סיכוי טוב שזה קרה
אסתר פלד | 23/2/2021 | הרשמו כמנויים
עובדות:
1. אישה, ביתו של אדם ידוע, כותבת ספר על - איך נקרא לזה בלשון נקייה? - "יחסיה עם אביה". בספר, שיצא לאור אחרי מות האב, היא מספרת על מה שאביה עשה לה.
2. משפחתה הגרעינית של האישה שכתבה על מה שקרה לה עם אבא שלה כל שנות חייה מפרסמת גילוי דעת באשר לדברים האמורים בספר. התגובה כוללת יותר מאוקטבה אחת של אמביוולנציה. לאמתו של דבר האמביוולנציה המשפחתית היא כמעט לא אמביוולנטית; היא כמעט מתחזה לכזאת, ולפני הכול היא תגובה "מתונה", שכל עניינה בהיותה מתונה. כאילו המשפחה מבקשת, "תרגיעו, תרגיעו. זה לא שזה לא היה ולא נברא (אם כי ייתכן שזה לא היה ולא נברא), זה פשוט היה קצת יותר (רק קצת) בדמיון שלה מאשר במציאות. ובאשר למה שהיה במציאות, הדמיון שלה עשה אותו קצת (רק קצת, באמת) יותר חמור ממה שהיה במציאות. אבל בסך הכול, מי אנחנו שנגיד. לנו היה אבא נהדר, מופלא, נדיב, גובל במושלם.
3. מתפרסמות בעיתונים כתבות על הספר הזה ועל האישה. אישה יקרה, אני רוצה לומר לה, מה את נותנת לעיתונאים לגעת בך. ולא רק לעיתונאים, גם לקוראים. זה לא כדאי, אישה יקרה, יש הרבה אכזריות בעולם, ועיקרה של האכזריות באיזה עיוורון אנושי יוצא מהכלל, או למען האמת לגמרי לא יוצא מהכלל, עיוורון מוקפד, נורמטיבי, עיקש וצדקני, ששונא, ממש שונא, שמקלקלים לו את התמונה היפה (האיש הידוע היה איש יפה מכל בחינה). זוהי תגובה שאפשר לכנותה "אוטומטית"; תגובה מובנית, אינהרנטית לטבע האנושי ושמה השלכה: "לא, מה פתאום, את זו האלימה, את או רעה או משוגעת, אלה האפשרויות שלך, תבחרי". כדאי לקרוא את הטוקבקים; אני מעלה את הדברים מתוך הטוקבקים. טוקבקים זה ז'אנר חדש יחסית, מיטב הכתיבה האנושית, ז'אנר מדליק יותר מז'אנר הפייסבוק. בפייסבוק עוד יש, לצד השטנה, התחסדות; בטוקבקים יש שנאה טהורה.
עד כאן העובדות. עכשיו סיפור (אמתי):
לפני שנים אחדות הגיעה מטופלת לפגישה כרגיל. הפעם היא רוצה להתייעץ איתי: יש לה אחות נשואה שהיא אם לשתי ילדות. יום אחד באה הילדה בת ה 3 אל אימה ואמרה, סבא עושה לי דברים בפיפי. "סבא" הוא אביו החורג של האב. המטופלת שלי אומרת שזה מטריד אותה, שהמשפחה חושבת שהילדה בדתה את הדברים מליבה. המטופלת שלי אומרת, "אני לא יודעת מה לחשוב".
"אני לא יודעת מה לחשוב" בסיטואציה הזאת היא תגובה טובה. לא מעולה, אבל טובה. טובה, כי מכילה קונפליקט בין נכונות לדעת אמת לבין משאלת-עיוורון. יש התלבטות אם לראות או לא לראות. התלבטות זה טוב; זה מצב פתוח, אולי דומה לאמביוולנציה, אבל אמיתית. בסיטואציה של הקליניקה שלי, אני, לצערי או לשמחתי, ידעתי מה לחשוב, וחשבתי מהר. ילדה בת 3 לא מספרת שסבא עושה לה דברים בפיפי כי בא לה, או כי יש לה פנטזיות. ילדות בנות שלוש, בניגוד לילדות בני 30, לא מתבלבלות. ואומר זאת ביתר זהירות: יש סיכוי טוב שזה קרה. זה מה שחשבתי. כי יש סיטואציות שבהן אמביוולנציה נחשדת כאפשרות להיתקע על הספק ולא לקבל החלטה, אפשרות שבקליניקה היא נגישה, לעתים, יותר מאשר בחיים, ויתרה מזו, היא אפשרות מפתה, כי בקליניקה אין מנדט להחלטות על פי רוב, אלא מנדט למחשבה בלבד. אז אמרתי למטופלת שלי שיש סיכוי טוב שזה קרה וזה חמור, ולכן מוטב שהמשפחה תנקוט אמצעים כדי להבין מה קרה. המשפחה כעסה, בתיווכה של המטופלת שלי, על תגובתי, מה גם שלא נשאלתי. אז החמרתי איתם ונקטתי סנקציה: אמרתי שאם לא יפעלו כדי לעזור לילדה, אני אדווח. הם פעלו. הסב הורחק. החשדות אוששו. הילדה הובנה והיא יכולה לצמוח.
יש הדברים העתיקים ההם שפרויד אמר, שאנשים (בעיקר נשים) מפנטזים על גילוי עריות, ובסופו של דבר מתחילים להאמין שזה אכן התרחש. הדברים העתיקים ההם משרתים עד היום את מי שחוששים לגבש עמדה שקשורה עם המציאות. גם נשים שמפנטזות על גילוי עריות, על פי רוב המצע לפנטזיה קשור, במקרה הטוב, באווירה מינית בבית, בחשיפה לא מותאמת למיניות של ההורים.
מה שקרה לי במרוצת השנים הארוכות של עבודה קלינית: למדתי להאמין למטופלים. הנחת המוצא שלי בעבודה היא שככל שמה שאני שומעת הוא נורא יותר, כך סביר יותר שהתרחש. ההקלה של מטופלים כאשר מי שמקשיב להם אינו זע באי נוחות על הכורסה, אינו אומר, "מה שאת מספרת אולי קרה ואולי לא, על כל פנים זוהי החוויה שלך", משפט שכל כולו אמביוולנציה מהסוג שלאמתו של דבר מתחמק מן המציאות – ההקלה הזאת אין לה שיעור. כידוע לאנשים מטפלים, אין קרקע טובה יותר לצמיחה מאשר ההבנה של המטפלת שלך, אין תרופה טובה יותר מן הנכונות של המטפל לשאת את הכאב הנפשי של המטופל.
האישה שכתבה ספר על אביה הידוע ועל מה שעשה לה, היא לא הובנה; הכאב שלה לא מצא מיכל. אני יכולה לחשוב (כלומר להיות אמביוולנטית) מחשבות כאלה ואחרות באשר לפרסום הספר, אבל אחשוב אותן לצד ההבנה שלי. להיות בתו הלא-מובנת של אדם ידוע, שהתדמית הציבורית (ואף המשפחתית שלו) היא מיתולוגית: התגלמות הטוב והיפה. להיות ביחסים בלתי נסבלים, להיות הצל, להיות האובייקט השנוא של הטוב והיפה. זה מחייב תיקון, שינוי של המיתולוגיה. זוהי ההבנה לי באשר לפרסום הספר.
כך או כך, היא בחרה לפרסם. ואז, המשפחה שלה קצת (רק קצת) נבהלה. כל המשפחות שקורה אצלן הדבר הבלתי נסבל הזה, התעללות, היטפלות סדיסטית של הורה לאחד מילדיו, כל סוג של שימוש נואל בילד, בילדה, בילדים – תמיד נבהלות. וצריך לזכור שמשפחות יכולות להפסיד הרבה בסיטואציות כאלה, הרבה בכל מובן.
משפחות יותר יפות נבהלות יותר יפה, עם אמפתיה-כאילו, עם מין של הכחשה אמפתית כזאת, עשויה-היטב, אלגנטית, מפותחת. כתם לכלך את הבגד הזוהר, הצח, פצצה הוטלה על המיתולוגיה של השלמות שלהן. מה אפשר להרוויח במקרה כזה? רק את האמת. רווח מפוקפק מאד, האמת.
מוטב לא להילכד במלכודת הדבש של המשפחות היפות, ולא להישבות במקסם של האנשים היפים, בסמלים שכל כך רצינו שיישארו שלמים גם אחרי מותם, ולא להניח לרצון לא-לדעת לפזר ערפל בתודעה. ערפל (מחופש לאמביוולנציה) הוא פתרון עלוב, והוא עלוב עוד יותר כאשר מישהו זקוק להבנה.
