יומולדת שנה לבלוג שלי – קצת חשבון נפש. על אתגרים, יעדים ומימושם
ד"ר חנה דויד | 10/10/2021 | הרשמו כמנויים
זה פוסט מספר 52 – האחרון מאז פתחתי את הבלוג.
אחד הדברים שאני משתדלת ככל יכולתי הוא להמליץ לכל אחד להתחדש, לעשות תמיד משהו שלא התנסו בו עד אותה עת, וגם לתכנן תמיד לעשות משהו חדש בעתיד. זה גם אחד העקרונות שעל פיהם אני משתדלת לחיות. את ההמלצה הזאת אני ממליצה לילדים בני 5 וגם לנערות בנות 17, להורים בכל גיל, כמו-גם לסבים ולסבתות. אין הכוונה דווקא להשתתף בתחרות ספורט בינלאומית או אפילו ארצית, אלא באתגרים צנועים בהרבה. ילדים או בני נוער שמתאמנים באופן קבוע לקראת תחרות הטריאתלון השנתית לא זקוקים לשם כך לייעוץ שלי, ואף לא לדרבון. לעומת זאת, בכל שנה, למעט שנת 2020, שנת הקורונה הראשונה, מצטרף לפחות ילד חדש "שלי" לצליחת הכינרת העממית, צליחה אותה אני מקפידה לא להחמיץ מדי שנה.
כשפתחתי את הבלוג הזה לפני שנה בדיוק הצבתי לעצמי מטרה: לפרסם 52 פוסטים, כמניין השבועות בשנה. אני גאה שעמדתי במשימה זו, ואני גאה אף יותר שאני מסוגלת לכתוב את זה כאן: כנראה שגילי המופלג – 69 – מונע ממני את ההנאה שבחשיפה-עצמית, שהפכה בשנים האחרונות לא רק נחלתן של משרבבות-שפתי-סיליקון וחושפי-קוביות-בטן בסלפים מושקעים, אלא גם של אנשי מקצוע לא מעטים מתחום בריאות הנפש. בעוונותי, אני זקוקה לתעצומות נפש אפילו בשביל וידויים שנראים על פניהם פעוטים: אכן, רציתי לכתוב בממוצע פוסט בשבוע במשך שנה ועשיתי זאת, ואכן, גם אני בצולחי הכינרת.
השלמת משימות לטווח-ארוך שהאדם לוקח על עצמו הוא אחד הדברים שאני מציבה לכל ילדה או נער שאני פוגשת כמטרה: לא מספיק שהכנת שיעורים, לא מספיק שהתכוננת לבחינה כדי לקבל ציון טוב. אתה הלא יודע שבכך לא מיצית את היכולות שלך. אולם אימון קבוע של 3 פעמים בשבוע, שהוא המינימלי לטריאתלטים, וגם אימונים נוספים בבחינת "כל המרבה הרי זה משובח" ברכיבה על אופניים, בריצה ובשחייה – הם מטרה ראויה שלשמה צריך להתאמץ, לתת את "כל מאודך" אם אתה באמת רוצה להיות טריאתלט מעולה. הסיפוקים בספורט כמעט אף פעם אינם מיידיים; התוצאות מגיעות רק אחרי הרבה מאמצים. שמענו בקיץ האחרון שוב ושוב, בכל ראיון בכל אמצעי תקשורת, מפי שני "ספורטאי הזהב" שלנו, לינוי אשרם וארטיום דולגופיאט. מובן מאליו, שעבור ספורטאי ברמה כזאת צליחה עממית של הכינרת אינה בגדר משימה, אבל עבור ילד שפחד ממים במשך שנים, או ילדה שהצליחה לשחות רק 4 בריכות רצופות לפני מספר חודשים, צליחת הכינרת, אפילו במסלול הקצר, זה בהחלט הישג. עבורי השלמת הפוסט ה-52 שלי במהלכה של השנה האחרונה הוא לפחות כמו מקום שני בארץ בתחרות הטריאתלון השנתית באילת.
הורים שמגיעים אלי לפגישת ייעוץ שומעים במהלכה, שכל מי שמפעיל באינטנסיביות את מוחו, בין אם אותר כמחונן, מצטיין או יצירתי ובין אם לא – רצוי מאוד שיעסוק בספורט כלשהו. אני יכולה לומר זאת בלב שלם כי גם אני מתאמנת כל ימי. כמובן שתמיד יש לי נקיפות מצפון על שאינני עושה דיי; אני מבינה היטב את כל האומרים "אין לי זמן"; תשובתי להם היא: "תגנבו זמן". הזמן לא ייווצר יש מאין, הוא יהיה קיים אם תיקחו אותו בחוזק יד. לכתיבת פוסט זה, לדוגמה, גזלתי זמן מעצמי – זמן קריאה, זמן צפייה במסך כלשהו, או זמן של אימון יוגה. אבל ההבנה, שאף פעם לא יהיה לי "יותר זמן" מאשר עכשיו, ושעלי להשלים את מה שהחלטתי לעשות, היא-היא שחיזקה אותי. ורק אם אקשוט עצמי תחילה אוכל להמשיך לקשוט את זולתי, גם אם זו ילדה בת 5.
לסיום: הסוגיה, האם אדם שהוא מורה דרך לאחרים, בין אם בתפקידו כמורה ובין אם כמטפל, כדאי, גם לשם העלאת רמת האפקטיביות, שיעשה את המירב להיות מופת לחיים שאליהם הוא מכוון את זולתו. לדוגמה: אם מטפל ממליץ על פעילות גופנית, גם אם הוא מצניעע, ככל שהדבר ניתן בעידדנו זה, את השתתפותו בנבחרת השחייה הישראלית של הסניורים – ערכה של ההמלצה רב יותר מאשר ההמלצה על אורח חיים בריא מדיאטנית שגם ילד צעיר יכול לראות שהיא מתנהלת בכבדות ובנשימות מאומצות ופניה מביעות עייפות. העמדת אתגרים ומימושם, הצבת יעדים ועמידה בהם אינה מיוחדת למטפלים במחוננים; כל מטפל בילדים ובנוער יכול להפיק תועלת ממימוש יעד זה, ו"על הדרך" אולי גם יצליח להיות אדם טוב יותר, אדם המתחשב יותר בסביבה, אדם שלא צריך להעמיד פנים – לא חיצונית ולא פנימית – שכן תוכו כברו והא אכן מקיים את אשר הוא נאה דורש.
