על בדידותה של הילדה המחוננת
ד"ר חנה דויד | 6/3/2024 | הרשמו כמנויים
ככל שהשנים עוברות, משפחות רבות יותר עם בנות מחוננות, מוכרות ויצירתיות נעשות ערות לבעיות של בנותיהן, ופונות לקבלת ייעוץ. העלייה בשיעור המשפחות שפונות בגין בעיות של בנותיהן לעומת העבר לא מעידה על הבעייתיות הגדולה יותר של הבנות לעומת העבר, אבל ריבוי הפניות מצביע על העובדה, שהעלייה במעמדן של נשים בחברה, במשפחה, או בעולם המקצועי אינה קשורה בהכרח לתחושה ש"יש בעיה". גם אם "על פני השטח" יש שיפור – לא תמיד השיפור עמוק ומשמעותי דיו, וגם כאשר יש שיפור ניכר במצב ה"אובייקטיבי", לתחושתן של בנות רבות אין השיפור מתבטא במצב הרוח, בהערכה העצמית, בתחושת המסוגלות ובקבלה החברתית.
לפיכך בעיית הבדידות של הילדה והנערה המחוננת לא השתנתה משמעותית עם השנים. כל הסיבות המשותפות לה ולבעיית הבדידות של הילד המחונן שרירות וקיימות; ה"תוספת" היא סיבות המיוחדות דווקא לבנות – סיבות הקשורות לשיעור הבנות המחוננות; לתפיסה החברתית של מחוננות – השונה כאשר מדובר בבנות לעומת זו הקיימת כאשר מדובר בבנים; לתחומי העניין של בנות מחוננות, בין אם הם כאלה המקובלים כ"מתאימים" לבנות ובין אם הם עדיין נחשבים "גבריים"; להתחלת גיל ההתבגרות הנמוך בממוצע אצל בנות מאשר אצל בנים ולתפיסה המגדרית הרווחת של כל הקשור בדימוי הגוף. נדון כאן בכל אחת מהסיבות הללו – שכולן מיוחדות לבנות (על הסיבות לבדידות הבן מחונן ראו הפוסט הקודם שלי: https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=6308).
- שיעור הבנות המחוננות.
מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת, כאשר שיעור הבנות המחוננות שאותרו על ידי משרד החינוך היה כרבע משיעור הבנים (פולוצקי, 1989), חל שינוי מפליג בשיעור הבנות המאותרות כמחוננות: החל משנת 2009 קיימת "העדפה מתקנת" במבחני איתור המחוננים של מכן סאלד שאותם אימץ משרד החינוך. לבנות מוקצים 40% מהמקומות בתכניות למחוננים, החל מכיתה ג, וכמו כן – הורחבו המסגרות למחוננים, כך שבערים מסוימות נכלים בתוכם גם ילדים מאחוזונים 97-95, ונוספו מסגרות רבות של תכניות מצטיינים, שבהן יש שיעור גבוה יותר של בנות. אולם, למרות זאת עדיין יש רוב של בנים במרבית תכניות המחוננים – בייחוד באלו שמיועדות לגילים שאחרי בית הספר היסודי. שיעור הבנות שבוחרות לא ללמוד בכיתת מחוננים על אף העובדה שהוצעה להן האפשרות הזאת גבוה משיעור הבנים; שיעור הנשירה של הבנות מתכניות אלה גבוה משיעור הבנים, ושיעור הניגשות לבחינות לקראת כניסה לכיתת מחוננים לחטיבת הביניים נמוך מזה של הבנים.
- התפיסה החברתית של מחוננות.
בנות מחוננות אינן נחשבות פופולריות – מעמדן החברתי אף נמוך, בדרך כלל מזה של בנים מחוננים. תפיסה זו מתגבשת יותר ויותר ככל שעולה הגיל. קיימת ספרות לא מעטה בנושא זה, אבל מאחר שאין היא מתבססת על נתונים מישראל, אין היא רלבנטית עבורנו. כל עוד בנות מחוננות חשות שכך הוא המצב, כל עוד הן מרגישות שעליהן לבחור בין זהותן כמחוננות לבין מעמדן החברתי, בפרט כאשר הן מגיעות לגיל ההתבגרות, תגבר בדידותן. גם כאשר הן מצליחות להסתיר את יכולותיהן, להעמיד פנים – לפעמים גם להתעניין בנושאים המעניינים את סביבתן, אבל בה-בעת לשמור את מחשבותיהן, רגשותיהן, תחומי העניין שלהן והשאלות הקיומיות המעסיקות אותן לעצמן – הן תחושנה בדידות.
- תחומי העניין של בנות מחוננות, בין אם הם כאלה המקובלים כ"מתאימים" לבנות ובין אם הם נחשבים "גבריים".
עם השנים, יותר ויותר נערות ונשים פורצות יותר ויותר תקרות זכוכית. זה קורה כמעט בכל תחומי החיים – מהלימודים לתואר ראשון ועד המשרות המאתגרות ביותר, מרפואה ומדע עד מצב וביטחון, מאמנות לסוגיה – בה ברמות הגבוהות ביותר נמצאות נשים מזה שנים, דרך מוזיקה, ועד ציור, צילום, אפילו בימוי. עם זאת, הדרך למעלה כרוכה בתחושת בדידות. נשים רבות, ש"עשו את זה", מודות בקשיים: בין אם המדובר בכך שהן מרגישות שמהן נדרשה הצטיינות שלא נדרשה מבנים או מנערים בני גילם, בין אם בגלל חובות הבית והמשפחה, שהגיעו לפתחן תמיד, הן מהחברה, הן מהמשפחה הסובבת, והן אפילו מהממונים עליהן בעבודה. כל אחת מאתנו יכולה להעיד על הערות, אנקדוטות, ואף מעשים שמדגימים עובדה זו. גם כאשר מדובר בנשים שהגיעו לעמדות רמות בתחומים הנחשבים "נשיים", כמו פסיכולוגיה, ספרות, כיום גם רפואה – דרכן לא היתה סוגה בשושנים עד הגיען לפסגה (קראו למשל את תיאורי המקרה בזורמן ודויד, 2000). הבדידות – גם אם לא נראתה כלפי חוץ, היה שם תמיד. השאיפה למצוינות, הלמידה האינסופית, החתירה לעשות את המקסימום מעולם לא נחשבו תכונות "נשיות", ולכן הנשים שהצליחו לשמר תכונות ומאפיינים אלה נאלצו להסתירם. הסתרה תוצאתה בדידות.
- להתחלת גיל ההתבגרות הנמוך בממוצע אצל בנות מאשר אצל בנים.
גם הביולוגיה תורמת את חלקה לבדידותן של בנות. כולנו יודעים שמורים מתקשים ללמד בחטיבת הביניים – לפעמים כבר בכיתה ו של בית הספר יסודי – בשל עננת ההורמונים שבאוויר. אי היכולת של תלמידים רבים להפנות משאבים קוגניטיביים כאשר הגוף נמצא בתהליך ההפכפך – פיזית, נפשית, הורמונלית, ביולוגית ורגשית של מעברים ומצבי קיצון, היא מן המקובלות. אבל כאשר התהליך מתחיל אף מוקדם יותר – היום ילדות רבות נמצאות בראשיתו כבר בכיתה ה – טווח השנים שבו ניתן להגיע לריכוז מירבי, ללמידה ללא הפרעות, למצוינות על ידי השקעה מאסיבית של זמן ומאמץ, מתכווץ מאוד.
- לתפיסה המגדרית הרווחת של כל הקשור בדימוי העצמי הגופני ובדימויו בעיני הזולת.
בעיית דימוי הגוף של בנות, נערות ונשים היא עתיקה, ואינה מיוחדת למחוננות. אבל אם נשווה את עוצמתה לזו שאצל בנים מחוננים, נראה שהיא "לוקחת בגדול". יתירה מזו – לא אחת מוצאות את עצמן נערות ונשים אינטליגנטיות מאוד במצב בו הן צריכות להוכיח שהן "לא חנוניות", "לא גבריות", "מתעניינות בבנים" וכדומה. אין זה המקום להרחיב עד כמה פוגעניות יכולות להיות הערות מהזולת – כולל מבני המשפחה הקרובה, רכילויות שבעל פה או ברשתות חברתיות, זלזול, התעלמות או רכילויות והפצת דיבה. בין אם תבחר הילדה או הנערה המחוננת "להשקיע" בהופעתה החיצונית כדי "למצוא חן", ובין אם תבחר להתעלם מהצווים החברתיים לעשות זאת – היא תפסיד בכל מקרה. היא תפסיד זמן ואנרגיה במקרה הראשון, והיא תפסיד מקובלות חברתית ותהיה במצב תמידי של חשש ל"תשלום חברתי" כבד יותר במקרה השני.
רק עבודה רגשית שתעזור לילדה לנערה או לאשה המחוננות לבנות עמוד שדרה רגשי חזק תוכל לעזור. אין זו "בעיה עם פתרון" – הבדידות של הילדה או הנערה המחוננת היא מצב שלא אחת ניתן ללמוד לחיות אתו בשלום בתקופות מסוימות, תוך הקניית כלים לשינוי המצב על פי הנסיבות והצרכים.
מקורות
זורמן, ר. ודויד, ח. (2000). אפשר גם אחרת: בנות ונשים, הישגים ואתגרים. ירושלים, משרד החינוך ומכון הנרייטה סאלד.
פולוצקי, ל. (1989). הבדלים בין בנים ובנות בתוצאות המבחנים לאיתור מחוננים. בתוך: זיהוי מחוננות וטיפוחה, מהדורה מורחבת (עמ' 18-30). ירושלים: מכון הנרייטה סאלד, פרסום מס' 660.
