במה אני מאמינה במקצוע שלנו?
ד"ר טל פלג-שגיא | 24/8/2021 | הרשמו כמנויים
כדי לדעת / דור אלה
אולי בסופו של דבר
הייתי צריכה לטפל עשרים שנה
כדי לדעת
שמעולם לא היה אדם
זקוק לטיפול
אלא לאהבה.
שמעולם לא היה אדם
צריך להשתנות
אלא להרפא.
שמעולם לא היה צריך
אדם דבר
מלבד עיני הרואות
את שלמותו
בפנים הסדק.
המילים האלה, שנתקלתי בהן לראשונה לפני מספר חודשים, מתארות בצורה פשוטה ומתומצתת את האני מאמין שלי כמטפלת. אמנם, האמונה שלי מעט שונה ומעט יותר מורכבת, אבל שירה היא שירה, והיא מעבירה מסר מדויק במעט מילים.
בפוסט הזה אני מנסה לשים את האצבע על כמה עקרונות שמנחים אותי כערכים בתוך עולם הטיפול, ושעליהם אני שומרת בקנאות בתור ה- DNA שלי, ומנחילה אותם למודרכי, תלמידי ומטופלי.
1. אהבה – אני אוהבת את המטופלים שלי. זו לא החלטה מודעת, ולא בחירה מקצועית. זה עניין של אישיות. יש אנשים עם אישיות בעלת צבעים קרים, ואני בעלת גוונים חמים. בפוסט נפרד אפשר לדבר על יתרונות וחסרונות הגוונים השונים (או אולי בעצם התחלנו לדבר על זה כאן: https://www.hebpsy.net/....asp?id=5492), אבל אני חושבת שלאהבה אותנטית יש כוח מרפא. אינני רומזת שחום ואהבה צריכים להיות חסרי ויסות, וגם לא חלילה שגבולות הסטינג והאתיקה צריכים להיות מושמים לערעור או בחינה. אני כן טוענת שמטופל, מודרך וכל אדם אחר, מרגישים את כוח האהבה והנתינה. פעם הכרתי קולגה שאמרה: אחרי עשר שנים בעולם הטיפולי, אני לומדת שאין כל רע בלחייך למטופלים. אני יודעת שאסכולות שונות ידברו על הכוח הדינאמי וההעברתי הטמון בכך שלא תמיד נאמר יום הולדת שמח למטופל, נחייך אליו או אליה כדי להרגיע או נפגין חום. ועדיין, אני חושבת שמסגרת חמה, הורית ואוהבת נותנת למטופלים משהו שהם כמהים אליו כל חייהם: להרגיש שמקבלים אותם ללא תנאי. הערה אחרונה לסעיף זה: קבלה ללא תנאי אין משמעותה לא לעשות קונפרונטציה, לא למתוח ביקורת ולא לבדוק דברים באומץ. מותר למטפל להביע רגש שלילי, ומותר ואף רצוי שמטופל ילמד להתמודד עם רגש שלילי בטיפול, וגם עם צורך שאיננו מסופק (ודאי אם מדובר במשאלה). עם זאת, כשהמסגרת הטיפולית היא של אהבה, גם רגעי עימות וקושי יכולים להיות מעובדים יחד, ואף לעבור תיקון במקרה שהמטפל, בחווייתו של המטופל, כשל.
2. גמישות – רבות נכתב ונאמר על שאלת הטיפול האינטגרטיבי. אני עוד אכתוב על כך, שכן אני מרגישה שחונכתי על ברכי דרך הטיפול הזאת. אני מסכימה שיש קושי רב בלהיות דור שמחונך לגמישות. בניגוד לדורות טיפוליים קודמים שזכו ל'דת', לאסכולה אחת ולאמונה בהורה יודע-כל, אנחנו מוצאים את עצמנו לוקחים מגישות שונות, וכתוצאה בלתי נמנעת מכך, מודעים לחסרונות ולפגמים שבכל שיטת טיפול (בבחינת 'losing my religion'). ובכל זאת, אני חושבת שכל מטופל ומטופלת צריכים גמישות. מהי גמישות? גמישות היא היכולת להתאים התערבות לצרכי המטופל, אבל לא רק את ההתערבות עצמה אלא את האופן בו היא נעשית: מה הם יחסי ההעברה בחדר? מה המטופל רוצה ומה הוא צריך? מה יקדם אותו ומה יהווה שחזור של דפוסים? מה יעודד הימנעות ומה ישמור עליו? היכולת לנוע בגמישות בתוך הסטינג הטיפולי, הגישות הטיפוליות, המסגרת של טיפול פרטני וזוגי, מאפשרת למטפל להיות מדויק. לעתים, אני מוצאת שהדיון עם המטופל על שיטת הטיפול מאפשרת גמישות שרואה אותו, ולעתים אני מחליטה בעצמי כדי לא לשים את האחריות על גב המטופל, או כתוצאה מדברים שאני מזהה במסגרת ההמשגה הדינאמית. כך או כך, אינני מתחרטת על כך שאינני עובדת עם 'דת' או 'כת', גם אם לפעמים אני נאלצת לשאת על גבי ספקות.
3. מקצועיות ובחינה עצמית – אבל, וכאן יש אבל חשוב וקריטי, גמישות אין משמעותה לא לדעת דבר, ואני נרתעת ממטפלים ש'עובדים מהבטן'. בעת שבקרתי במוזיאון פיקאסו לפני מספר שנים, נדהמתי לראות שלפני הגרסא הסופית, הקוביסטית והמפורקת של יצירותיו, הוא נהג לייצר סקיצות מדויקות להפליא שלהן. גם מירו, שיצירותיו הסופיות נראות לעתים כמו משהו שהילדים שלי מציירים, הגיע אליהן אחרי מסע של טכניקה בלתי מתפשרת ולמידה אינסופית. רוצה לומר – שמיטת החוקים אפשרית רק לאחר למידה מדוקדקת שלהם, וגמישות אפשרית רק לאור המשגה דינאמית עמוקה של המטופל, יחסי ההעברה וצרכיו. מטופל בעל ארגון אישיות גבולי יגיב אחרת לחשיפה עצמית, מאשר מטופלת נוירוטית שזקוקה לזולתעצמי של תואמות. תהא אשר תהא שיטת ההמשגה, ללא הבנה עמוקה של צרכי המטופל, לא ניתן להתגמש באופן נכון ומדויק. מעבר לכך, גמישות בטיפול דורשת בחינה עצמית מדוקדקת בהדרכה, ויכולת של המטפל להתבונן על עצמו: מה הם הצרכים שלי? מה אני פועלת בחדר כשאני בוחרת בחשיפה עצמית? האם זה אזור הנוחות שלי ואיך זה משפיע על המטופל? רק מטפל מקצועי, מהוקצע ולומד יכול להרשות לעצמו לשמוט את הכללים באופן מדוד ומחושב. או כפי שאמר לי פעם חבר דתי: צריך להיות הרבה יותר דתי כדי להקל, מאשר כדי להחמיר.
4. קבלה – כאשר התוודעתי לשיטת הטיפול בקבלה ובמחויבות (ACT – Acceptance and commitment therapy), הרגשתי שהתגלה בפני קסם. פשוט ומורכב, מדויק וקשה להשגה. מהר מאד הבנתי: החשיבה על הדברים לא מעודדת ריפוי. אני מאמינה גדולה בטיפול בדיבור ככלי, ועם זאת בחיינו אנחנו מנהלים מאבקים עקרים ובלתי פוסקים, שמתבטאים במה שאין לתאר אותו מדויק יותר מאשר במילים חפירה או אכילת ראש. הדוגמאות לכך רבות, ואני מרבה להראות אותן למטופלים. למשל, העובדה שקבלת החלטה אפשרית לרוב אחרי חמש הדקות הראשונות של ההתלבטות, ובהתבסס על מעט מאד מידע. לאחר מכן, אנחנו מעבירים את עצמנו תהליך רומינטיבי של העלאת גירה, חשיבה טורדנית ומעבר דואג על הנתונים והעובדות שוב ושוב ושוב. את מה שניתן לשנות – כדאי לשנות. כדי לשנות דברים חייבת להתקיים קבלה. מהי קבלה? קבלה היא חמלה עצמית, הבנה שאני זה אני על יתרונותי וחסרונותיי. קבלה אין משמעה כניעה לכל מה ששלילי בי. ברור שאם יכולתי, הייתי לוקחת מטה קסמים ופותרת למטופלי (וגם לילדי, אגב) את כל תחלואי החיים: פותרת את החרדה ודיכאון, מבטלת את המוות והפרידות, מעלימה את כאבי הראש והגב, מונעת את הריבים והמצוקה. אם זה היה אפשרי.... במציאות שבה הקושי והסבל הם חלק ממה שניתן לנו, החוכמה הגדולה כפי שאומרים ב- AA היא לשנות את שניתן, לקבל את שלא ניתן לשנותו, ולדעת להבחין בין השניים. מניסיוני, אדם שמקבל בעצמו את הפגמים והקשיים, שאיננו עסוק בהאשמה עצמית ובהלקאה בלתי פוסקת, פנוי יותר לבצע בחייו שינויים יעילים ונחוצים, בהתאם לערכיו. מקווה לכתוב עוד על ה- ACT בעתיד.
5. הבור שבנפש – לבסוף לבסוף, אני מאמינה כמילות השיר הפותח, שלכל אדם יש בנפשו סדק או בור. חלקם בורות שהושתתו על חוויות ילדותינו, ההורים שהיו או לא היו לנו, הטראומות שעברנו... את חלקם קיבלנו בגבורה כמתבגרים ובחוויות המיניות הראשונות שלנו, ואת חלקם איננו מכירים, אך אנו עתידים להתקל בהם כשלא נהיה מוכנים לכך. אין אדם שחסין מפני בורותיו, וההיכרות עם הבורות יכולה להיות מפחידה למטפל וגם למטופל. כתוצאה מחוויות שעברתי אני, אני מנסה לקדם בורות בהבנה. כמו בסעיף הקודם, אינני מאחלת לאף אחד לפגוש את הבור שלו. הבור משוגע, עמוק, לא רציונלי ומלמד אותנו דברים על עצמנו ועל הפגיעות שלנו שהעדפנו להאמין שאינם קיימים. ועם זאת, הבנה של הבור מאפשרת לנו להיות חכמים יותר, מודעים יותר, שלמים יותר ופתוחים יותר לעולם. כמו שאומר לואי סי קיי (כאן: http://www.baba-mail.co...mailid=33895), לפתוח את הנפש לשלל רגשות מאפשר לנו חוויה שלמה יותר. אני מקווה לייחד לבורות עוד מקום בפוסטים בהמשך, מאחר שכעומקם כך כמות המילים שניתן לומר עליהם.
ואסיים במילות השיר הפותח – שמעולם לא היה צריך אדם דבר, מלבד עיני הרואות.
