אֲנִי קוֹרֵא בּוֹ לִפְעָמִים כְּדֵי לִגְנֹב מִמֶּנּוּ שׁוּרוֹת
עלון פסיכולוגיה עברית | 19/6/2022 | הרשמו כמנויים
שבוע הספר החולף, הוא סיבה טובה לדבר בקשר הבל ינתק בין הטיפול לספרות. פרויד אמר שבכל מקום אליו הוא מגיע, הוא מגלה שמשורר ביקר שם לפניו. כמו מדריך טיולים טוב, אולי אולי מזמין אותנו פרויד, כמטפלים, להרבות בטיולים אל הספרות והשירה. בעולם בו סדרות ריאלסטיות בכל נושא זמינות לצפייה בלי הפסקה, יכולות הספרות והשירה להדחק הצידה, אלא שבקריאה, שלא כמו בצפייה ישירה, נברא פתאום מרחב מעברי, בין דמיון למציאות, עולם בלתי רווי, המאפשר לנו לחוש ולהרגיש את האנושי, את הבינאישי, ואת הקשר בין הבשר לחלום.
והשבוע באתרנו, מאמרים חדשים, טורים וגם מקום של כבוד לספרים:
מה הקשר בין סימפטום לתנועה? אנחנו רגילים לחשוב שתנועה נושאת בתוכה שמחה, חופש וחידוש בעוד שסימפטום נושא בתוכו קונפליקט, כאב וחרדה. אולם האם יתכן שתנועה יכולה לחולל סימפטום? לאקאן העלה אפשרות זו בסמינר הרביעי שלו, "יחס האובייקט". למה מתכוון לאקאן? במאמר זה דפנה בן זקן מבקשת להציג את הבנותיו החדשניות באשר לסימפטום ולתנועה, ולהצביע על ההשלכות הקליניות שלהם, שהולכות מעבר לעבודה הקלסית של פירוש.
ד"ר חנה דויד היא חוקרת, סופרת ומומחית למחוננות, המקדישה את כל זמנה ואונה לייעוץ למשפחות עם ילדים מוכשרים, יצירתיים, סקרנים – בין אם אותרו כמחוננים ובין אם לא אותרו ככאלה. לפניכם חלקו השני של הראיון מרתק שערכו עמה שני מומחים עולמיים בתחום המחוננות, במהלכו מספרת דויד על הדרך הייחודית שעברה במהלך חייה – בה שולבו האישי והמקצועי – והובילה אותה למקום בו היא נמצאת היום; על דרכי ההתמודדות שלה עם עבודתה המאתגרת; על היחס שלה להומור ועבודה במסגרת וירטואלית; על העצות שתוכל לתת למי שמבקשים לעסוק בייעוץ למחוננים.
מיכל בן-נפתלי, סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת כתבה מסה מרתקת ההולכת בעקבות דיונו של גיא פרל בספרו העיוני "הדבורים של הבלתי נראה" על התמורה מרחיקת הלכת שגילם הדיון היונגיאני בַּשירה. השירה מתוארת בספר כמתייחדת בהיותה ערוץ להנחלתם של תכנים לא-מודעים על-אישיים או קולקטיביים. דרך מיקוד בשירתה של אלחנדרה פיסארניק, המגע נותן-הפשר עם הלא-מודע הקולקטיבי מתגלה, עם זאת, כשברירי. המסה מבקשת לשאול כיצד להבין את כפל-הפנים של התהליכים הללו, שמקורם בלא-מודע הקולקטיבי, היכולים לפעול באופן מרפא אבל גם הרסני? מדוע ובאילו נסיבות הסמלים הקולקטיביים אינם ממלאים תפקיד טרנספורמטיבי מרומם ואף מתפרקים ומפרקים?
וגיא פרל עצמו, חוזר לבלוג הלירי שלו עם עוד סקירת ספרות נהדרת – והפעם של ספרה של טל ניצן 'איך לנצח את העצב בשלושה צעדים' -
"כיצד ספר שיש בו גם עצב רב, מנצח את העצב? כיצד ספר שרבות ורבים מגיבורי הסיפורים הקצרים בו מתמודדות עם קיום טראגי, בדידות עמוקה, אהבה נכזבת או כישלון יחסים – דווקא רומם את רוחי, ניחם אותי, וניצח את העצב שלי ולו באופן זמני?"
"תחת השפעה", ספרה של הפסיכולוגית הקלינית אסתי הלפרין מימון, מאגד שתי נובלות שונות שחוטים סמויים קושרים ביניהן, שתיהן מרחפות בין דמיון למציאות. שנה מעוברת מלווה את הריונה הבודד, פרי געגועיה העזים של אישה לאהובה, בעוד ברוח שנייה פוקדת רוחה של אישה שמתה את אהובה במרדף רוחות בלתי טיפוסי, רווי תשוקה וגם לא מעט נקם. בשתי הנובלות אסתי הלפרין מימון מלהטטת על הגבול שבין הכאן והעכשיו למעל ומעבר ורוקמת שתי עלילות מכושפות. לפניכם קטע מתוך הנובלה "רוח שנייה" באדיבות המחברת וההוצאה לאור
מהי טראומה בעקבות לידה? באיזה אופנים היא עשויה להשפיע על היולדת והנולד? כיצד ניתן לטפל בה? לידה נתפסת כאירוע חיובי בעיקר, הקשור לבריאה ולחיים ולאו דווקא למצוקה ולחולי. יחד עם זאת, עבור חלק מהנשים הלידה עשויה להיות טראומטית, ואחוז קטן מהן מפתח הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD) בעקבות החוויה. ברשימה הקריאה השבועית של פסיכולוגיה עברית תמצאו מאמרים שעוסקים בחוויית לידה טראומתית ומתמקדים בעיקר בחוויתה של האם היולדת, ההשלכות על התינוק הנולד, ובטיפול האפשרי בהפרעה או בסימפטומים חלקיים שלה.
ובפסיכובלוגיה -
"אמירות כגון 'גם אני נמשכת אליך' (ג'ודי דייוויס, 1994) או אפילו 'זה יכול להיות נחמד, אבל זה לא יכול לקרות פה' (בדוגמא מאייגן), שאפיינו את התרבות הטיפולית ההתייחסותית בראשית דרכה - לא יכולות לשמש אותנו כיום. אמירה שכזו באה מהמטפל המדבר כסובייקט שוויוני ביחסים ארוטיים - בשעה שהיחסים הטיפוליים הם הדדיים אבל לא שוויוניים".
ניצה ירום כותבת בטור נוקב ומסקרן על Me-too כמעצב קליניקה בהעברה אירוטית.
ולסיום, לכבוד חג הספר העברי עמיה ליבליך משתפת בזכרונות מהיריד וממליצה על ארבעה ספרים שבהם היא קוראת בימים אלה
"בויקיפדיה מצאתי כי שבוע הספר העברי – בשמו המקורי יום הספר - נחגג בארץ מאז 1926. אם כן נראה שזכרוני איננו מטעה אותי כשאני חושבת על אבי ואני, ילדה קטנה, מבלים יחד שעה קסומה, וגם קונים ספרים, באירוע שכזה. מאז הקפדתי כל שנה לבקר ביריד – אם בירושלים או בתל אביב, היכן שגרנו. ילדי היו זוכים למתנות ספר רבות, ולימים התגאו בספריה של אמא שלהם, המוצגים למכירה בדוכן אחת ההוצאות שעבדתי איתן. אחר כך היו אלה הנכדים... היו שנים שהתבקשתי לחתום על ספרים ביריד, חוויה לא נעימה עבורי, שכן מעולם לא עמד תור לפני לחיזוק האגו; רוב הזמן ישבתי ובהיתי בעוברים ושבים. שלא תדעו".
"...יוֹם לִפְנֵי הַסֶּגֶר הָאַחֲרוֹן, אֲנִי רָץ לַסִּפְרִיָּה, לִשְׁאֹל כַּמָּה סְפָרִים, מָצָאתִי אֶת מְחִיקָה, אֶגְנֹב אוֹתוֹ, זֹאת לֹא פַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלִּי, בְּבַיִת מֻסְתַּר עֹתֶק שֶׁל 'אֲנִי רוֹצֶה לְהַגִּיד לָךְ שֶׁל חֶדְוָה הָרַכְבִּי, אֲנִי קוֹרֵא בּוֹ לִפְעָמִים כְּדֵי לִגְנֹב מִמֶּנּוּ שׁוּרוֹת, אֲבָל הַפְּסִיכוֹלוֹג שֶׁלִּי מְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי לְחַפֵּשׂ אֶת הָאוֹתֶנְטִי, אֶת הָאֲנִי הָאֲמִתִּי...".
(אלפרד כהן מתוך 'מאלה שקוראים ספרים' שהתפרסם בעיתון הארץ בשנה שעברה)
Photo by Paul Hanaoka on Unsplash
