די להוציא שם רע למחוננים!
ד"ר חנה דויד | 18/6/2021 | הרשמו כמנויים
במשך שלושה עשורים אני מנסה – בכל דרך אפשרית – בכתיבה, בראיונות רדיו וטלביזיה ובהדרכת הורים לחזור שוב ושוב על אותה מנטרה: מחוננות אינה מחלה, ילדים מחוננים אינם "מועדים לפורענות" חברתית, משפחתית, מקצועית ובעיקר לא נפשית, והגיעה העת להפסיק את הקשר הגורדי הקיים, על פי תפיסת רבים – מחנכים, מטפלים והורים – שבין מחוננותו של ילד לבעיותיו. אכן, ישנם ילדים מחוננים שיש להם בעיות, אבל הבעיות הללו אינן דווקא "בגלל שהוא מחונן".[1]
לדאבוני אני נתקלת שוב ושוב באותה תופעה: מבוגרים רבים, שמתפקידם לטפל ולחנך ילדים מחוננים, אינם מנסים ללמוד יותר על מאפיינים של ילדים מחוננים, מוכשרים ויצירתיים ולא על צרכיהם. פועל יוצא מכך הוא, שעל ילדים מחוננים רבים מוטלת, כבר בגיל צעיר, המשימה "להתאים את עצמם" לבית הספר, לתנועת הנוער, לחברה באופן כללי ואף למשפחה – המצומצמת או המורחבת. כאשר ילד או נער מחונן מתקשה לעשות זאת המטפלים בו – הורים, מורים, פסיכולוגים – נמצאים בעמדה של "מה שהיה להוכיח": "מחוננות היא בעיה, וה'הוכחה' היא הקושי של הילד או הנער להתאים את עצמו ל'נורמה'". "נורמה" זאת אינה קוגניטיבית גרידא.
כבר כתבתי בבמה זו על תדמיתם של ילדים מחוננים שנוצרה לא רק בחברה אלא גם באמצעי התקשורת. זו תדמית בעיקר שלילית,[2] ונראה שקשה יהיה לעוקר אותה מן השורש מכיון שהיא משרתת את צרכיהם של מי "שאינם-מחוננים", דהיינו, מרבית בני האדם, ילדים כמבוגרים. כאשר ילדים מחוננים מושמים לקלס – ילדים שאינם מחוננים יכולים להרגיש בני מזל על שלא אותרו כמחוננים. כאשר מקובלות חברתית נתפסת כמנוגדת ליכולות קוגניטיביות גבוהות – כל מי שאינם בעלי יכולות כאלה יכולים ל"התנחם" בכך שאין עליהם לשלם את "מחיר המחוננות" שהוא, על פי התדמית הנפוצה, חברתי.
אבל אפשר להילחם נגד בורות ואף סילוף כאשר העמדה הזאת, של "הוצאת שם רע למחוננים ולמחוננות" "גולשת" למקומות טיפוליים ומחקריים. להלן דוגמה אחת בלבד מתוך המאמר: "רגישות, תגובתיות יתר וקשיי ויסות: מקללה לברכה" שהתפרסם ב"פסיכולוגיה עברית" לפני מספר שבועות.
על פי המאמר "בעלי תגובתיות יתר דמיונית מאופיינים בפעילות מוגברת של הדמיון, בעושר אסוציאציות ובדימויים עשירים. יש להם נטייה לפנטזיות, תוך יכולת לדמיין עולם עשיר ומלא. עולם דמיון עשיר זה מציף ולעיתים יכול להתערבב בתפיסת המציאות, ועשוי להיות גם קשור לערעור היציבות הנפשית (ההדגשות שלי – ח.ד.) ".(Limont, et al., 2014) אין בכל המאמר של לימונט [Limont] וארבע עמיתותיה ולו אזכור אחד של "נטייה לפנטזיות". לא מוזכר שם בשום הקשר מושג "תפיסת המציאות" ובוודאי לא "ערבוב בתפיסת המציאות" [אני לא יודעת מה אומר מושג זה – אולי הכוונה לבעייתיות בתפיסת המציאות? אולי בעיוות תפיסת המציאות? אולי משהו אחר?]. ובאשר ל"נטייה לפנטזיות": המלה "פנטזיה" מוזכרת במאמר שמצוטט בדיוק פעמיים: בהסבר על "עוררות יתר של הדמיון": "חיות של דימויים, עושר אסוציאציות, פנטזיות והמצאות" ( M-OE—vividness of imagery, richness of association, fantasies and inventions. Limont et al., 2014, p. 199) ובפעם השניה – באיזכור ממאמר של גאלאגר[3] ש"מצא דמיון חזק בתיאור של עוררות-יתר של עולם הדמיון, עוררות-יתר אינטלקטואלית, עורורת-יתר רגשית ועוררות יתר חושיית עם היבטים של פתיחות לחוות (רעיונות, פנטזיות, רגשות ואסתטיקה/יופי) (שם. התרגום שלי – ח.ד.).
סילוף זה קשור, לדעתי, באי-הכרה של מושגים בסיסיים בהם משתמשים בחקר המחוננות. Over-excitability [לפעמים מופיע בספרות כמלה אחת: overexcitability] הוא "עוררות יתר". "עוררות-יתר" אכן מופיעה בתדירות גבוהה אצל מחוננים – ועל פי תורתו של דמברובסקי [המכונה במאמר הנזכר קזימרץ דברובסקי הוא קאז'ימיארז' דומברובסקי; בפולנית:Kazimierz Dąbrowski ] היא אף מאפיין של מחוננות. המכונים במאמר "בעלי תגובת יתר דמיונית" הם, למעשה, "בעלי עוררות-יתר של הדמיון", תכונה שאכן, נקשרת לעושר אסוציאציות ולעולם דמיון עשיר, אבל הקשר של תכונה זו לנוירוטיות, כפי שמצאו במחקר הכמותי חמש המחברות של המאמר שעליו מסתמכת מאנע הוא קשר הפוך:
As hypothesized, the gifted scored […] lower of neuroticism" […]
יתירה מזו – במאמר הנ"ל של חמש המחברות מובאים שני מקורות נוספים, שניהם של מחקרים כמותיים, שגם בהם נמצא כי הקשר בין מחוננות ונוירוטיות הוא קשר הפוך.
התעכבתי רק על פיסקה אחת מהמאמר הבעייתי של מאנע, פיסקה שאולי תוכל לעזור לנו לא להסיק מסקנות נמהרות על פנטזיות של ילדים, "רגילים" כמחוננים. אכן, מחוננות קשורה לעולם עשיר, ליכולת לתת דרור לדמיון, אבל בל נשכח בכל רגע נתון את תפקידנו כמטפלים: עלינו להאמין לילדים. עולם עשיר של דמיון אין פירושו שהילד לא מבדיל בין דמיון למציאות. חשוב להקשיב לילד, שכן, רק הקשבה תמידית ואמונה בסיסית בכך שילד – ללא קשר ליכולותיו הקוגניטיביות, קרוב לוודאי שלא יבדה דברים מלבו, בוודאי לא האשמות. אולי אם נזכור זאת נוכל לשפר – ולו במעט – את עולמנו.
[1] ראו לדוגמה (11.10.20). "לבן שלי אין חברים כי הוא מחונן". https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=5095
וגם: איך לעזור לילד המחונן שלי למצוא חברים? https://www.hebpsy.net/....asp?id=5100
David, H. (2017). Seeking help for young gifted children with emotional or educational problems: Who looks for counseling? Part I: Between the telephone call and the meeting. Journal for the Education Gifted Young Scientists, 5(1), 57-70. https://www.researchgat..._the_Meeting
David, H. (2017). Giftedness – How does it work with sensitivities, learning disabilities, and disorders. Journal of Interdisciplinary Sciences, 1(1), 61-75. https://www.researchgat...nd_disorders
David, H. (2017). A double label: Learning disabilities and emotional problems among gifted children. International Letters of Social and Humanistic Sciences, 75, 22-31. https://www.researchgat...ted_children
[2] ראו לדוגמה ייצוג מחוננים בקולנוע ובספרות. https://www.hebpsy.net/blog_Post.asp?id=5381
[3] Gallagher, S. A. (2013). Building bridges: Research on gifted children’s personalities from three perspectives. In C. S. Neville, M. M. Piechowski, & S. S. Tolan (Eds.), Off the Charts: Asynchrony and the Gifted Child (pp. 48–98). Unionville, New York: Royal Fireworks Press.
