בזכות ההשלכה - תשליך, פיצול והכלה: היבטים פסיכואנליטיים, קיומיים ואקטואליים | טל בן דב
טל בן דב | 28/9/2024 | הרשמו כמנויים | שלחו טקסט לבלוג
וינה, ספטמבר 1892. מלאני בת העשר ואביה מוריס הולכים במהירות בדרכם לארוחת החג. על שפת נהר הדנובה מוריס עוצר, ומניד בראשו לשלום לחבורת מתפללים עטופי טליתות. המתפללים תוחבים ידיהם בכיסים, ממלמלים פסוקים בשפה לא מובנת, ומשליכים לתוך המים חפצים בלתי נראים.
"אבא, מה עושים האנשים האלה? מה הם זורקים לתוך המים?" מלאני שואלת. מוריס מחייך ומתקרב לביתו. "האנשים האלה עושים תשליך. היום הוא ראש השנה, היום הקדוש ביהדות, ולכבוד השנה החדשה הם רוצים להיות הכי נקיים וטובים שאפשר. בגלל זה הם לוקחים את החטאים שלהם, את כל הדברים הרעים שהיו להם השנה, וזורקים אותם לתוך המים".
"באמת? ומה קורה לחטאים האלה בתוך המים?" מלאני ממשיכה בשאלותיה. מוריס עונה - "הם נעלמים. הדגים והברווזים אוכלים אותם ולא נשאר מהם כלום".
"אבל אבא", מלאני מתקוממת, "זה לא בסדר להשליך את החטאים שלך. אתמול כשרבתי עם אחותי והאשמתי אותה במה שקרה, אמרת לי שאני כבר ילדה גדולה ושאני צריכה לקחת אחריות על המעשים שלי, ואסור להשליך אותם על מישהו אחר. וחוץ מזה, אם כולם יזרקו את החטאים שלהם, המים יהיו מלוכלכים ולא נוכל יותר לשחות בהם!"
פניו של מוריס מרצינות והוא עומד שותק ומהורהר, נבוך. "מלאני, איזה שאלה יפה שאלת. אני רואה שאת כבר ילדה גדולה ונבונה. האמת, שאין לי תשובה לשאלה שלך. ליהודים יש כל מיני מנהגים מוזרים, ובגלל זה אני ואמך הפסקנו ללכת לבית הכנסת. אבל אולי יום אחד כשתגדלי תמצאי תשובה לשאלה הזו".
סיטואציה זו כמובן בדויה מן הדמיון, אולם יתכן והיא איננה כה רחוקה ממציאות חייה של מלאני קליין, שהוריה נולדו למשפחות יהודיות אורתודוכסיות ושידוע כי השתתפה בתפילות יום הכיפור בילדותה בוינה (Dein, 2006). למי שמכיר את המסורת היהודית קשה להתעלם מהקשר האסוציאטיבי והאטימולוגי בין מנגנון ההשלכה, אותו העמיקה לתאר קליין, ובין מנהג התשליך העתיק המתקיים בראש השנה – בו הציבור יוצא אל שפת נחל, אגם או מקור מים אחר, וכל אחד משליך את חטאיו אל תוך המים בניסיון להתנקות ולהיטהר לקראת השנה החדשה. אולם, אסוציאציה זו עלולה לשאת עמה משמעויות שליליות: בפסיכואנליזה המסורתית ההשלכה נתפסת כמנגנון הגנה פרימיטיבי ונמוך שיש לנטוש לטובת מנגנונים מפותחים ובוגרים יותר. באופן דומה, גם את התשליך ניתן לשפוט כמנהג אינפנטילי המעודד השלכה, פיצול, ואי לקיחת אחריות על חלקי העצמי המורכבים והפוגעניים של האדם. אולם התבוננות מחודשת בתיאוריה הקלייניאנית ובמנהג התשליך מאירה היבטים חיוניים של מנגנון ההשלכה בהתפתחות ובחיים הנפשיים. בימים קשים אלו, בהם נדמה כי העמדה הסכיזו-פרנואידית פורצת בסערה לחיינו, חשוב עוד יותר להעמיק בהיבטים הללו. במאמר זה אסקור בקצרה את תיאורית העמדות של מלאני קליין, ואציע משמעויות חדשות – פסיכולוגיות, קיומיות ואקטואליות – של מנגנוני ההשלכה והפיצול.
תולדות הפיצול וההשלכה
האדם מתחיל את חייו מרחף ברחם, מוזן מחבל הטבור ומוגן מחוויות של רעב וחסך. פסיכואנליטיקאים רבים כגון ראנק, פרנצי ובאלינט תיארו את החיים התוך רחמיים כמעין "גן עדן" סימביוטי ונטול כאבים, מוגבלות או נפרדות (Rank, 1929; Ferenczi & Jones, 1916; באלינט, 1968), וגם אצל קליין ניתן למצוא רמזים לקיומו של אובייקט ראשוני טוב ואידיאלי הקודם למציאות של סבל ופיצול1. אך כמו הגירוש מגן העדן, כך האדם מגורש מן הרחם. רגע הלידה מסמן את המפגש הראשוני והטראומתי עם העולם החיצון, מפגש בו התינוק מטלטל בעוצמה בין תחושות של רעב, תסכול ואימה, לבין תחושות של עונג, שובע וסיפוק. כמו האדם הראשון, התינוק מגורש ועובר מ'עץ החיים' ו'עץ הדעת טוב-ורע', אל עולם בו עונג וכאב משמשים בערבוביה. מורכבות זו הופכת למאתגרת עוד יותר מכיוון שהיא מתרחשת בתוך קשר: בתחילת החיים התינוק אינו מסוגל לעכל את העובדה שאמו היא גם 'טובה' וגם 'רעה', שהאם המזינה והאוהבת היא אותה האם שמתסכלת אותו וגורמת לו סבל – כאשר איננה נענית לו באופן מיידי, וכאשר זרימת החלב מופרעת. התינוק נתקל בקושי דומה מול עובדת היותו הוא עצמו טוב-ורע: איך יתכן שהתינוק המחייך, הצוחק והאוהב, הוא אותו התינוק שצורח בזעם, הודף ומפריש הפרשות?
לפי קליין, הדרך היחידה של התינוק להתמודד עם פערים אלו ולשמר משהו מ"גן העדן" התוך-רחמי האבוד היא בעזרת מנגנוני הפיצול וההשלכה. כדי לשמר את תחושת האם ה(רק) טובה, התינוק מפצל בדמיונו את האם לשתי דמויות נפרדות: אם טובה ואם רעה, שד טוב מזין ומנחם ושד רע מתסכל ומכאיב. באופן דומה התינוק מפצל גם את דמותו שלו עצמו, מהחלקים הרעים והמאיימים שבו הוא נפטר על ידי השלכה החוצה אל דמות האם הרעה. כך, בתוך עולם מורכב, מבלבל ומכאיב, התינוק מצליח לשמר בתוכו בועה של גן עדן פנימי בו נמצאים 'תינוק שכולו טוב' ו'אם שכולה טובה'. מנגנון ההשלכה מכונן את העמדה הסכיזו-פרנואידית, המבוססת על סירוב לחוות את ההיבטים המתסכלים והמכאיבים שבעצמי, באחר ובעולם, ושחותרת לפצלם מהעצמי ולהשליכם החוצה, כדי לשחזר הוויה ראשונית משוללת תסכול, נפרדות וסבל.
הפסיכואנליזה המסורתית רואה את המצב הסכיזו-פרנואידי כמצב פרימיטיבי ואינפנטילי. ההישג ההתפתחותי הרצוי והגדול ביותר של הילד הוא המעבר לעמדה הדיכאונית, בה הילד מבין שהוא חי בתוך עולם מורכב: עולם שהוא גם מכאיב וגם מענג, עם אם שהיא גם אוהבת וגם פוגעת, ועם עצמי ששוכנים בו חלקים טובים ורעים יחדיו. המושג "עמדה דיכאונית" מדגיש את האבל הנלווה להבנה זו – את האובדן הכואב של גן העדן התוך-רחמי, של עולם פשוט שכולו טוב, של אפשרות לקשר סימביוטי והרמוני שאינו מכאיב. עמדה זו מאפשרת לאדם לחיות חיים ממשיים ומלאים יותר – על הדבש ועל העוקץ שבהם – ולשאת את החלקים ה"טובים" וה"רעים" שבעצמו ובסביבתו.
מייקל אייגן כותב:
"אמת היא כי אנו חבולים על-ידי הקשרים המזינים אותנו. הזנה וחבלה כרוכות יחד בחיי אנוש. אין קשר שהוא רק מזין או רק חובל. כל הקשרים מכאיבים, כל הקשרים פוצעים. אולם המגע שלנו זה עם זה מזין, תומך, בורא" (אייגן, 2014, עמ' 9)
אמת עמוקה וקשה זו מבטאת דיסוננס עצום וכמעט בלתי ניתן לעיכול. איך ייתכן שהאנשים הקרובים לנו ביותר הם שמכאיבים לנו יותר מכל? האדם משקיע אנרגיה נפשית רבה ומפעיל מנגנוני הגנה עוצמתיים, בראשם מנגנוני הפיצול וההשלכה, כדי להתחמק מהבנה פשוטה וכואבת זו. כאשר אנו נתונים תחת איום וכוחותינו מדולדלים אנו נוטים לקרוס ולסגת אל העמדה הסכיזו-פרנואידית: אנו מאבדים את היכולת לשאת את החלקים ה'רעים' שבעצמי ומשליכים אותם אל האחר שנתפס כרע מוחלט, ומפצלים ומבחינים באופן דיכוטומי בין אוהב לאויב. עמדה זו גורמת לנו לעיוותי חשיבה ולפגיעה בתפיסת המציאות, וכך אנו נוטים לתקוף, להתרחק או להימנע מקשר עם כל מי שעלול להכאיב לנו.
'שיבת המודחק' של העמדה הסכיזו-פרנואידית במציאות הישראלית
"אנשים אחים אנחנו" - אימרה זו, שנדמה כי נשכחה כמעט, ליוותה אותנו לפני המלחמה ברשתות החברתיות, בשלטי החוצות, ובנאומי הפוליטיקאים. אך מי שמכיר את ההקשר המקראי של הביטוי, בוודאי זז באי נחת:
"ויאמר אברם אל לוט, אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו; הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי. אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה" (בראשית, י"ג)
הקריאה בסיפורי האבות בספר בראשית מזכירה לנו אמת בסיסית וכואבת אותה כולנו מנסים להדחיק: יחסי אחים הם המקור לתחושת ביטחון, שייכות ואינטימיות, אך הם יכולים להיות גם פוצעים ומכאיבים. אחים יכולים לאהוב, לחבק ולתמוך, אך הם יכולים גם לרמוס, לגרש, להשליך לבור.
בתקופת הרפורמה המשפטית חווינו את ההתפרצות הקולקטיבית הראשונה של העמדה הסכיזו-פרנואידית. הכאבים והעוולות שנגרמו על ידי בני עמנו בעבר ובהווה, ומכל צדדי הקשת הפוליטית, התפרצו אל התודעה ועוררו שאלות קיומיות קשות: איך יתכן שאחים יכאיבו זה לזה כל כך, ירמסו אחד את ערכיו של האחר, ויאיימו על מקומו בארץ הזאת? שאלות אלו מהדהדות כאבים אמיתיים ומוצדקים, אך הן עלולות להוביל לפתרון סכיזו-פרנואידי בעייתי של פיצול: "אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה". אם האחר מכאיב לי כל כך, כנראה שהוא כבר איננו אחי. הפיצול וההיפרדות הם הפתרון הקל, הפוטר אותנו מהתמודדות עם הכאב והפגיעה הכרוכים ביחסי אחים; הניסיון להתכחש לפְּגִיעוּת ולהפסיק להרגיש את הכאב השורף הזה עלול במקרה הרע להוביל אף למלחמה נגד האחר שמכאיב לנו כל כך ושנתפס כרודפני.
אך אם בתקופת הרפורמה המשפטית העמדה המפוצלת-רדופה היא זו שהובילה אותנו לתהום, בשביעי באוקטובר למדנו כי גם העמדה הדיכאונית עלולה לגרום לעיוותי חשיבה ולפגיעה בבוחן המציאות, ולהוביל לאסון. מסתבר כי למול רוע מוחלט, רוע כה איום שנפשנו אינה יכולה לשאת, אנו נאחזים בעמדה הדיכאונית המתעקשת לראות את מורכבותה של המציאות ולהשלים עם החלקים הרעים והמכאיבים שבה. עמדה זו שימשה כמנגנון הגנה מסמא עיניים כנגד האימה הבלתי נסבלת שבעמידה מול רוע מוחלט, ומול אפשרות של מלחמה ושפיכות דמים. העמדה הדיכאונית סייעה לנו להימנע מלהרגיש אימה זו, לא לראות את הרוע שקם מול עיננו, וגרמה לנו לקבל פגיעות ואיומים שמוטב היה להכריז עליהן מלחמת חורמה. כך נמנענו מנקיטה בעמדה הסכיזו-פרנואידית, שהיתה נחוצה לנו בכמה רמות: ברמה ההישרדותית – ביכולת לזהות איומים חיצוניים ולהתגונן מפניהם, וברמה הקיומית והערכית – ביכולת להתקומם ולעמוד כנגד גילויים של רוע בעולם. ברוח דבריו של אלי ויזל, ההיפך משלום איננו מלחמה, אלא אדישות; לפעמים גם פייסנות יכולה להוות צורה של הכחשה, עיוות חשיבה וחוסר ראיית האחר, ואילו מלחמה ועימות יכולים להוות צורה עמוקה של הכלה ושל מפגש 'פנים בפנים' עם האחר ועם המציאות.
בזכות ההשלכה
אם כך, לשתי העמדות של קליין יש תפקיד קריטי בהתפתחות הנפשית, ולא ניתן לתעדף אחת מהן בצורה מוחלטת על חשבון האחרת. לפי אוגדן (1986), השאיפה איננה לנטוש את העמדה הסכיזו-פרנואידית לטובת העמדה הדיכאונית, אלא לייצר תנועה מתמשכת, גמישה ודיאלקטית ביניהן.
גם הגותו של ביון מאירה תפקיד חשוב נוסף של העמדה הסכיזו-פרנואידית. לפי ביון, כל פעולה של פיצול או השלכה מהווה בקשה לא מודעת להכלה: כאשר התינוק משליך את החלקים הרעים שבו החוצה, ההכלה האימהית מחוללת טרנספורמציה שמרככת והופכת חלקים 'רעים' אלו לניתנים לנשיאה. ההכלה האימהית מאפשרת לתינוק להיפגש מחדש עם החלקים המאיימים שהשליך, לקחת עליהם אחריות ולהפנימם בחזרה, ולהפוך אותם לאבני בניין באישיותו (סימינגטון וסימינגטון, 2000). כך יכול התינוק לגדול ולהיות אדם שלם, המכיר בחלקים ה'טובים' ו'הרעים' שבו ובעולם, בוחר לחיותם באופן מלא, ומוכן לעבוד על מנת לתקנם – מבלי לנסות להיפטר מהם או להתכחש להם. גם ההשלכה היא פעולה מנטלית אקטיבית שעושה התינוק עם החומרים הנפשיים שלו, והיא הצעד הראשון בתהליך העיבוד וההכלה שלהם. ההשלכה וההזדהות ההשלכתית מהוות את הצורה הראשונית ביותר של תקשורת ושל חילופי דברים בין התינוק ואימו; תינוק שימנע מלהשליך את החלקים הרעים שבו החוצה יישאר במצב מנותק ואדיש ולא יוכל לפתח את היכולת ליצור קשר, לחשוב, ולעבד רגשות.
תשליך ו"נשיאת עוון"
כאמור, במבט פסיכואנליטי ניתן לשפוט את התשליך כמנהג פרימיטיבי המעודד השלכה ואי-לקיחת אחריות על חלקי העצמי ה'בעייתיים' של האדם, אולם התיאוריה של קליין וביון יכולה להציע הבנה מעמיקה יותר של מנהג זה. במנהג התשליך, החטאים אינם מושלכים לאש או לאשפה – אלא למקור מים טהור, המסמל את המיכל הרחמי הראשוני שלנו, שהצליח לשאת כל מה שהשלכנו לתוכו מבלי לקרוס. במהלך ההתפתחות מיכל חיצוני זה אובד ומופנם בעצמי, ואנו לומדים בעל כורחנו כי עלינו לשאת את הכאבים שלנו לבדנו – אך מנהג התשליך מזכיר לנו כי גם כאנשים בוגרים מותר לנו, ולפעמים אין לנו ברירה, אלא להשליך. לפעמים ישנם חטאים ופגיעות גדולים מנשוא, שאין ביכולתנו להכיל לבד, ושכל שביכולתנו לעשות הוא להשליכם אל המים; לכאורה אנו מנסים להיפטר מהם, אך בעומק אנו מבקשים מיכל טהור וגדול יותר, "נושא עוון", שיוכל לקבל ולהחזיק את מה שאין ביכולתנו לשאת בעצמנו. כאשר משליכים את החטאים אל הים, ניתן לדמיין איך הגלים משיבים אותם אלינו, נקיים יותר, מרוככים, וניתנים לעיכול. השלכת החטאים בראש השנה היא שמאפשרת לנכס אותם מחדש ביום הכיפורים – שעניינו הוא הוידוי, קבלת האחריות וההודאה על החטא; בזכות ההשלכה מתפתחת בנו היכולת לשאת את החלקים הבלתי ניתנים לנשיאה שבעצמנו ובמציאות, לקחת עליהם אחריות, ולפעול על מנת לתקנם.
סליחה ותיקון
בימים קשים אלו המשימה הלאומית והאישית המוטלת עלינו היא להחזיק את המתח הדיאלקטי, הכל כך קשה לנשיאה, בין העמדה הסכיזו-פרנואידית והדיכאונית. בזירת יחסי החוץ, עלינו מצד אחד להילחם עד חורמה ברוע שמאיים לפגוע בנו, ומצד שני לחזק קשרים עם מי שניתן לקיים עימו חיים משותפים – גם אם הוא שונה מאיתנו וגם אם יש בו חלקים קשים לעיכול. בזירת יחסי הפנים, עלינו להכיל את הכאבים ההיסטוריים והעכשווים של כלל חלקי החברה, ולפעול כדי שאלו לא יועצמו וישוחזרו. כאבים אלו אינם מומצאים או מדומיינים – הם נוגעים בעצבים חשופים ובפצעים המבקשים הכרה ותיקון, והם תוצר בלתי נמנע של חיינו הממשיים בארץ המורכבת הזו. הם מעידים על קרבה ושותפות גורל, ולא על ניכור. גם מנגנוני הפיצול וההשלכה, כל עוד אינם מוזנים ומועצמים על ידי פוליטיקאים ואנשי תקשורת, מהווים תגובה קשה אך טבעית לכאבים אלו. למול ההתגברות של ההשלכה והפיצול במרחב הציבורי עלינו להתעקש ולזכור: כל השלכה היא בקשה להכלה, כל השלכה היא בקשה לקשר; כל השלכה מספרת לנו על תקווה, על זיכרון של נקודת ראשית טהורה ומוארת, על סירוב להשלים עם רוע ופגיעה, על חלום של עתיד טוב יותר.
המשימה המוטלת עלינו היא להניח למנגנונים אלו לפעול את פעולתם, לשאת את הכאב והאימה הכרוכים בהם, ובו זמנית להתנגד למי שמנסה להזין וללבות אותם (וחשוב לזכור כי הצבת גבולות והתעמתות אינה נוגדת את רעיון ההכלה). אם נצליח לעבור דרך חוויית הפגיעה, אובדן התמימות והאבל, נוכל לבחור שוב בחיינו המשותפים בארץ הזאת, ולבנות בהם קומה חדשה: חיים מפוכחים ומלאים יותר, חיים שאינם מטשטשים את המחלוקות והפצעים, למרות ובגלל הכאב שכרוך בכך. בהיעדר "דמות אם" ומנהיגות פוליטית שתעשה עבודת הכלה זו עבורנו, על כל אחד מאיתנו מוטלת המשימה – המאיימת לעיתים – להיות מיכל לכאביו של האחר. רק כך יוכל האחר, ונוכל גם אנחנו, להכיר בחלקים הפוגעניים שבנו ולקחת עליהם אחריות.
בסופה של שנה טרופה זו, כשכולנו כבר תשושים וכושלים מלשאת לבד את הכמות הבלתי נסבלת של הכאבים, החטאים והפגיעות, מותר לנו לקרוס ולהשליך, לפנות החוצה, ולחפש מיכל גדול יותר. מותר לנו לפנות לאלוהים, לתודעה הקולקטיבית או למעגלי השייכות שלנו, לערכים ולמשמעויות שלמענם אנו נלחמים – ולבקש מהם שיהיו עבורנו מיכל שיקבל אליו את האימה, הפצעים והפגיעות, ושיחזיר אותם אלינו מרוככים, מעוגלים, וקלים יותר לנשיאה. בזכות ההשלכה, הקריסה, והקימה המחודשת – נוכל לבנות חיים מורכבים, ממשיים, ורחבים יותר. כך נוכל, אולי, לחלום ולהתפכח בו זמנית; לקבל את המציאות ואת פגיעותיה, ובו זמנית להיאבק ולהילחם כדי לשנות אותה ולבנות עתיד טוב יותר.
הערות
-
מקובל לחשוב כי התיאוריה ההתפתחותית של קליין מתחילה מרגע הפיצול ולא לפני כן, וכי מהרגע הראשון התינוק חווה מציאות מורכבת ורוויית סבל. אולם הוגים רבים הראו את הבעייתיות שבהנחה זו (ראו למשל אוגדן, 1989, עמ' 35), וגם בכתביה של קליין ניתן לזהות רמזים לתפיסה אובייקט ראשוני "גן עדני" הקודם לפיצול (קליין, 1952, עמ' 208. קליין, 1937, עמ' 54, 91).
- פרסומת -
ביבליוגרפיה
אוגדן, ת. ה. (1986). מצע הנפש. תולעת ספרים (פרסום ראשון במקור 1986).
אוגדן, ת. ה. (1989). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. עם עובד.
אייגן, מ. (2014). קשרים חבולים. כרמל.
באלינט, מ. (2006). השבר הבסיסי: היבטים טיפוליים של רגרסיה. עם עובד (פרסום ראשון במקור 1968).
סימינגטון, ג. סמינגטון, נ. (2000). החשיבה הקלינית של וילפרד ביון. תולעת ספרים.
קליין, מ. (1952). מסקנות תיאורטיות אחדות על אודות חייו הרגשיים של התינוק. בתוך: י.דורבן ומ.רוט (עורכים). מלאני קליין – כתבים נבחרים ב'. תולעת ספרים. עמ' 204-240.
קליין, מ. (1937). אהבה, אשמה ותיקון. בתוך: י.דורבן (עורך). מלאני קליין – כתבים נבחרים א'. תולעת ספרים. עמ' 53-93.
Dein, S. (2006). The mystical roots of psychoanalytic theory. World Cultural Psychiatry Research Review, 133-137.
Ferenczi, S. & Jones, E. T. (1916). Stages in the Development of the Sense of Reality.
Rank, O. (1929) . The trauma of birth. Routledge.
