשְׁתִיקוֹתֶיךָ שֶׁלֹּא נַעֲנוּ / אֶל סַף מֶרְחַקִּים / מִלְחָמָה" (עמ' 16), "וְשׁוּב אֵ-לִי, מִבֶּכִי, עַד לְדֶחִי / אַתָּה עוֹלֶה בִּי חַי כָּאוּד, מֵחֳרָבוֹת." (עמ' 36).
ציפורים וכנפי ציפורים מופיעות בתשעה עשר משירי הספר. כדי להבין לעומקו את משמעות סמל הציפור אצל בַּכֹּל, השוויתי אותו למשמעותו האוניברסאלית בתרבות האנושית. מן הפרספקטיבה של הגישה היונגיאנית, סימבוליקה אוניברסאלית החוצה תקופות ותרבויות, עשויה להצביע על קיומה של שכבה קולקטיבית בלא מודע האנושי. התבוננות בסמל הציפור עשויה לשפוך אור על האופן בו נוצרים סמלים אוניברסאליים - בתהליך מתמשך בו מרכיבי המציאות החיצונית מהדהדים חוויה פנימית חסרת מילים, נוצרת זיקה תודעתית בין המסמן החיצוני למסומן הפנימי. לאורך עשרות אלפי שנות תרבות אנושית יכולתן של ציפורים לנוע בין השמים לארץ הפכה אותן לסמל האוצר בתוכו את משמעותה הרוחנית והפסיכולוגית של התנועה והחיבור בין הארצי לנשגב. על פי מיתוס בריאה אינדיאני, לדוגמא, צללה ציפור מים מן השמים אל קרקעית האוקיינוס והעלתה ממנו כדור בוץ ממנו הלכה והתגבשה היבשה – הציפור היא החוליה המקשרת שאפשרה את תחילת תהליך בריאת העולם. בתנ"ך, יש וציפורים מהוות דימוי לאל, לדוגמא – "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת - כֵּן יָגֵן ה' צְבָאוֹת, עַל-יְרוּשָׁלִָם." (ישעיהו ל"א, ה'). דוגמא נוספת ניתן לראות בתחריטים אלכימיים בהם הציפור מייצגת מעורבות שמימית, על-טבעית, בתהליכים המתוארים. יש להניח כי משחר ההיסטוריה התרשמו בני האדם מתכונתן הייחודית של הציפורים – רגע הן חולקות עמנו את ציותו של הגוף למגבלות הכבידה, וברגע שאחריו הן פורחות אל השמים ונעלמות. בהדרגה, נוצרה זיקה תודעתית בין ציפורים לבין מה שנחווה כהיבט שאיננו פיזי של ההוויה האנושית - הנשמה. במצריים העתיקה, לדוגמא, ייצגה ה 'בה' – דמות ציפור שראשה אנושי את נשמת האדם, וביצירות אומנות רבות היא נראית עולה מן הגוף בעת המוות או חוזרת לבקרו בקבר.
לציפורים המופיעות בשירתה של בַּכֹּל משמעות סמלית דומה – הן קרובות אל הקיום הפיזי, אל המציאות, אך מצויות בזיקה ושאיפה אל מה שמעבר לה, לדוגמא – "וְזֶה שִׁירָהּ עַד בּוֹר, צִפּוֹר מֵאֵפֶר נִבְרְאָה" (79, 91); "עַכְשָׁו גַּעְגּוּעִים לְמַעְלָה מִן הָהָר. / וְהַשֶּׁקֶט צִפּוֹר קוֹרַעַת עֲנָנִים." (עמ' 36); "אֲנִי שָׁבָה אֶת פָּנַי הַמְפַכִּים / צִפּוֹר פּוֹרַחַת בְּעֵינַי // הַלַּיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנוּ" (עמ' 60). היות וזו משמעותן הסימבולית, מביעה בַּכֹּל באמצעות הציפורים גם את השבר והכאב המהווים חלק בלתי נפרד מן התנועה אל הנשגב – "הַנֶּעֱזָב שֶׁבָּךְ רוֹעֵד / כָּנָף שְׁבוּרָה. / אַתְּ טָסָה בְּכַף יָדִי / צִפּוֹר אֶל חַלּוֹנוֹת סְגוּרִים" (עמ' 18); וְלֹא יוֹנִים אֶלָּא נֶפֶשׁ / נֶחְבֶּטֶת בַּקִּירוֹת" (עמ' 24); "וּבֹקֶר. יְלָדוֹת קְטַנּוֹת עָפוֹת כְּצִיפֳרִים / וּשְׁבָרִים / שְׁבָרִים / שְׁבָרִים (עמ' 45); "יָדַיִם רֵיקוֹת לְגֶשֶׁם / שׁוּב נֶעְתֶּקֶת / צִפּוֹר" (עמ' 66); "אֲנִי יוֹצֵאת מִדַּעְתִּי צִפּוֹר אַחַר צִפּוֹר / מְבַקֶּשֶׁת אֶת הַמַּעְיָן / קוֹלוֹת פּוֹעֲמִים" (עמ' 69).
השיר 'אשמורת רביעית' (עמ' 73), ממנו לקוח שמו של הספר, עוסק באותם התהליכים ומופיעים בו הציפור, האור והחושך. השיר נפתח בשורה "זֶה לַיְלָה. עָמֹק מֵרֶחֶם, אָפֵל מִיּוֹם.". תהליך השיבה, לידת השלם, בנית הבית – מתחיל דווקא במעמקי החשיכה המטאפיזית ותהומות האין – "אֲנִי כּוֹרָה לִי בַּיִת בְּחֵיק הַלַּיְלָה / בְּאֵין בַּיִת אַחֵר. / בַּבּוֹר הָרֵיק שֶׁל הַבְּדִידוּת, הַחֹשֶׁךְ הוּא יָדִיד / אֲנִי מַכִּירָה בּוֹ אֶת פָּנַי. [...] זוֹ אַשְׁמֹרֶת רְבִיעִית. תִּינוֹקוֹת חוֹלְמִים / אִמָּהוֹת עִוְּרוֹת מְיַלְדוֹת אֶת קִירוֹת הַבַּיִת / מְצַיְּרוֹת בְּרֶגֶל יְחֵפָה / אֶת גְּבוּלוֹתָיו." בהמשכו של השיר מופיעה שוב הציפור כמייצגת את הכמיהה אל השלם "וּבְאֵין חֲלוֹמוֹת אֵיךְ תָּבוֹא שֵׁנָה / אֵיךְ יִבְקְעוּ כְּנָפַיִם לִתְפִלָּתִי." השיר מסתיים בבית המהווה דוגמא נפלאה לתהליך התכת האור והחושך – "עוֹרִי רוֹעֵד, דָּבֵק בִּבְגָדַי. / כְּתַב יָדִי צַלָּקוֹת מִן הַלָּבָן. / אֲנִי מַטְלִיאָה כְּתָמִים שֶׁל אוֹר / בְּשִׂמְלַת הַחֹשֶׁךְ." (עמ' 74).
הרשימה ראתה אור לראשונה ב'עיתון 77', גליון 374, מרץ-אפריל 2014.
