הקצה הצמחי של החוויה
אסתר פלד | 8/4/2011 | הרשמו כמנויים
וולבק: המפה והטריטוריה
הוא כתב עוד ספר, הצרפתי הקטן, כפי שהוא מכנה את עצמו בספר שלו. צרפתי קטן, סופר ענק. בתור סנובית, אני עוקבת אחרי מדורי הספרות. לא רק של 'הארץ', בשביל זה אני לא די סנובית. גם מעריב [נורא] וגם ידיעות [לא נורא]. הסנוביות שלי מתבטאת [בין השאר, כמובן] במעקב אחר רבי המכר כדי לדעת מה לא לקרוא. למעט א. ב. יהושע, שכל ספר חדש שלו מרקיע אל ראש רבי המכר אבל לא אכפת לי. א. ב. הוא כמו צייר. הוא חי וצבעוני ומהדק את הקשר בין הסימבולי לממשי בצורה כל כך יצירתית, שאפשר לראות את הרבדים כאילו המים שקופים לגמרי. ובכל זאת שפע מים.
מישל וולבק. אני לא יודעת אם הוא מופיע בטבלת רבי המכר בארץ, אולי לא, אבל הוא מתורגם לאלפי שפות וכו', כלומר הוא רב מכר בינלאומי, מה שעושה את זה עוד יותר בעייתי, אבל גם לגביו זה לא משנה לי. הוא היה בארץ השבוע וכמעט הלכתי לדיזנגוף סנטר להגיד לו, כמו מתבגרת, כמה אני אוהבת אותו, ואולי הוא ירצה להתחתן איתי, כי נראה לי שנסתדר. הקראש היחיד הדומה שהיה לי ארע כשהייתי מתבגרת באמת, והאובייקט של הקראש היה פוליקר. מילא פוליקר; על אף הסיכוי הקלוש שהיה לי מטעמים שאינם תלויים בי, אפשר להבין: יהודי גדול וחם. אבל וולבק? כאן היה עליי להתעלם מזה שהוא צרפתי, שזאת צורה קיצונית של דקדנס אירופאי, ובעיקר מזה שהוא קטן. אבל לאורם [הקודר אך יפה להפליא] של הטקסטים שלו הכול נסלח, תיאורטית.
שאלה גדולה למה אני כל כך אוהבת אותו. בהתהדרות מסוימת אני יכולה להגיד שזה בגלל שהוא דובר אמת. כלומר, אין שם רבב של התחסדות או איזו שאיפה לטוב מהסוג המזויף. עם זאת, צריך לעמול כדי למצוא שם טיפה של טוב. במובן הזה הוא מזכיר את חנוך לוין. כשהייתי קטנה, הבת שלי למדה בתיכון לאמנויות במגמת תיאטרון. היינו הולכים לכל החנוך לוין שעלו על כל במה, והילדים העלו כמובן קטעים מהצגות שלו באירוע הסיום של בית הספר. בבית שיננו טקסטים של חנוך לוין. היו לנו 'כל כתבי'. אני אהבתי אותו, למרות שהוא הכאיב לי, משום שגרם לי לשאול האומנם, ועד כמה זה אכן כך, כפי שהוא מראה זאת. ביתי התבגרה והיא די מתעבת אותו. אני אהבתי אותו כי הוא דובר אמת, ביתי מתעבת אותו כי האמת שלו היא חד צדדית, אמת אפורה-כהה, עצמות בלי בשר יהיה אולי דימוי מזעזע אבל לא מרוחק מאד מן החוויה.
הייתי הולכת להצגות שלו בשביל ההצגות שלו אבל גם כדי לצפות בקהל. הקהל במחזות של חנוך לוין: שקט מוחלט. מבוכה עמוקה. בהלה, אולי. בושה. הרבה בושה. וצוחקים, אבל כמו שצוחקים למראה משהו בלתי נסבל. וגם הצחוק עצמו בלתי נסבל.
עצמות בלי בשר כי חשוף, חשוף לחלוטין, אפילו לא מדמם. אין כאב; יש רק אור חד על החלקים הפחות מפותחים. הרמה הסכיזו-פרנואידאלית במלוא תפארתה החונקת, המייאשת. וכיוון שאנו חולקים זה עם זה את הרמה הזאת, בלי דעת או עם דעת, בלי הכחשה או עם התחסדות, הדממה באולם הייתה מהדהדת, מהדהדת את הבושה על היותנו כל כך עלובים, כל כך קטנים וחסרי אהבה. אולי למעט 'אשכבה', שיש בו אור אחר, אבל זהו אור שלא מן העולם הזה. ואם להמשיך בזרם האסוציאציות הזה, שולי רנד בשיר 'המשורר' מדבר על זה בצורה שגורמת לי לבכות פעם אחר פעם.
אבל נחזור אל וולבק, ליתר דיוק אל החלק החנוך-לויני שלו. בכל הספרים של וולבק יש אנשים בודדים. מייד, כמו שפסיכולוגים עושים בישיבות צוות, מתחשק לכנות אותו בשם 'סכיזואיד', במובן הפשטני של השם הזה – הטיפוס המסתגר מתוך חשש להרוס את האובייקט שלו, הנמנע מאהבה, או שמא הפרעה נרקסיסטית קשה, משהו, לא חשוב מה, מהמגש המבולבל הזה, הנקרא DSM , שעליו מונחות לתפארת הפרעות אישיות ושאר ירקות חצי מבושלים.
בקיצור, בודדים. בדידות הדומה לזו של אנטי גיבוריו של לוין, ועם זאת, בדידות מפותחת יותר, לא ממש סכיזו-פרנואידלית, לא ממש מופרעת, כי יש משהו הגנתי בלכנות את הבדידות הזו בשמות של הפרעות, זאת בדידות בסיסית יותר; גם הוא חשוף עד העצם, אבל אין בו טיפה של רשעות, של פרובוקטיביות מהסוג הלויני, רק בדידות, שיש לה שני רבדים מינימום: האחד, הבדידות המהותית של אדם. השני, הבדידות המהותית של האדם בגרסת קיומו הפוסט מודרנית. עוד רובד, אולי העמוק מכולם: הבדידות הבסיסית מול המוות.
הוא עוסק בדימויים, בייצוגים, כמו מפה לטריטוריה. הוא אומר משהו על אמנות; אולי, בהסתייגות, ששווה לחיות בשביל זה, כלומר, שווה לחיות לשם העבודה המנטלית היצירתית של ייצוג [עיינו 'טרנספורמציות' לוילפרד ביון], שזה אולי הדבר היחיד ששווה לחיות למענו. לא, הוא לא אומר ששווה לחיות לשם אהבה. יש שם אהבה אחת קטנה בספר, אבל היא מתפוגגת לנוכח צרכים אחרים. אולי אפשר להגיד, שהוא אומר שבתרבות הנוכחית אנחנו יורדים אל מתחת לאהבה, 'יורדים' אני מתכוונת מבחינה התפתחותית, שהצירוף של סובייקט מנופח, טכנולוגיה וקפיטליזם הוא צירוף קטלני, מעקר. אולי הוא אומר שהצירוף הזה הופך אותנו לצמחים. אני אומרת 'אולי' כי הוא כותב פרום, לא מהודק, ולכן אפשר לפרש את זה בעוד וריאציות. אמשיך עוד מעט ב 'אולי' הזה – אולי הוא כותב ספרות מחאה, אם כי לא רצוי לסגור אותו בתוך ז'אנר: הוא פתוח יותר ממחאה, חכם יותר מאידיאולוגיה, גמיש יותר מאמירה אחת, בקיצור, אמיתי.
הוא מתדיין עם המגלומאניה האנושית של המאה העשרים ואחת, ומניח אותה בתוך מפה יקומית שמסייגת אותה. יש מידה של אידיאולוגיה, אבל הוא רחוק מלהטיף, או להציע אלטרנטיבה, רחוק מכל יומרה. הגיבורים שלו חוזרים אל הכפר שבו נולדו, או בילו את החופשות אצל סבתא, אבל גם זה רחוק מלהיות פיתרון; אחד מהם מת שם, האחר מתגדר בתוך גדר בלתי עבירה. סימבולית: האמנות מתה בגלל כסף. או מסתגרת כדי להישאר בחיים. העולם המערבי הנוכחי אינו מאפשר לך לחיות בלי שתגדיר את עצמך, וכל הגדרה הופכת אותך לאובייקט בעיני עצמך באופן שמבטל את הסובייקטיביות, את הסובייקטיביות היצירתית בעיקר. לכן כדי ליצור יש להסתגר מפני העולם. במחשבה שנייה, הרבה לפני וולבק העידו גדולי האמנים על הצורך להסתגר; הנה ליאונרדו דה וינצ'י, האומר בסביבות 1490:
"עליך לנטוש את ביתך בעיר, לעזוב את משפחתך וידידיך, לחצות הרים ועמקים אל חיק הטבע"...."כשאתה לבדך, אתה ברשות עצמך לחלוטין"..."להישאר לבדו, בייחוד כאשר הוא מבקש ללמוד ולבחון אותם דברים המופיעים שוב ושוב לנגד עיניו"...ובאשר לנטייה זו לבדידות, "אני אומר לך, תיחשב למשוגע".
אבל ההיבט הזה של 'מפה וטריטוריה' הוא שולי יחסית, אם גם מעלה אצלי מחשבות באשר ליחס שבין יצירה לבדידות. כמו למשל, שבמובן הזה הקליניקה היא מקום נפלא ליצירה. השבוע שאלה אותי מטופלת השוקלת ללמוד פסיכולוגיה קלינית, האם אני סבורה שהמקצוע הזה יצירתי. לפני כמה חודשים אמרה מטופלת אחרת, שהיא עצמה פסיכולוגית קלינית, שהמקצוע הזה גוזר על העוסקים בו בדידות. אני סבורה שהמקצוע הזה הוא בודד כי יש צורך בחלל מאד שמור, מאד מוגן, קונטיינר שאינו מנוקב וגם אינו נוקשה, כדי ליצור את מה שנוצר בו – מערכת אלפא שעובדת בלי הפרעה, מערכת שמאפשרת, בלשונו של ביון, את עלייתו של O.
אבל אילו אסוציאציות רומנטיות יחסית למסר של וולבק.
אצל וולבק האובייקטים הטובים, כפי שאמרתי קודם לכן בניסוח אחר, לא מנצחים בנקל, לא עובדים מושלם ומזויף ומשומן כמו בסדרות אמריקאיות, או כמו בהיבטים היותר מתקתקים-הגנתיים של העבודה הטיפולית. במובן הזה הוא דומה לחיים ולא לאידיאה שלהם: למאבק המתמיד לשימור האובייקט הטוב. ובאסוציאציה לאמריקאים: מעלה על הדעת את ריימונד קארבר. גם אצלו הטוב מסתתר בתוך קונכייה של כאב. אבל אצל קארבר הכאב בחוץ, ואז אתה יודע לאשורו שהאהבה בפנים. אצל וולבק צריך לחפש, בלי וודאות שהיא תימצא. אבל בכל זאת, שלא כחנוך לוין, נדמה שהוא לא הרסני. לא הרסני כי מתעקש שיצירתיות היא עניין נפרד מן השיווק שלה, מן הפרסום המתלווה אליה, מן ההגדרה המוענקת ליצירה וליוצר על ידי העולם. היא קיימת לעצמה. וולבק לא הרסני, הוא מינימליסט; יש מעט מאד דברים שהוא מאמין בהם, אבל הוא עקבי באמונתו. אפילו כנביא זעם של תרבות שוקעת הוא לא הרסני. הוא פוסע על סף התהום, אבל לא נופל; הוא רק מתריע.
