להישאר זקוף בימים אלו
שרה איוניר | 17/5/2021 | הרשמו כמנויים
אתמול הייתי בטבע, טיפסנו לאחת מבריכות הקצינים המפוזרות בגולן, הניזונות ממעיין מים חיים ושוצפים. עם פתיחת דלת הרכב, הוצפנו במוזיקה בווליום רב דציבלים, עם בס שהרעיד את כל העצים בסביבה והבריח את הפרפרים והציפורים. כיון שהייתי עם קבוצת חברים, לא יכולתי לברוח. כשהגענו לבריכה שאמורה היתה להיות שליווה ופסטורלית, עם מעט מטיילים וילדיהם, מצאנו מערכת של DJ מקצועי, מופעל בפול ווליום על שפת הבריכה. מהר הבנו שמי שהפעיל אותו היו בני הסביבה, מן המיעוטים. והימים ימי מלחמה בחוץ ובפנים, שניה יכולה להפריד בין שלווה לפורענות. הדחף הטבעי היה לבקש בנימוס ובהומור להפחית את רמת הווליום ולצחוק יחד, אבל אז הרגשתי את הפחד. מלה לא נכונה, תנועה חדה מדיי, תצית פה אש. אבק השריפה כבר נמצא באוויר. יחד עם הפחד באה הבושה, שהנה אנחנו כולנו בבית המשותף שלנו, אבל צד אחד מכתיב את התנאים, כי האחרים פוחדים. ידידינו לטיול אמרו את המשפט החכם "if you cannot beat them – join them" והתחילו לענטז לצלילי הבס של התופים.
תוך שאני כותבת את המשפט לעיל, "שהנה אנחנו כולנו בבית המשותף שלנו, אבל צד אחד מכתיב את התנאים", אני תוהה אם לא זו ההרגשה של כל מי שאינו יהודי בארצנו, כל ימות השנה. ועכשיו זה מן פורים, "ונהפוך הוא", ולפחות לכמה ימים, הם שולטים בנו: שחיילינו האמיצים צריכים להתחפש לאזרחים כדי לא להיפגע, שבמקום שוטרים, 'הם' עומדים בפרשות דרכים ומחליטים על מי ישליכו אבן, סלע או בקבוק מולוטוב, שידידיי מיפו צריכים להתפנות למקום מבטחים עד יעבור זעם, והנה 'אני' פוחדת לבקש בנימוס כדי לא להדליק פורענות.
הפחד תמיד מוציא מאתנו תגובות מן המוח ההישרדותי: fight, flight, freeze, ושם תגובותינו מוקצנות. מי שנלחם - עכשיו כולו מלחמה, כלומר כולם אויבים. מי שבורח, עכשיו כולו חלש ונרפה, ומשם לעיתים שואף להתבטל ולהכחיש עצמו או את המצב. חלק מן ההתנהלות של ההישרדות הינה להיצמד לגושים, לא להישאר לבד בשדה. כמו במישור הפיזי כך גם במישור המנטלי, אנחנו נשאבים לקטלג את עצמנו לאחד הגושים. מן המקום הקולקטיבי, אין חשיבה אינדיבידואלית. מישהו חכם אמר, שאילו היו שולפים החוצה מן ההמון השועט לכיוון כל שהוא, את הפרט ושואלים מה דעותיו ורגשותיו, במקרים רבים היינו שומעים עמדות אחרות מאלו של ההמון. דגלים וסיסמאות לעוסות, מכל צד שהוא, הן חלק מאותה שייכות קולקטיבית. זה מאד כואב לי שקשה עד בלתי אפשרי בימים אלו לנהל דיון אנושי רציונלי עם אנשים החושבים אחרת, כי כל מחשבה שונה, כנראה מפעילה איזו אימה. לכל גוש יש 'משטרה' שמזהה כל ניואנס שחורג מן הקונצנזוס שלו.
באין חשיבה אינדיבידואלית, שיש בה כדי לעצור, להתעורר מן הפחד, להתחבר לחוסן, למשאבים ולערכים – אנחנו הופכים לעיסה דביקה המופעלת על ידי תקשורת ברברנית והיסטרית (סליחה על ההכללה, התקשורת אמנם צריכה מטעמיה למלא כל שנייה ביממה בכל הערוצים, אך הצופה המבוהל אינו מצליח להישאר רגע עם עצמו כדי לחשוב).
קשה להישאר זקוף בימים אלו אבל זה צו השעה: להתעורר, להרגיש את הרגליים על הקרקע והגב זקוף כדי לשאת את הראש למקום שמעבר למציאות המיידית. אני מרגישה שזה אתגר גדול: איך להיות מעורב ומודע למה שקורה, לפעול לפי הנחיות ויחד עם זאת להקשיב להנחיות הפנימיות שמעבר להישרדות. זהו אתגר גדול בימים אלו, להתבונן במה שקורה, בלי ליפול להקצנה והתלהמות לכיוון כזה או אחר, בעד או נגד, לאהוב או לשנוא באופן עיוור. זהו אתגר להמשיך להאמין בסיכוי לחיבור בין בני אדם מעבר לשונות מכל סוג שהוא.
מוכרחים לראות איזה אופק, להשתחרר מסיסמאות ודקלומים ואולי לבחון מחדש את האג'נדות הקבועות שלנו. זה איננו עוד "סבב" ומחר ישוב לנקודת ההתחלה. כדאי להפיק ערך מן הסערה, כדאי להתעורר ולשאול מי אני ולאן אני הולך, ומה תפקידי במרחב. כהורים, מורים ומטפלים – אין לנו את הלוקסוס ליפול לתוך פחד זעם והתלהמות, אלא להזדקף, להיות צלולים וקשובים ולהפיץ רוגע וטוב.
