אגנס, להיות או לא להיות (אישה) - מחשבות על מגדר, אהבה ומה שביניהן / דור ילוז
ד"ר טל פלג-שגיא | 11/10/2022 | הרשמו כמנויים
אני שבה ומארחת את דור ילוז חברתי והקולגה המדהימה שלי, במחשבות ייחודיות ועמוקות על אותנטיות מגדרית בעולמנו. דור:
בעולם שבו אנשים מבוגרים מוצאים לנכון להפגין בשער בית ספר יסודי כנגד בחירה של ילד להיות אותנטי לעצמו - אגנס מאכלסת את מחשבותיי יותר מתמיד. היא מגיעה מזמנים אחרים ומקומות רחוקים, אבל כאילו כלום לא השתנה והיא עדיין פה, כמו רוח רפאים שמבקשת שנקשיב לה. אני מוצאת עצמי מוכרחה לכתוב עליה בימים הללו כאילו זה מהווה טקס גירוש שדים עבורי. אני רדופה על ידי מעשה הרמייה שלה, ממה שנדמה לי שהוא הייאוש מהול בתושייה שלה. מרגישה שאני חייבת להעניק לה מקום בתוכי ובתוך אנשים נוספים, ואז אולי משהו זעיר מהעוול הגדול יתקון.
אני מגיעה אליה כפי שקורה לעיתים קרובות למי שאין לו קול משלו – באמצעות המילים של אחרים אודותיה. זה מתחיל בכלל בהקדשה, שמעוררת בי סקרנות, שאני מוצאת בפתח ספרה של ג'ויס מקדוגל "פנים רבות לארוס – חקירה פסיכואנליטית של המיניות האנושית". חברה חכמה שלי אמרה פעם, שמישהו צריך להוציא ספר שיצטט אך ורק הקדשות מספרים אחרים, כי זה ממש ז'אנר ספרותי ועולם רגשי בפני עצמו. האמירה שלה נתקעה לי בראש ומאז אני תמיד מקפידה לקרוא את ההקדשות.
בהקדשה נאמר:
"לזכרו של רוברט סטולר,
אחד המחברים והחוקרים הבולטים
שעסקו במסתרי המיניות האנושית,
בהוקרת תודה מתמשכת
על המחשבות מעוררות ההשראה שלו
ועל היותו חבר יקר ומוערך
לאורך שנים רבות."
אני תוהה על הריווח המסוים של המילים, הקטיעות בטקסט, ואני תוהה מי הוא רוברט סטולר, שכן מעולם לא שמעתי את שמו. אני מגלה בשיטוטיי ברשת שמדובר בפסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי אמריקאי שפעל משנות ה-50 עד שנות ה-90 של המאה ה-20 בלוס אנג'לס. סטולר עסק בחקר מיניות ובמגדר, ובין השאר, ביקש לחקור נבדקים שנולדו כאינטרסקס –עם סימני מין זכריים ונקביים גם יחד. אגנס עולה על במת ההיסטוריה בשנת 1958 כמושא לחקירה, שהוא מתעד יחד עם שותפו למחקר הרולד גרפינקל, שהוא סוציולוג. אך אגנס – כדרכם של אנשים אמיצים - מתגלה להיות הרבה יותר ממושא מחקר גרידא.
סטולר וגרפינקל פוגשים את אגנס כשהיא בת 17. יש לה פין, אשכים וחזה נשי, ואי אפשר שלא להתכווץ לנוכח התיאור שלה על ידי סטולר וגרפינקל, שמציין, ש"בניגוד לטעם הרע ומהמוגזם שמציגים טרנסווסטים" אגנס היא "דווקא" עדינה בלבושה. המחקר כלל תיאור של עורה בגוון אפרסק ושמנת, איך גבותיה מרוטות בעדינות, קולה עדין, ידיה אומנם גדולות מעט מהמצופה, אך לא באופן יוצא דופן. התיאור חי, מפורט וטורד מנוחה, אך לא מפתיע להלך הרוח של השנים המדוברות. לאחר בדיקות פסיכיאטריות ורפואיות – ב-1959 אגנס מקבלת אישור ועוברת ניתוח בכדי להפוך לאישה באופן מלא – זכות שנמנעה בשנים הללו מטרנסקסואלים.
ב- 1966 גרפינקל וסטולר נאלצים לגנוז את המחקר כשאגנס מתוודה, שאינה אינטרסקס, אלא טרנסקסואלית. היא למעשה נולדה כזכר, אך הצליחה לשנות את מבנה גופה בגיל ההתבגרות כי מגיל 12 ועד גיל 17 גנבה מאמה הורמונים נשיים, שהאם קיבלה במרשם לאחר שעברה ניתוח כריתת רחם. בשום מקום לא הצלחתי למצוא אזכור האם אמה הייתה מודעת לתרמית, שכן אגנס חיה חיים עצמאיים בשלב שניגשה למחקר. והחידה שבכך היא זו שהמשיכה לרדוף אותי.
מצאתי עצמי מקווה (במה שתיארתי לעצמי שהיא איננה אלא משאלת לב תמימה), שאמה של אגנס דאגה לה, אך ידעה על התרמית ועזרה לה במודע להגשים את חלומה ולהילחם על מי שהיא. תהיתי שמא, לחילופין, אמה של אגנס כלל לא הייתה מודעת לגניבת ההורמונים כי הייתה אלמנה, אם לארבעה, שעבדה קשה לפרנסתה, ואולי באמת האמינה כמו כולם, שאכן אגנס היא אינטרסקס שגופה משתנה מעצמו בגיל ההתבגרות. ואז תהיתי לעצמי כיצד אגנס הרגישה עם חוסר הידיעה של אמה וכמה אשמה זה בטח גרם לה. תהיתי שמא אמה של אגנס פשוט העלימה עין – לא עודדה את הגניבה, אך גם לא חסמה, והאם ההתעלמות הייתה גרועה יותר עבור אגנס מזעם או גינוי. תהיתי האם הן בכלל דיברו על זה ביניהן? באיזה שלב? מה נאמר בשיחה הזו? האם הישירו מבט זו לזו? האם התחבקו בסופה?
קיוויתי שאמה של אגנס הייתה גאה באגנס- לוחמת בת 17, שהוליכה שולל את עולם המבוגרים האטום, שמצאה את הפרצה בגדר והשתחלה דרכה. קיוויתי שנחמץ בה לבה שבתה נאלצה לשקר, אך שהיא ראתה בזה עוול של החברה כלפי אגנס, ולא להיפך. בעיקר קיוויתי שאמה של אגנס הבינה, שאהבה אמיתית, אהבה נדיבה, היא כזו ששואפת לאפשר לאהובים שלנו להיות במיטבם בעיניי עצמם.
מוקדש לזכרה של אגנס טורז, שנפטרה בשנת 2011 ולאמה, ששמה אינה מוזכר באף מקור שידוע לי, והלוואי שידעתי.
