יכולות קוגניטיביות באמצע החיים – האמנם מעבר לשיא?
שפיות זמנית | 7/1/2012 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
עד למחצית השנייה של המאה העשרים, הסברה הרווחת בקרב חוקרים ופסיכולוגים אשר עסקו בתחום ההתפתחות הקוגניטיבית בטווח החיים, היתה שכישורי החשיבה של האדם מתפתחים עד גיל ההתבגרות ולאחר מכן אנו רוכשים רק מידע חדש, אבל לא אופנויות חשיבה חדשות. בנוסף, ההנחה היתה שהיכולות המנטאליות הבסיסיות, כגון חשיבה מופשטת, חשיבה מתמטית ושטף מילולי, מגיעות לשיאן במהלך הבגרות הצעירה ומתחילות לרדת באופן הדרגתי אך תלול החל מתקופת אמצע החיים. הנחות אלו היו מבוססות בחלקן על תורתו של ז'אן פיאז'ה, אשר תיאר שלבים בהתפתחות מבני החשיבה אצל ילדים ובני נוער בלבד; ובחלקן על מחקרי רוחב, שהעידו על פערים משמעותיים בכישורי החשיבה בין צעירים לבין אנשים מבוגרים וקשישים, לטובתם של הצעירים יותר.
עם זאת, במהלך המחצית השנייה של המאה העשרים השתנתה תפיסה זו בזכות עבודותיו פורצות הדרך של החוקר ק. וולטר שאיה. באמצעות מערכי מחקר מורכבים וארוכים מאוד, הראה שאיה שבממוצע, בני אדם ממשיכים להתפתח ולהשתפר מבחינה קוגניטיבית עד לגילאי 40-50 ואילו ירידה קוגניטיבית משמעותית מתחילה רק בגילאים מבוגרים יחסית – החל משנות ה-60 לחיים – ובחלק מהיכולות אף מאוחר מכך.
כעת, מפרסם אתר הארץ פרטים על מחקר חדש, שתוצאותיו סותרות את מסקנותיו של שאיה ושל מחקרים נוספים שפורסמו בשנים האחרונות, ומסבכות מחדש את תחום המחקר המורכב גם כך של התפתחות קוגניטיבית בטווח החיים. המחקר, אשר עקב במשך 10 שנים אחרי מעל ל-7,000 נשים וגברים שהיו בני 45 עד 70 בתחילת המחקר, הראה שרוב היכולות הקוגניטיביות הבסיסיות מתחילות להתדרדר כבר בגיל 45, עם נפילה חדה יותר בגילאים המבוגרים מאוד. אמנם, יש לשים לב לאפיונים המיוחדים של המדגם אשר מצמצמים מאוד את יכולת ההכללה לאוכלוסיה הכללית (כל המשתתפים במחקר היו עובדי מדינה בלונדון), אבל יחד עם זאת תוצאות המחקר מצביעות על החשיבות של אבחון מוקדם של תהליכי התדרדרות קוגניטיבית ופיתוח אמצעים להתמודד איתם ולהאט אותם.
כתב: אלעד ליבנה.
