פרק 4: חוזרים
אסתר פלד | 10/5/2020 | הרשמו כמנויים
ועכשיו חוזרים.
ויש כאלה שממש קשה להם לחזור, ובהם ילדים ואנשים צעירים ובוגרים.
חוזרים. שלוש נסיעות בין עירוניות בשבוע האחרון הבהירו לי שחוזרים. הפקקים. העומסים. פתאום הרגשתי כמה זה לא נעים, הכבישים הבינעירוניים, פתאום יודעת להגיד שהאווירה על הכביש אלימה, תמיד, כל יום, כל בוקר, כל ערב אלימה.
ויותר עדין ובכל זאת יותר מורגש: בכלל לצאת, בכלל לחזור ליחסים אינטנסיביים עם כל מה שהוא מחוץ לבית, פתאום הכול, ממש הכול, נראה אלים, גדול מידי, חזק מידי.
שני החודשים האלה, מרס ואפריל, חודשי המגפה, חודשי ההאטה, הבהירו לי שהחיים בבית עדינים הרבה יותר מן החיים מחוץ לבית. על עדינות אני מדברת, על היעדרה בחיים שבחוץ. פתאום זה היה מאמץ, ולא סתם מצוות אנשים מלומדה, לצאת החוצה, להתערב בקהל, להיות בעולם, פתאום היתה מעורבת בזה חרדה, שכנראה קיימת תמיד, אבל המנגנונים עושים איתה מה שעושים והיא לא מורגשת, אלא רק כאי רצון קל לצאת מהבית בבוקר, לא משנה לאן.
ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר. כלומר, הילדים, למשל, הילדים שאני מתערבת שלפחות חמישים אחוז מהם בכל לא היו מעוניינים ללכת היום לגן, רק ההורים התרגשו מזה, ניסו להעביר את ההתרגשות אל הילדים, והילדים, בדחילו ורחימו, שיתפו פעולה. כמה ילדים לא רצו לחזור לגן? תספרו, תעיזו לספור. אם יש לכם שני ילדים, סביר להניח שאחד שמח ואחד לא. ואז מה זה אומר? זה אומר משהו על אחת ההמצאות הנואלות, הערמומיות ביותר של התרבות הקפיטליסטית: הילדים בגן עד ארבע. כאילו חוק טבע, אבל בעצם שיקול של כדאיות, כדאיות של מעסיקים, של משק כלכלי. באמריקה הילדים בגן עד שש, כלומר, יש מתאם בין שעת החזרה מהגן של ילדים לבין עוצמת הדורסנות הקפיטליסטית.
עכשיו פתאום שפיות זמנית, זמנית מאד, כי ללא ספק השוק ילחץ לשינוי מהיר של העובדות: עכשיו חמישה עשר ילדים בגן, למשך של כשש שעות. כיתות א עד ג: 5 שעות בבית הספר, בהרכב מצומצם, חצי כיתה. אז עכשיו זה כמו שזה צריך להיות באמת, יותר עדין, הרבה יותר, בלי חוקי הצרכנות הנוקשים, החישובים הכלכליים הארורים, שמצופפים ילדים בכיתה של שלושים ואחר כך יש צהרון עם אוכל נורא ואיום, אבל אין דבר ברור מזה שרוב הילדים רשומים. עכשיו פתאום שפיות זמנית, ולא משהו שהוא הרבה מעל לכוחותיהם של הילדים: עכשיו 5 או 6 שעות, בקבוצות של 10 או 15. יש סיכוי שהגננת תראה את הילד! שתזכור את שמו ולא רק את שמו אלא תדע גם משהו על מי-שהוא.
לצאת. לחפש עבודה. אחרים: לקושש הלוואות כי העסק נחלש מאד. להתחנן מול כל מיני אנשים שחונכו על ברכי התרבות הנפלאה שבה אדם לאדם נראה כמו שקל, או דולר לכל היותר, לבקש מבנקים, הגופים הנאלחים ביותר בעולם, מהאנשים ששכחו להרגיש מהו אדם מעבר להיותו חייב כסף, פרה מניבה של רווחים נאים על עמלות וריביות הלוואה. ללכת אליהם, להתחנן שיתנו לך אוויר. היישר בחזרה אל תוך האכזריות של העולם הזה, "אכזריות" במובן של אדישות לגורלו של אחר. לצאת לתוך זה, לשקם עסק לבדך, עם מעט מאד משאבים.
היו חודשיים של שקט, חודשיים וחצי של התנהלות אחרת, יותר מופנמת, יותר עדינה. עכשיו זה מתחיל שוב. הילדים מוכרחים ללכת לגן ולהגיד שטוב להם שם. ההורים מוכרחים ללכת לעבודה ולחשוב שטוב להם שם. כולם יחזרו הביתה בארבע וחצי חמש ושוב יחיו בלי נשימה מיום ראשון עד יום שישי, ובשבת לא יהיה להם מושג מה לעשות עם עצמם. איך עשיתם את זה? איך הייתם עם הילדים שלכם 24 שעות ביום? היה רע? למה? למה עדיף שמישהו אחר יגדל אותם?
זהו. חוזרים. חבל מאד. עבור רוב האנשים מדובר במאמץ משמעותי עד גדול. לא במקרה. מסתבר שהחיים כפי שמתנהלים בתרבותנו גובים מאמץ גדול. אוסיף: גדול מידי. גדול מידי עבור חצי מהילדים שחוזרים עכשיו למסגרות, גדול מידי לדעתי גם עבור מרבית המבוגרים. נחזור לקצב ההוא, והחודשיים האלה יימחקו כלא היו, המכונה הגדולה תתופף בקצב שלה ואנחנו נרקוד, קופים מיומנים, לקול הלמות תוף הכסף שלה.
